לאחר שנתיים מאז שצה"ל נסוג לרצועת הביטחון מראיינים את מפקד הפלוגה מגולני -מיכאל טולדו.
"זו היתה תקופה חמה מאוד. הרבה קיני מחבלים. רבים ממשוחררי אנצאר שבו לצידון להתארגנות מחודשת.המלחמה הזאת תמיד הזכירה לי את ויאטנם . אתה נלחם בשטח בנוי, בפרדסים,נגד אוגלוסיה. כל אדם הוא מחבל בעיניךף מורה בבוקר הוא בפוטנציה מחבל בערב.
הרגשנו ששונאים אותנו. התקופה שלנו כבר לא היו אורז ופרחים. הייתה לנו עבודה רשה מאוד.רובנו היה חסר נסיון בלוחמה נגד גורמים רבים כל כך. היינו מתוחים מאוד פתיחת צירים, מארבים פשיטות ליליות על בתי מחבלים ובנוסף גם שיגרה של אחזקת מוצבים. הביתה היינו יוצאים המסוקים. מגיעים למנחת ליד צידון, בבוקסתא, ומשם ממריאים הביתה במסוקים עד נהריה.
"שהגענו לצידון החלפנו את הצנחנים. הם ספגו בצידון אבדות כבדות. הידיעה הזו הפחידה אותנו. המג"ד המהיג סדרים חדשים. כשעלינו לקו רוב החיילים לא ידעו מהי מלחמה , לא ידעו למה לצפות. חלקם היו חיילים צעירים מאוד. כשירדנו, ירדנו שונים, פחות נאיבים. הייתה בינינו אחווה, אחוות לוחמים. הייתה הרגשה שכולנו באותה הקלחת. הרגשנו שבצה"ל מעריכים את העבודה שלנו. רק כשהסתיימה תקופת המלחמה הרגשנו את חילוקי הדעות על נחיצות המלחמה, את דעת הקהל וההתלבטויות. בזמן שנלחמנו הרגשנו שתומכים בנו.
הפסקנו להיות גיבורים ברגע שהפסקנו להלחם. היום אני יושב בגבול ושומע את הוויכוחים. העם לא יודע מה קורה , במי נלחמים . בת"א המלחמה הסתיימה מזמן, אבל כאן היא יומיומית. קצת חורה לכולנו פה שהעם לא שותף למה שאנו עוברים