טילים עם מטרות רווח // הסודות של רפאל - המעבדה הלאומית של ישראל - נחשפים

מי יכסה את ההשקעה בכיפת ברזל? ולאן שולח מנכ"ל רפאל את בעלי תיאוריות הקונספירציות? ביקור במכון דוד, בסמוך לרצועת חוף סגורה למבקרים בין עכו לקריית ים, מנסה לתת תשובות

• 17:57
• 28.11.2014
• מאת: אמיר טייג, ענבל אורפז

"רפאל היא ארגון לייצור יתרונות, כאלה שאינם ניתנים לרכישה או כאלה שעדיין אינם קיימים אצל עמים אחרים", כך תיאר שמעון פרס את החברה, שההישג העיקרי שלה מהתקופה האחרונה הוא פיתוח מערכת כיפת ברזל, שהוכיחה את עצמה במערכה האחרונה של ישראל מול חמאס. חלק מהישראלים אוהבים להתבשם ב"ווייזים" או בסטארט־אפים הצעירים של רוטשילד, אך נראה כי המורשת הטכנולוגית הישראלית האמיתית - מקורה בצורך ביטחוני. אמנם כסף פרטי רב זורם לתעשיית החדשנות הישראלית בשני העשורים האחרונים, אך הצבא, על תקציביו הענקים, הוא עדיין אחד המממנים העיקריים של מחקר ופיתוח מקומי.

הרבה לפני שהמושג "חדשנות טכנולוגית" קיבל תפנית עסקית, ונהפך לבסיס של היצוא הישראלי, רפאל היתה אחד מגופי המחקר והפיתוח (מו"פ) הגדולים במדינה. סיפורה של מערכת כיפת ברזל הוא זה שגרם לנו לעלות צפונה בבוקר גשום, כדי לבחון מקרוב את הארגון - אך כיפת ברזל היא רק המרכיב הפופולרי שדחף את חבורת המהנדסים של רפאל לאור הזרקורים. החברה עוסקת בתחומים רבים, ומכירותיה בשנים האחרונות מגיעות לכ–2 מיליארד דולר בשנה, עם שולי רווח לא קטנים.

בין עכו לקריית ים, בסמוך לרצועת חוף סגורה למבקרים, נמצא מכון דוד, המתקן המרכזי של רפאל. בצדו אחד של השטח העצום, בנייני משרדים טובלים בירק, ובצדו השני, בסמוך לחוף, כמה אזורי ניסוי המשמשים לבחינת מערכות הנשק. הרבה אבק שריפה וחומרי נפץ נספגו לאורך השנים בחולות של המכון. בעשרות השנים האחרונות רפאל פיתחה וייצרה טילים מונחים, מערכות הגנה ותקיפה אוויריות, מערכות תצפית ומודיעין, מיגון אקטיבי לרכבים משוריינים, כלי רכב וסירות אוטונומיות ומוצרים צבאיים אחרים - שחלקם הגדול מיועד להתפוצץ.

רפאל אמנם התחילה את דרכה ב–1958, כיחידת סמך במשרד הביטחון בשם "הרשות לפיתוח אמצעי לחימה", אך ב–2002 היא נהפכה לחברה ממשלתית. מאז פועלת החברה במין דואליות מוזרה - היא עדיין מעבדה לאומית, שמטרתה הראשונה היא לשמור על ביטחון המדינה, אך במקביל היא חייבת להתנהל כחברה עסקית ולהציג רווח. שתי מטרות אלה לעתים סותרות זו את זו, ויוצרות אתגרים ייחודיים לחברה. "ברפאל עדיין מתקיים סוג של מחויבות שאי אפשר לקבל בחברה פרטית. בגלל התחושה של רוב האנשים כאן שהם עושים משהו מאוד חשוב, נוצר מין אקו־סיסטם מיוחד. ההשקעה התמידית שלנו במו"פ, לצד התחושה הבסיסית שאנחנו עושים משהו חשוב, יכולה להסביר כיצד נוצר כאן נס טכנולוגי כמו כיפת ברזל", אומר ידידיה יערי, לשעבר מפקד חיל הים ומנכ"ל רפאל בעשר השנים האחרונות.

יערי מלא רוח צוות, וטוען כי "כיפת ברזל היא המיצוי של תחושת ההירתמות של עובדי רפאל. שלוש שנים אנשים עבדו סביב השעון. היו זמנים שהיה צריך להכריח את האנשים ללכת הביתה. אני לא חושב שאפשר היה להשיג מחויבות כזאת בהרבה מקומות אחרים לאורך זמן. אנשים ברפאל הרגישו שאם הם לא ייתנו את התשובה הביטחונית - פשוט לא תהיה תשובה".

יערי אינו מנכ"ל טיפוסי. לבוש בג'ינס וסנדלים, ומשולל גינונים של כבוד, הוא תוקף ישירות נושאים רגישים. "אין אף חברה בעולם שהיתה מסוגלת להרים פיתוח כזה בשלוש שנים, וזה למרות כל הוועדים וכל המאפיינים הייחודיים של חברה ממשלתית", הוא אומר. "בסופו של דבר, אף אחד מכל אלה שמאמינים בהפרטה ומקדשים את היעילות והאפקטיביות לא היה מסוגל להעמיד פרויקט כזה. את זה אתם יכולים להדגיש בגדול בכתבה שלכם", אומר לנו יערי, שאינו מסתיר את התנגדתו להפרטת רפאל.

"מדוע רפאל שונה? אין חברות בעולם עם כובע כפול - מצד אחד נדבך משמעותי בביטחון המדינה ומצד שני חברה גלובלית, חדשנית, צומחת ורווחית בקדמת הטכנולוגיה", אומר ד"ר רוני פוטסמן, סמנכ"ל בכיר למו"פ בחברה.

לדברי יערי, "בהחלטת הממשלה של הפיכת רפאל לחברה ממשלתית יש סעיף ספציפי שקובע שבכל מקום שיהיה קונפליקט בין ביטחון המדינה להתנהלות העסקית של החברה - ביטחון המדינה קודם. המשמעות היא שבכל מצב שיש לי פרויקט שאני יכול להרוויח יותר ופרויקט עבור צה"ל שמרוויח פחות, אני מחויב לצה"ל. הדילמה הזאת אינה מדירה שינה מעיני".

אם רפאל היא מעבדה לאומית, מדוע בכלל לערבב בין עסקים וביטחון?

"כמונופול, אתה לעולם לא יכול לדעת כמה אתה שווה יותר מהאחרים. התחרות היא נייר לקמוס - היא האינדיקטור שלנו אם אנחנו טובים או ממוצעים. מי שלא חווה הפסדים לא יודע כיצד להשתפר", עונה פוטסמן, שעובד ברפאל 33 שנה.

מאוחר יותר, כמעט בדרך אגב, התברר שפוסטמן הוביל צוות של חמישה מהנדסים שחקר כבר בתחילת שנות ה–2000 כיצד אפשר לתת מענה טכנולוגי לטילים קצרי טווח שנורים מרצועת עזה. הצוות הוקם שנים לפני שהוחלט להעניק לרפאל את החוזה הגדול לפיתוח ואינטגרציה של מערכת כיפת ברזל. ב–2006, כשהמדינה הבינה כי מדובר בצורך בוער, לרפאל כבר היה פתרון טכנולוגי מגובש יחסית. כך, ההשקעה במחקר מבלי לראות מולה יעד עסקי מיידי, הניבה לחברה את אחד החוזים המשמעותיים בתולדותיה. "אין מקום אחר בארץ שמתכנן 10 או 15 שנה קדימה", אומר פוטסמן.

יערי מסביר בקצרה את המודל העסקי של רפאל. לדבריו, "צה"ל לא מממן לרפאל את כל המו"פ. כל שנה אנחנו משקיעים 8% מהמחזור במו"פ עצמי ומפתחים דברים שצה"ל עוד ל הזמין. כמעט כל דבר שאני מפתח עבור צה"ל מתורגם בסופו של דבר לגרסת מוצר המיועדת ליצוא. התפישה הבסיסית שכולנו מתנהלים לפיה היא שאנחנו נפתח ונמכור לצה"ל מוצרים באפס רווח, והניסיון שיצטבר בצה"ל יעזור לנו לשווק את המוצרים אחר כך בחו"ל. החזר ההשקעה נעשה רק על ידי מכירה לחו"ל. המודל הזה מאפשר לנו להחזיר את ההשקעות ולפתח את הדורות הבאים של המוצרים. כל תעשיית הביטחון הישראלית מתבססת על היכולת שלה לייצא. ברפאל זה יותר חריף מחברות אחרות, בגלל המרכיב הגבוה של מכירות למשרד הביטחון. כמעט 50% מהמחזור שלנו מגיע ממשרד הביטחון. אלביט או התעשייה האווירית מייצאות כ–80%–90% מהמכירות שלהן, כך שברפאל האילוץ הזה מקשה יותר", אומר יערי.

אך מתברר שהחברה מצליחה להתמודד בעולם המורכב הזה היטב: ב–2013 רשמה רפאל מכירות של יותר מ–2 מילארד דולר ורווח של כ–101 מיליון דולר. כ-50% מהרווחים שלה חוזרים למדינה בדמות דיווידנד. אך הביזנס הוא לא העיקר מבחינת אנשי רפאל, ונדמה כי הצורך לייצר הכנסות ורווח הם תנאי הכרחי כדי לעשות את מה שהם אוהבים באמת - מחקר בסיסי ופיתוח.

"למעשה, אנחנו המעבדה הלאומית של מדינת ישראל", אומר פוטסמן. "יש לנו 30 מוקדי ידע לאומיים בנושאים כמו מנועים, מנועים נושמי אוויר (סילון), לייזרים רבי עוצמה, מזעור, עיבוד תמונה ועוד. אנחנו לא עורכים מחקר בסיסי אם יש לו מקבילה אזרחית. למשל, לא נתעסק בפיתוח רשתות תקשורת, אך כן נבצע מחקר בחומרי נפץ, מרמת המולקולה ועד הפצצה המוגמרת. המדינה החליטה שהיא רוצה להקים תשתיות ידע לאומיות ומפא"ת (המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון) מעבירים לנו כסף תמורת התחייבות להעסיק אנשים בפיתוח שיכול לשמש גם גופים אחרים. הייעוד העיקרי הוא פיתוח טכנולוגיות גנריות שאין להן יישום מסחרי מיידי. אך מצד שני, ההשקעות במחקר הן מתכון פנטסטי להצלחה. אנחנו בונים תשתיות ידע בטווח הארוך, ועושים ביזנס בטווח הקצר".

"יודעים ליירט כל דבר שעף"

החטיבה האחראית על פיתוח כיפת ברזל ממוקמת במכון לשם, המתקן השני של רפאל, בגליל המערבי. במבט ראשון נראה המכון, השוכן בין גבעות גליליות מוריקות, כמו קמפוס אוניברסיטאי שקט, אך הגדרות המסיביות סביבו ופרוצדורת הכניסה הארוכה לא מותירים ספק - בתוך הקמפוס האזרחי למראה טמונים סודות צבאיים רבים.

יוסי דרוקר, ראש חטיבת מערכות לעליונות אווירית, הוא הבכיר בחברה המזוהה ביותר עם מערכת כיפת ברזל. מערכת מצילת חיים זו, יחד עם מערכת "שרביט קסמים", הצפויה להיכנס לשימוש בשנה הבאה, יצאו שתיהן מהחטיבה שלו. "קודם חייבים להעמיד את הדברים על דיוקם", אומר דרוקר. "100% ממערכת כיפת ברזל אופיינה ופותחה על ידי רפאל. עשינו זאת באמצעות יכולות שפותחו כאן במשך 60 שנה, שבהן עסקנו באמצעי יירוט. אנחנו מבינים מה זה אומר ליירט מטוסים, טילים בליסטיים, כטב"מים (כלי טייס בלתי־מאוישים) וטילים שמאיימים על ספינות. למעשה, אנחנו יודעים ליירט כל דבר שעף ומהווה איום. כדי להגיע ליכולות נדרשים צוות של אנשים מאוד ותיקים. אני באותו תחום 37 שנה. יש לי מהנדסים מבוגרים ממני שעובדים אתנו מתחילת הדרך. לא מזמן פרש מהנדס חשוב אחרי גיל 75. האנשים המבוגרים יותר, שמביאים את הניסיון הרב, יושבים עם בוגרי טכניון צעירים שמביאים את הטכנלוגיות הכי חדשניות. השילוב של השניים מאפשר לנו לפתח את המערכות האלה".

מהם שיעורי הפגיעה אמיתיים של כיפת ברזל, ומה אתה אומר לאלה שטוענים שהכל קונספירציה?

"יש את שיעור ההצלחה של המערכת ויש את שיעור ההצלחה של המיירט. המערכת היא קצת פחות מהמיירט, כי נוספים כשלים מערכתיים. שיעורי הפגיעה הם 90% ברמת המערכת, 93% פגיעה ברמת המיירט. פעם התאמצתי להסביר מדוע כל הקונספירטיביים טועים. כיום אני פשוט שולח אותם לברר עם תושבי אשקלון".

דרוקר מסביר בקצרה את ההיסטוריה של מערכת היירוט הפופולרית. לדבריו, "ב-2004, עוד לפני מלחמת לבנון השנייה, מערכת הביטחון יצאה בקול קורא לתעשיות לפתח מערכות ליירוט רקטות. בעיית הרקטות היתה מוכרת שנים. עוד לפני מלחמת ששת הימים נחתו רקטות בישראל, אך בעשור האחרון הבעיה הוחמרה, ומנגד התפתחו טכנלוגיות המסוגלת לטפל בבעיה. עשרות הצעות הוגשו למשרד הביטחון, אך אחרי סינון ראשוני נשארו 14 מערכות, מתוכן שלוש מערכות של רפאל. בסוף מפא"ת בחרו בכיפת ברזל עם קונפיגורציה מסוימת, עם דרישה מבצעית שכיום כל מי שהיה שומע אותה היה צוחק.

"במקור, האיום העיקרי של הרקטות שעבורן פותחה כיפת ברזל היה קסאמים שנורו על שדרות ורקטות עם טווחים של פחות מ–20 ק"מ, שבקושי הגיעו לדרום אשקלון. כשהתחלנו לפתח הבנו מיד שצריך יכולת טובה יותר. אף שאיום הייחוס היה באזור אשקלון, למערכת שפיתחנו היו יכולות עודפות בהרבה. כיום היא יודעת להגן על אזור תל אביב והרבה מעבר. רק ב–2007 הוכרז על פיתוח מלא של המערכת, ותוך שנתיים העמדנו מערכת מלאה, הכוללת מכ"ם של אלתא, מערכת שליטה ובקרה של אימפרסט (חברה בשליטת רפאל) וכמובן המשגרים שלנו. אפשר לרשום את זה בספר השיאים של גינס.

"כבר מתחילת הדרך היינו משוכנעים שמבחינה טכנולוגית אפשר לפתח מערכת אפקטיבית נגד טילים, אך האתגר הגדול היה לפתח מערכת במחיר הצטיידות שהוא רבע או חמישית ממוצרים קיימים בעולם. לא יכולנו להשתמש במרכיבים קיימים, אחרת היינו מגיעים לטיל מיירט יקר מדי. היינו צריכים לפתח את רוב הרכיבים באופן ייעודי, אחרת לא היינו עומדים במחיר. להשיג את זה תוך שנתיים זה לא קל".

לדברי יערי, "כיפת ברזל פותחה כשהרציונל המוביל הוא לנסות להביא את המיירט הכי זול שאפשר בשביל המשימה. השקענו בזה מאמץ אדיר. להגיע למיירט שהעלות שלו היא כלכלית - כיום באזור 80 אלף דולר. הטיל המקביל מבחינת הביצועים לכיפת ברזל עולה פי עשרה. מהבחינה הזאת, כיפת ברזל היא אירוע ייחודי".

כמה אנשים עבדו על הפרויקט?

יערי: "300 שנות אדם בשנה במשך ארבע שנים".

לכאורה, כיפת ברזל אינה אמורה לייצר רווח לרפאל - משום שאינה נמכרת בחו"ל.

"זה תלוי. כרגע היא מייצרת רווח של כמה אחוזים, אבל עדיין היא צריכה להחזיר השקעה של כ-300 מיליון שקל במחקר ופיתוח שרפאל השקיע בעצמה. צריכים כרגע להגדיל את המלאי של הטילים, מלאי המשגרים והסוללות. יש תקציבים, שמגיעים מרביתם מהאמריקאים, שבהחלט מייצרים לנו נפח מכירות גדול מאוד של כיפת ברזל עבור השוק המקומי. אני מניח שיחד עם תוכניות ההצטיידות הנוכחית, אנחנו נכסה את ההשקעה וגם נרוויח קצת.

"לגבי היצוא, צריך להבין שיש מעט מאוד מדינות שחולות במחלה חריפה כמו ישראל. זו סוג של אבולה, ורק מעט מדינות בעולם נמצאות בסיכון להידבקות. אולי קוריאה הדרומית ואולי הודו, אבל אתה לא מוצא בשאר העולם קונסטלציות שבהן מישהו צריך להצטייד במערכת כמו כיפת ברזל. לכן, המבחן המסחרי שלנו יהיה להתאים את המערכת כך שתספק פתרון למצבים נוספים, כמו הגנה על מתקנים בים, אסדות נפט וכדומה".

פתרונות קסם

אמנם אנשי רפאל מאוד גאים בכיפת ברזל, שהפכה אותם לגיבורים לאומיים בקיץ האחרון, אך את ההתלהבות הטכנולוגית והעסקית שלהם הם שומרים למערכת שרביט קסמים. התקווה של אנשי רפאל היא ששרביט קסמים, שאמורה להיכנס לשירות בישראל בשנה הבאה, תהיה מסחרית יותר מכיפת ברזל, כלומר תיהפך למוצר שרפאל תוכל לייצא כבר בטווח המיידי - ולייצר לעצמה הכנסות משמעותיות.

לדברי יערי, "מלבד השימושים הדומים, מערכת שרביט קסמים שונה מאוד מכיפת ברזל. זו מערכת שמתוכננת לסכל איומים הרבה יותר קריטיים, גם מבחינת הטווחים של הטילים שמפניהם היא מגנה ובעיקר מבחינת סוגי החימוש - כדי ליירט ראשי קרב לא קונוונציונליים למיניהם שאתה רוצה להבטיח שהיירוט יתבצע מחוץ לגבולות המדינה או בגובה רב מאוד. זה קשה בשלושה סדרי גודל מהיכולות של כיפת ברזל.

"אנחנו מעריכים כי העלות של מיירט שרביט קסמים תהיה פי עשרה מזו של כיפת ברזל, אך כמות האיומים שעמם היא תתמודד תהיה נמוכה יותר. היא לא מיועדת לפגוע בעשרות אלפי רקטות, כמו כיפת ברזל, אלא בכמה מאות טילים גדולים יותר. כאן לא חיפשנו את המחיר המינימלי למיירט, אלא מה השוליים הכי גדולים שאנחנו יכולים להביא כדי להבטיח שהמשימה תתבצע בסכום סביר. עדיין שמנו לעצמנו מגבלה שלא לעבור את רף המיליון דולר למיירט. לשם השוואה, עלות טיל חץ היא כ–2–3 מיליון דולר. המיירטים האמריקאים, כמו פטריוט PAC–3 עולה באזור ה–5 מיליון דולר ליחידה".

"זו מערכת היירוט המתקדמת ביותר שרפאל פיתחה אי פעם", אומר דרוקר. "שרביט קסמים נותנת מענה לכלל האיומים, ואמורה לשמש שכבה מתחת למערכת חץ. מכאן החשיבות האסטרטגית. המערכת תאפשר טיסה בטוחה בנתיבי טיס בינלאומיים ותבצע השמדת איומים מחוץ לישראל. חץ מיועד לאיומים מחוץ לאטמוספירה. שרביט קסמים מיועדת לכל טווח האטמוספירה ומחוץ לגבולות מדינת ישראל. שרביט קסמים תהיה בנויה אחרת מכיפת ברזל, מכיוון שאין חשיבות גדולה לאם הסוללה ממוקמת כאן או במרחק 20 ק"מ מכאן. מספר קטן של סוללות יוכל להגן על כל המדינה".

"יותר דוקטורים מבאוניברסיטה"

רפאל היא המעסיק התעשייתי הגדול בצפון. במהלך השנים הרחיבה החברה את תפקידה, ונהפכה מרשות לפיתוח אמצעי לחימה לחברה המספקת פתרון מלא, הכולל פיתוח המערכות, ייצורן והכשרת החיילים המתפעלים אותן. אחד המאפיינים הייחודיים של רפאל הוא מבנה כוח האדם שלה. מתוך 7,000 עובדיה, כ–60% הם אקדמאים ו-50% הם בעלי תארים בהנדסה. "3,500 איש מגיעים יום־יום לעבודה ברפאל ועוסקים רק במחקר ופיתוח. יש לנו בחברה 307 דוקטורים. זה יותר מחלק מהאוניבסיטאות", אומר פוטסמן, שבעצמו מלמד בטכניון.

הקשר ההדוק בין רפאל לבין האקדמיה, או ליתר דיוק הטכניון, הוא אחד מקווי האופי המרכזיים של הארגון. רפאל היא אחת המעסיקים הגדולים בישראל של בוגרי טכניון, שמקפידה לקלוט אותם עוד בהיותם סטודנטים. בזירה מאוד תחרותית על כוח אדם איכותי, רפאל חייבת לתת לעובדים אלה תמריצים שלא קיימים בשוק הפרטי. רבים מעובדיה האקדמאים ממשיכים ללימודים גבוהים בישראל או בחו"ל במימון רפאל. חלקם אף יוצאים לשנות שבתון, כפי שמקובל באקדמיה. כ-290 מעובדי רפאל משתלמים לתואר שני ו-50 נוספים משתלמים לדוקטורט. עשרות עובדי רפאל הם גם מרצים באוניברסיטאות. "יש קשרים סימביוטיים ביננו לבין הטכניון. 70% מהמהנדסים ברפאל הם בוגרי הטכניון. הקשר ביננו לאקדמיה הוא חובה", אומר פוטסמן.

יגאל סרברו, סמנכ"ל בכיר למשאבי אנוש וארגון, מסביר כי הקשר עם הטכניון הוא אכן חזק במיוחד, אך רפאל מגייסת סטונדטים גם מאוניברסיטת תל אביב ומאוניברסיטת בן גוריון. "אנחנו מאוד מעודדים את העובדים שלנו ללמוד. אנחנו שולחים על חשבוננו לדוקטורט בחו"ל, בעלות שמגיעה לעתים למיליון שקל. החבר'ה האלה חוזרים ונהפכים לאנשי מפתח בארגון. חברה אחרת 'קונה' דוקטורים ומקבלת מישהו בלי מחויבות. עובד שאנחנו משקיעים בהשכלתו לא יעזוב את רפאל. זה ערך עצום עבור החברה. הראייה לכך הוא שיעור העזיבה הנמוך שלנו - בקושי 1% מהעובדים שלנו עוזבים מדי שנה", אומר סרברו.

כיצד רפאל מצליחה להתחרות על מהנדסים מוכשרים מול חברות רב־לאומיות כמו אינטל וקוואלקום או סטארט־אפים אופנתיים?

"כל חברות ההיי־טק הן אכן מתחרות שלנו על עובדים, ולא רק חברות העוסקות בחומרה. יש ברפאל כ–800 אנשי תוכנה. בסקרים שאנחנו עורכים בשנים האחרנות אפשר לראות עלייה במודעות של סטודנטים לביטחון תעסוקתי. יותר מבעבר הצעירים מתעניינים בביטוח רפואי, בפנסיה ובנושאים בעלי אופי ארוך טווח. אנחנו נותנים לעובדים שכר סביר מאוד שעולה והולך, ואפשרות להתפתח לאורך כל הקריירה. שאלתי לא מזמן את אנשי אינטל מה נחשב אצלם עובד מבוגר - הם ענו לי שגיל 40 נחשב כבר מבוגר. אצלנו יש עובדים שממשיכים לעבוד גם אחרי גיל הפנסיה.

"אנחנו מייצרים מוצרים מרמת השבב עד רמת המערכת. כך, עובד שהתחיל כמהנדס המתכנן שבבים יכול למצוא עצמו תוך כמה שנים במקום אחר לגמרי. קשה לעובדים להתמחות רק בתחום הטכנולוגי במשך 30 שנה. הרבה רוצים להתפתח ולתכנן מערכות שלמות ולקבל מבט רחב יותר. אנחנו מעודדים את העובדים להתקדם. אנחנו עורכים סקרים ומאתרים עתודה ניהולית בקרב העובדים ומעשירים את המתאימים בקורסים. יש תכנון, מעקב ולוחות זמנים כדי להאיץ את הקידום של עובדים".

עם זאת, סרברו מודה שלא קל לרפאל להתמודד עם התחרות על כוח האדם. "אנשים בחוץ לא יודעים על כל הדברים שאנחנו עושים כאן, מטעמי סודיות כמובן. עכשיו איפשרו לנו להציג את כיפת ברזל ומעיל רוח, אז אנשים פתאום מבינים מה אנחנו עושים, אך לפני זה היה לנו קשה יותר".

האם עברתם בעבר גל פיטורים?

"לא. המדיניות שלנו היא לא להגיע לשם. אם נסגר פרויקט, אנחנו נצמצם את העבודות שאנחנו מוציאים לקבלנים חיצוניים כדי לשמור על עובדינו. אנחנו כל הזמן בתת־איוש של תקנים. הגמישות שלי היא מול העבודה בחוץ. עם זאת, אנחנו כן מפטרים עובדים לא טובים. הכסף של רפאל הוא לא הכסף הפרטי שלנו. אין סיבה שהמדינה תסבסד עובד לא טוב".

מה הגיל הממוצע של עובדי החברה?

"בגלל התהליכים של ההבראה והמעבר ממעמד של יחידת סמך במשרד הביטחון למעמד של חברה ממשלתית, נוצרו כאן שתי קבוצות גיל של עובדים. כמעט 40% מעובדי החברה, כלומר 2,800 עובדים, הם עובדים ותיקים שהגיעו לפני המעבר. הגיל הממוצע של קבוצה זו הוא 63, ותוך עשר שנים כולם יפרשו. ב–2002, לאחר המעבר מיחידת סמך במשרד הביטחון לחברה ממשלתית, קלטנו מאות עובדים חדשים, ובשנים האחרונות אנחנו קולטים בין 200 ל–400 עובדים בשנה. הגיל הממוצע של קבוצה זו הוא אמצע שנות ה–30. בעשור הקרוב הגיל הממוצע יירד כל שנה".

"בעבר היתה לנו בעיה - רפאל היתה זקנה מדי", מודה פוטסמן. "היתה לנו דבשת כפולה - המון זקנים, המון צעירים ופער ביניהם. אך בשנים האחרונות הדבשת הכפולה נהפכת לחד־דבשתית. ברפאל של היום החבר'ה צעירים הם אלה שנותנים את הטון, אך במקביל אנחנו בשום אופן לא יכולים לוותר על הנסיון שנצבר אצל המבוגרים. לא כל חברה חייבת ניסיון נצבר, אך בחברה ביטחונית יש הרבה דברים שחייבים לעבור מדור לדור. הדור שלי בא לכאן בגלל הציונות. פחדנו שהדור הצעיר, שמסתכל על החיים אחרת מאתנו, לא יהיה כמונו, אך מתברר שטעינו. החבר'ה הצעירים שמגיעים הם ערכיים לא פחות. כיום רפאל הרבה יותר מאוד מאוזנת".

לסיום אנחנו שואלים את יערי איך זה שלרפאל אין נציג חזק בכנסת, כמו ח"כ חיים כץ מהתעשייה האווירית, שהתברג חזק לתוך המערכת הפוליטית ודואג לאינטרסים שלה. "אנחנו מסתדרים היטב גם בלי זה", הוא אומר. גישה זו מאפיינת את אנשי רפאל, שגאים מאוד בריחוק הצפוני שלהם, המאפשר להם להתנשא מעל מאבקי הכוח "המלוכלכים" של המרכז. טוב להם במיקרוסומוס שיצרו להם שם במשולש שבין הטכניון בחיפה, מכון לשם שבגליל ומכון דוד של על חוף הים.

טילים להודו בחצי מיליארד דולר

סיפורו של הטיל "תמוז", או בשמו המסחרי "ספייק", הוא אחד מאבני הדרך המרכזיות בחיים העסקיים של רפאל. בעקבות הלקחים ממלחמת יום הכיפורים הסיק משרד הביטחון כי עליו לפתח טיל מונחה מדויק נגד טנקים בעל טווח אפקטיבי ארוך הרבה יותר ממה שהיה מקובל באותה התקופה. רפאל ניגשה לפתרון הבעיה כשבאמתחתה טכנולוגיות הביות שפיתחה עבור שני טילי הדגל שלה באותה התקופה — פיתון ופופאיי.

בתחילת שנות ה–80 הציגה רפאל מערכת פורצת דרך של טילים המונחים באמצעות טלוויזיה ומסוגלים לפגוע במטרה ממרחק של 15 עד 20 ק"מ. משרד הביטחון וצה"ל התלהבו, וביצעו הזמנה גדולה יחסית של המערכת. במהלך סוף שנות ה–80 הוקמו כמה יחידות שנועדו להפעיל את המערכת, ולתת מענה למלחמת שריון אפשרית מול הצבא הסורי ברמת הגולן.

"התמוז היה נקודת מפנה עסקית, כי זו היתה פריצת דרך טכנולוגית. היינו צריכים לייצר לצה"ל כמויות שקודם לא ייצרנו", אומר מנכ"ל רפאל ידידיה יערי. עד אותה תקופה רפאל היתה ממוקדת בעיקר בפיתוח, עם זרוע ייצור חלשה יחסית. ההזמנה הגדולה גרמה לרפאל להשקיע בהרחבת מערך ייצור טילים, דבר שמעניק לה יתרון עסקי עד היום. כמו כן, ההזמנה עזרה לחברה לצאת מהמשבר שאליו נכנסה בשנות ה–80, עד שעברה להיות חברה ממשלתית.

היכולות שסיפקה רפאל לצה"ל היו כל כך קריטיות עבורו, עד שבמשך 30 שנה נשמרה המערכת כסוד צבאי. סודיות זו מנעה מרפאל למכור את הטילים למדינות זרות, שכן הדבר היה כרוך בחשיפת יכולות המערכת. אך ככל שירד הסיכוי למלחמת שריון קלאסיות, כך גם ירד הצורך בחשאיות של התמוז. ב–2006 נסדק מעטה הסודיות, כשצה"ל השתמש בטילי תמוז במלחמת לבנון השניה. ב–2011 הוסרה החשאיות, וטיל התמוז נחשף בציבור.

30 שנה אחרי שפיתחה את הטכנולוגיה, קיבלה רפאל אישור לייצא את המערכת ולמכור אותה לצבאות אחרים. מאז נהפך ה"ספייק" לרב מכר של רפאל. לטיל פותחו ארבע גרסאות קטנות יותר, ועד כה נמכרו כ–20 אלף טילים ל–15 מדינות. האחרונה בהן היא הודו, שרכשה טילים בהיקף של חצי מיליארד דולר.

http://www.themarker.com/markerweek/1.2498368

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

כתבה מרתקת! תודה!

או"ם שמום.