|
19-04-2014, 11:41
|
|
|
חבר מתאריך: 11.09.06
הודעות: 10,207
|
|
הרשה לי לצטט מהספר "לוחמת יבשה שלי"
ציטוט:
אז איך בכלל מתחילים, או גורמים לכך שמישהו יתחיל לפתח
משהו לטובת מישהו בצבא? ובכן, יש שתי דרכים ראשיות. הראשונה,
הפורמלית, ”המסודרת“, היא זאת שמתחילה אצל ”בעל הדבר“, הוא,
המשתמש הסופי, זה שהולך להילחם עם זה בסופו של יום – הוא זה,
שאחרי שזיהה שהוא צריך משהו שאין לו, כותב ”דרישה מבצעית“. הוא
דורש שם, במסמך כתוב ומנומק את המשהו שיענה על איזה צורך מבצעי
שיש לו בו, עכשיו, חוסר באמצעים לבצעו. הוא צריך לכתוב שם ולנתח
את כל מה שהוא יודע )או לא יודע( על הצורך הזה. למה הוא צריך אותו,
למה זה יהיה יותר טוב מדברים אחרים, כמה הוא מוכן לשלם, על מה
הוא מוכן לוותר בשביל זה ועוד כהנה וכהנה ”קלוץ קאשס“ שכתובות
”בנוהלים“.
ואחרי שכבר הגיעו ימות המשיח ומישהו חיבר נייר כזה )ותיכף אחזור
לזה(, לוקחים אותו אנשי המו“פ, אלו ממשרד הבטחון, מעבירים אותו
ואת כותביו שבעת מדורי גהינום, שאחריהם הם כותבים, פחות או יותר
על פיו, את ”משימת הפיתוח“ שאותה הם מעבירים לגוף שיפתח את זה
עבורם. אני כותב על מה שהיה לפני עשרות שנים. לא היו מכרזים, לא היו יותר מדי תעשיות שיודעות לפתח. ברפאל עוד לא התחילו לדבר על ייצור ועל כסף וזה היה מקום שהיה שייך למשרד הבטחון והיתה לו מתוקף כך
עדיפות בקבלת עבודות פיתוח מוזמנות. )ורק שלא יהיה ספק בכך שזה
היה הבור הסופג למיטב המדענים והמהנדסים שגדלו כאן בארץ(.
התיאור, שבוודאי נראה ציני משהו לקורא, הוא תיאור אמין למדי של
המציאות התיאורטית.
בפועל, זה היה רחוק מאד מכך. וכאן בעצם טמונים
הזרעים )הטובים( של כל מה שיבוא בהמשך.
ואמרתי שיש שתי דרכים לגרום לכך שאיזה אמצעי חדש יפותח.
ותארתי את הדרך הראשונה שהיא בעצם הרבה יותר קרובה לתאר דווקא איך לא...
אז אעבור עכשיו לתאר את הדרך השניה בתקווה שזו תיטיב איתנו...
אני הולך להתרכז רק בנושאי הפיתוח עבור הלחימה והלוחמים שעל
הקרקע, להבדיל מאלו שעושים את זה מעליה )באויר( ומתחתיה )במים(.
באותם ימים, היו בצה“ל רק שתי זרועות – חיל האויר וחיל הים. מבחינתי
ומבחינת כל מי שהיתה לו יד או רגל )או מוח( בפיתוח, רק אצל אלו
השתיים היתה לו כתובת ברורה ומובהקת ומקצועית עם מי לדבר. לא
כך עם הלוחמים שעל הקרקע. לא היתה זרוע יבשה ואפילו לא ”חילות
השדה“. היה אוסף של חילות מקצועיים )רגלים, תותחנים, שריון, קשר,
צנחנים, רפואה, חימוש( וכל חיל, מקצועי ככל שיהיה והוא אכן היה, עסק
בעניניו שלו ובצרכים של ד‘ אמותיו שלו ושלו בלבד. האם מקסימיזציה
של האמצעים של כל חיל תעשה מקסימיזציה של יעילות הכח היבשתי
כולו? )במלחמת ההתשה היתה נפוצה הדוגמא שמרוב מומחים שעסקו
במיגון המוצבים, הם קרסו ממשקלם העצמי...(. אז מי, תשאלו בצדק, הפך
את כל חילי החיילות המקצועיים לגוף לוחם מפואר שעד אז לפחות, ניצח
את כל הקרבות שלו )שלנו(? אגיד לכם. אלו מפקדי הפלוגות והגדודים,
מפקדי החטיבות ומפקדי האוגדות )לא היה יותר מזה(. אלה ידעו לקחת,
כמו מנצחי תזמורת גדולים, את טובי הנגנים ולהוציא מהם קונצרטים נפלאים. הם ידעו גם, בימים שבין הקונצרטים, לתרגל אותם כך, שביום
ההופעה הם יהיו במיטבם.
והשאלה המתבקשת לעניננו, האם מפקדי השדה האלו היו כותבים
”דרישות מבצעיות“? התשובה – אף לא פעם, שאני במשך כל שנות
פעילותי באותה תקופה )נאמר עשרים שנה( ראיתי! וכי על איזה נושא
הם יכתבו? האם על מערכת בקרת אש לטנקים טובה יותר? האם על מיגון
לטנקים? האם על מיחשוב של הירי הארטילרי? האם על חיסון מכשיר
הקשר? או אולי בכלל על איזה טיל נגד טנקים? או אולי על מרעום קרבה
לפצצות מרגמה... איזה בדיחה... )אני יודע ומבין היום, בדיעבד(.
אני לא זוכר במפקדה של שום חטיבה וגם לא של שום אוגדה איזה גוף
מסודר )בצבא, הכל - או שיש מסודר או שאין בכלל( שיתעסק באמל“ח
עתידי, או שיאסוף לקחים אינטגרליים מארועים שהיו. המקום היחידי
שזה התחיל להתהוות היה בתח“ש - מחלקת תורת חיל שריון, אבל זה
כבר היה בימיו של מוסה פלד, מפקד חיל השריון ולשם עוד אגיע.
בינתיים, אבל, אני שואל, אם לא היה אף אחד בצבא המסודר שכתב את
הדרישות המבצעיות אז איך בכל זאת הגענו לכך שיש בידינו בדיוק את
כל האמצעים המתוחכמים ההם שהזכרתי לפני כמה שורות? האם, אולי
דרך אותו גוף, מו“פ, שגם אותו הזכרתי קודם? התשובה, כמו שאומרים
הגששים – ”הצחקתם אותו“... התשובה האמיתית לא נאמרה על ידי
הגששים, היא כתובה )או שתיכתב( בהיסטוריה של פיתוח אמצעי לחימה
לצה“ל. ושם יהיה כתוב שזה הכל הגיע מלמטה. בהתחלה ממש בלי שום
סדר. מישהו, חבר מהעבודה חזר ממילואים נרעש ונרגש, מישהו אחר
פגש בן דוד שלו שהיה באיזה פעולה, מישהו ”סתם“ עשה אחד ועוד
אחד. וכבר אמרתי לכם שבתוך הגוף הזה שקראו לו רפאל היה אוסף נדיר
של אנשים. והיו שם אנשים שידעו לחבר ביחד מה שהם שמעו שהצבא
צריך עם מה שהם יודעים שאפשר אצלנו לעשות, ואחר כך, לדחוף את זה
דרך, ולמרות, כל המשרדים והקשיים והמוקשים.
|
|
|