רשומה מענינת מבלוג של איש יחידת מודיעין מוטסת מתקופת מלחמת יום כיפור:
הקונספציה ניצחה, צה"ל גם

הקונספציה ניצחה – צה"ל גם.
גרשון הורוביץ | 22.04.2014 | 09:21
בעוד כשבוע יתקיים הטקס השנתי לחללי היחידה המוטסת בה שרתי. הטקס יתקיים ליד שדה התעופה במחניים במקום בו התנגשו לפני 40 שנה שני מסוקים מהיחידה בדרכם חזרה ממשימתם. לזכרם של אלו שאינם, אני מפרסם שוב (בתיקוני עריכה קלים) את כתבתי שהופיעה ב"הארץ" בערב יום כיפור תשע"ג.
* * *
סוף ספטמבר 1973. ירון ואני יוצאים סוף סוף לחופשת השחרור המיוחלת. שנינו גרים בצפון והדרך ארוכה. בדרך אנחנו מתווכחים בלהט. תמיד אנחנו מתווכחים. לעיתים גם בזמן הטיסות הארוכות במסוקים. ירון הוא חבר קיבוץ יחיעם של השומר הצעיר. דעותינו הפוליטיות הפוכות בתכלית.
למחרת שנינו מוקפצים חזרה ליחידה. נקלטו נתונים חריגים ממכ"מים של סוללות טילי קרקע אוויר לאורך תעלת סואץ. עולים לטיסה מבצעית. שוב נקלטים נתונים חריגים. כמי ששימש מ.ע. הדרכה ביחידה, לימדתי את החיילים החדשים לשים לב לקריאות שלכאורה נראות מוטעות. נאמר לנו שלכל סוללת טילי קרקע אוויר יש עוד תדרי עבודה שאינם בשימוש שיגרתי ונשמרים אך ורק למלחמה ממש. חיפשנו דווקא את התדרים הללו שלא הכרנו. בהרצאות, בקורסים ובימי העיון למילואימניקים, הסברנו וחזרנו והסברנו שאת התדרים הללו נפגוש, ככל הנראה, אך ורק במלחמה. לפתע הופיעו תדרים נוספים. בדחיפות הודענו על כך ל"בור". קיבלנו תשובה ש"יש תרגיל מצרי ושנרגע". נרגענו.
בבוקר חזרנו לחופשת השחרור. בערב הוקפצנו חזרה ליחידה. טסים שוב. גם בטיסה זו נקלטים נתונים חריגים ביותר מסוללה אחת. הנתונים הועברו מיידית. "התרגיל המצרי הוא תרגיל גדול – הרגעו", הייתה התשובה. נרגענו. אבל הספק ניקר.
מדוע ניקר הספק? כדי להבין זאת צריך לחזור מספר חודשים אחורנית. קיבלנו הוראה להתכונן לפרוס אמצעי קליטה בהרים בדרום חצי האי סיני. מקורות מודיעין טענו כי יתקיים באזור תרגיל מצרי גדול ואולי, רק אולי, יש סיכוי שנצליח במסגרת התרגיל לקלוט תדרים חריגים מסוללות טילי קרקע אוויר.
טסנו דרומה בשני מסוקי יסעור. טסנו בגובה נמוך, ממש בצמוד לפני הים במפרץ אילת. לצערנו, מי כמונו ביחידה יודע כמה טיסה מסוג זה מסוכנת. זכרם של חיילי היחידה שניספו בטיסה נמוכה מול חופי צפון סיני (לאחר האסון נקרא המקום על שמם – "חוף העשרה"), עדיין היה טרי בזכרוננו. טסנו דרומה במפרץ אילת נמוך בגובה פני הים ממש ובאזור ההר הגבוה, פנינו מערבה טסנו בתוך הוואדיות העמוקים במטרה להגיע לנקודת הפריסה מול מצרים מבלי להתגלות. נראה היה שאין כל מרחק בין להבי המסוקים וקירות הואדיות, מפחיד למדי, אבל המשימה הייתה חשובה. לנסות לקלוט תדרים חריגים. לאחר הפריסה, כאשר המסוקים חונים בשטח, בניסיון להירגע שאלתי את אחד הטייסים עד כמה טיסה מעין זו מסוכנת, "מסוכנת מאד" הוא ענה, "אבל אם המשימה כל כך חשובה, אז אין ברירה". יום תמים ישבו רכונים על המקלטים ולא קלטנו אף לא תדר חריג אחד. למרות הכוונה המקורית לחזור באור יום התעכבנו וחזרנו כאשר הוואדיות כבר היו בדמדומים. מסוכן, אבל המטרה הייתה חשובה מאד. הסתבר לנו כי גם בתרגיל גדול מאד המצרים בשום פנים ואופן לא חושפים את התדרים הנוספים.
חזרתי לחופשת השחרור. כעבור יום או יומיים, שוב הוקפצתי לטיסה. שוב נקלטו נתונים חריגים, תדרים נוספים, מעוד ועוד סוללות. שוב למודי נסיון העבר, הנתונים מועברים בדחיפות ומתקבלת התשובה המרגיעה, "התרגיל המצרי גדול מאד – הרגעו". שוב, נרגענו. פחות או יותר.
יום השישי, טרם כלתה מלאכת השמיים, ניחוחות תבשילי צהרי יום כיפור ממלאים את הבית. אני דתי, צם, מנתק טלפונים ונמצא בבית הכנסת. הסברתי זאת לרס"ן חנניה – מפקד היחידה. חנניה הבטיח שיתקשרו אלי רק אם יהיה חשש ממשי ממלחמה. מה קרה לתרגיל המצרי הגדול מאד מאד מאד, אני תוהה.
השולחן ערוך לקראת הסעודה המפסקת. אווירת השלווה של היום הקדוש נקטעת. טלפון מהיחידה, לחזור מיד. "תהיה מלחמה", אני אומר לאימי. אני חוטף סטירה, התנצלות וחיבוק. על היד הסוטרת, המחבקת, החרדה, הכל כך אוהבת, מקועקע המספר 79280, מספרה של אימי באוושויץ. אימי מחבקת אותי ובוכה. אבי, 161213, מתהלך הלוך ושוב במסדרון הקצר בדירתנו. פניו קפואות לא אומר מילה. גם שלום לא אמר. הסעודה המפסקת נארזת במהירות, עוד מעט לא יהיה ניתן לנסוע. ירון וחברו לכיתה, טייס יסעור, מוקפצים גם הם.
אני נזכר, מיד אחרי מלחמת ששת הימים בטקס הסיום של חטיבה 7 באצטדיון בקריית אליעזר. אברום, דובלה ואנוכי, הבטחנו זה לזה כי נתגייס ביחד לחטיבה 7. כל כך קינאתי בחיילים על מגרש המסדרים. את הספר "חשופים בצריח" אני יודע עד היום בע"פ. אברום עבר לרעננה, בכל פעם שאנחנו נפגשים הוא מזכיר לי שהוא מתפלל בבית הכנסת יחד עם סגן שועלי (ע"ע "חשופים בצריח"). אני זוכר את תחושת ההתרגשות של חייל צעיר. סוף סוף תהיה גם לי מלחמה קטנה משלי. אני לא מבין את ההתנהגות המוזרה של הורי. נראה לי שהם בכלל לא שמחים בשימחתי…
ביחידה נמסר לי שמותר גם לדתיים לאכול. אני ממשיך לצום. במילא בטיסה אני בדרך כלל מקיא הכל. בשבת, יום הכיפורים מוקדם בבוקר אנחנו מוכנים לטיסה. כנראה תהיה מכת מנע. אנחנו לא נשתתף בגל הראשון. ייתכן משום שאנחנו, במסוקים, איטיים מדי. אנחנו קצת מאוכזבים אבל יודעי דבר מעריכים שמרב הסיכויים הם שהמלחמה לא תגמר מיד אחרי הגל הראשון. אני, כמובן, מקווה שהם צודקים. שישה ימים מתאים לי.
בהמשך הבוקר התבשרנו שאנחנו היהודים "מתוחכמים". ניתן למצרים להתחיל ורק אח"כ נגמור אותם "צ'יק צ'ק". כך ממליצים המומחים שמבינים בביטחון וביחסי חוץ. כך כולם ידעו שהמצרים החלו. "הכי חשוב שהאמריקאים יהיו מבסוטים". איזה תחכום נפלא.
שתיים בצהריים, צפירה. 2,500 הרוגים.
הקונספציה ניצחה. צה"ל גם.
* * *
בכ"ט בניסן שוב נפגש ליד האנדרטה. חלק הקריחו (לא אני, כמובן), חלק גידלו כרס. אחרי 40 שנה, חלק מהחיילות הצעירות שחיזרתי אחריהן במרץ, (בד"כ ללא הצלחה&#8230, נראות, אהה… "קצת יותר בוגרות"… התחתננו, הולדנו, התל אביבים המתוחכמים הספיקו גם להתגרש…
תמיד חשתי שאני מגיע לטקס בגלל הורי הנופלים שהכרתי אישית. כיום, ארבעים שנה אחרי, הורים, כמעט כבר לא נשארו בחיים. לפחות לא אלו של החברים שהיו קרובים אלי.
אני זוכר את דני ממהר לשיעורי הטניס, את דורון שוקד על לימודי הקורס באוניברסיטה. החיילים הסדירים מגחכים על הרמה המקצועית שלנו כפי שאנחנו לגלגנו בזמנו על ותיקי מלחמת ההתשה. כיום כבר איני יודע מה קורה ביחידה. אם לשפוט לפי המיומנות שחיילי הסדיר מתפעלים את ה"סמארטפונים", כנראה שהם טובים מאיתנו. הייתי רוצה להבטיח לחיילי הסדיר שהם כבר לא יכירו אישית חללים מהיחידה. אני חושב שאני כבר מבין את הורי.

That was very interesting, thank you.
I thought that the air force assumed that there was a war coming on the 6th, and prepared.
But this article speaks against it.