שלום וחג שמח.

אני משרת במילואים בגדוד סדיר שעוסק בסיור ותצפית. החלטתי לבקש עצה מזקני הפורום לגבי כמה נושאים ששמתי לב אליהם.
באופן כללי אני מערכתי ולא אוהב לקטר, גם מילואימניקים לפעמים מתנהגים כמו פרימדונות ומגזימים בבכי ובנהי, אבל יש תופעות שמפריעות לי או לחברים אחרים בצוות ובדרך כלל לא מקבלות מענה בסוף אימון כי כולם רוצים לעוף הביתה כמה שיותר מהר.
הסיבות העיקריות שאני מעלה את הנושאים האלו מול הפורום הזה ולא מול הגדוד שלי הן:

א. המילואימניקים נשארים אבל הסדירים כל הזמן מתחלפים - הבנות ולקחים שהועלו מול מג"ד א' נשכחו לאחר שמג"ד ב' נכנס לתפקיד, ומה שנסגר מולו נשכח כשהגיע מג"ד ג'. זה נותן הרגשה של חוסר תוחלת בהעלאת דגשים או כשלים שעלו באימון או בהכנות אליו, ונסמוך רק על עצמנו.

ב. נסיון חיים (ונסיון קרבי) של חברי הפורום בשילוב עם חשיבה מחוץ ל"קופסה" הצה"לית - אולי אוכל לקבל עצות לדברים שאני יכול לשפר ברמה האישית או ברמת הצוות, שלא תלויים בצה"ל הגדול.

קודם כל אני רוצה להבהיר שאני לא בא לשפוך רעל על הסדירים, כצוות מילואים בתוך יחידה סדירה יש לנו הטבות רבות ואני לא מזלזל בהן לרגע:
- צוות קבוע של מילואימניקים שממשיך משנה לשנה, בעוד בעלי תפקידים דומים לשלי מצורפים לצוותים סדירים וצריכים להתרגל כל פעם למפקדים וחיילים אחרים, משמעת נוקשה וכו'. לנו יש גיבוש צוותי, ואת הפריווילגיה של להכין שקשוקה בעמדה ולא לחרבן בתוך שקיות שחורות באימון. מצד שני אין לי סדירניק לזרוק עליו את הפק"ל הכבד כי כולנו מילואימניקים וכולם סוחבים.
- אין התעסקות בתע"מ ושמירות קו, אנחנו מזומנים כמעט אך ורק לאימונים אופרטיביים (תרג"דים ותראו"גים)
- יש לצוות "אבא ואמא" בשיגרה, כלומר בעלי תפקידים בקבע שיודעים להתנהל מול הגדוד בנושא מנהלות, ציוד, אוכל וכו'. אם יש בעיות או שאלות לגבי זימונים ואישורים תמיד יש מש"קית שעונה לטלפון (כל עוד זה לא בראשון בבוקר, הפסקת צהריים + זמן שק"מ או אחרי חמש וחצי)
- ידע טכני ומקצועי בדרך כלל נשמר, יש מי שיעביר הדרכות ורענונים על מערכות ועל נהלים
- הציוד שהגדוד מספק טוב יחסית ומושקע (לא יודע איך זה ייראה במצב חירום), האפסנאות קולטת ומשחררת אותנו בצורה יעילה. האוכל סביר בהשוואה למקומות אחרים.
- הצוות מגובש יחסית, אנשים מגיעים לזימונים באופן סדיר ומראים רמה גבוהה ומוראל גבוה באופן די קבוע
- בדרך כלל הגדוד בהחלט מנסה להתחשב בצרכים של המילואימניקים, אם זה ת"ש ואם זה ציוד.


למרות כל זאת, ישנן כמה בעיות שאני מרגיש באופן יותר ויותר חריף משנה לשנה, ואני חושש שיחמירו אם לא נמצא פתרונות ובסוף יפגעו במורל הצוות, ברצון להגיע לאימונים וביעילות וההשקעה באימון:

- קצינים ומפקדים (מג"ד, סמג"ד ומ"פים) שמתחלפים בתדירות מאוד גבוהה - חוץ מאנשי הקבע הקבועים (נגדי נשקייה, שלישות, אפסנאות וכו') אין אף אחד שבאמת מכיר אותנו או יודע איך "לאכול" מילואימניקים. כל שנה מחדש אנו צריכים להסתדר מחדש עם כל סגל הקצינים והרס"פים, כך שמוציאים המון אנרגיה ועצבים על סידורי לינה, אספקת אוכל בחד"א ובשטח, לו"ז גדודי לעומת לו"ז צוות, נהלי משמעת, יציאה לאפטרים וכו'

- סרגל מאמצים - באופן כללי הצוות בכושר גבוה, חזק מבחינה מנטלית יותר מהסדירים (סחיבת משקלים וכו'), אבל אנשים עוברים את גיל 30, מגדלים ילדים, כרס וכו' והמשקלים לא משתנים, כנ"ל הקילומטרים. אנחנו צוות רגלי ויש תחושה שיש נטייה בתרגילים "לפנק" את הצוות עם צירים ארוכים מאוד ולא הכרחיים רק כדי להראות לרמה ממונה שאנחנו עדיין יכולים, לעומת צוותים רכובים סדירים שלא מדלגים במהלך התרגיל. זה נותן מכה למוראל והרגשה של "מה אנחנו עושים פה, באנו להתאמן על הליכה?"

- גיוס מאוחר - יש הרבה מקרים שהצוות מגוייס ומצטרף מאוחר לאימון כשהגדוד הסדיר כבר במהלכו - אין זמן להתגבש ולהתארגן, אין פגישה עם המג"ד (החדש) או אפילו המ"פ (החדש), אין זמן לחזור ברצינות על תו"ל ועבודה נכונה - נוהל קרב חפוז והופ לשטח רק כדי להספיק להצטרף לאימון. זה יוצר הרגשה של ניתוק בין הגדוד לבין המילואים, וחוסר אכפתיות כלפי המשימה כי הכל נעשה בחיפזון, לתת עבודה לסיים אימון וללכת הביתה. נכון שבמצב חירום אמת יהיה בלגן ובלבול, אבל במצב רגיל זה פוגע בהתייחסות לאימון ובמוטיבציה.

- הנפצות והמצאת תו"ל - זה לא קורה לעיתים קרובות אבל היו אימונים שהתמסמסו בגלל שלא אורגנו טוב והיה נראה שהסדירים ממציאים תורות לחימה חדשות מהראש. במצב כזה מייד המילואימניק הבוטה ביותר בצוות יגיד "אני מבין שהחלטתם להרוג את כולנו עם השטויות שלכם", נפתח פק"ל קפה וכל הרצינות שבאנו איתה מהבית נעלמת. המפקדים הסדירים נעלבים וחושבים שהמילואים זרקנים ופוגעים להם בסמכות, והמילואים מרגישים שבזבזו את זמנם לשווא.

- בסוף האימון (בבוקר) כולם לחוצים להתקלח, להזדכות ולעוף הביתה, אז כמובן שאף אחד לא נשאר לתחקיר והפקת הלקחים הגדודית (שמתקיימת אחר הצהריים אז מי הפראייר שיישאר? )

- הימ"ח לא נמצא באותו מקום שבו יושב הגדוד הסדיר, לכן לא ראינו אותו כבר 5 שנים, אין זימונים לימי ימ"ח ואין לי מושג מה יהיה במלחמה, איזה ציוד יהיה אם בכלל, והאם האמצעים שאני מתאמן עליהם באימון יהיו גם בימ"ח או שאמצא את עצמי סוחב רק משקפת 15/80 ומצפן.

- שיפורים טכנולוגיים (מערכות שו"ב למיניהן ואמצעי תצפית חדשים) - אמנם הצבא משתדל להעביר הדרכות וריענונים, אבל נוצר מצב שעוברים רענון של שעתיים על מערכת כלשהי עם מש"קית הדרכה, מערך שיעור והכל, ואז לא רואים אותה שוב עד האימון הבא לאחר שנה וחצי. אנחנו משתדלים לא להיות דינוזאורים אבל אי אפשר לזכור את כל הפונקציות כשלא מתעסקים עם המערכות ביומיום.


אני מאמין שצה"ל יישאר צה"ל ואני לא מצפה לפתרונות קסם, יש דברים שניאלץ ללמוד שוב תוך כדי לחימה, ולפחות אנחנו מתאמנים למתאר רלוונטי ולא טוחנים שטחים. אבל עם כל זאת, קשה לשמור על מוטיבציה והשקעה לאורך זמן כשכל הזמן נלחמים במערכת ואף אחד לא לומד לקח. יש כבר דיבורים של אנשים בצוות על כך שהם לא באים יותר ואפילו למפקדים כבר אין כוח לעבור את אותה מסכת כל שנה מחדש. הצוות בתחילתו היה מביא תוצאות טובות יותר מהסדירים ומתגאה בזה, אבל חלקם כבר שבורים ולא אכפתיים כלפי הצלחת התרגיל.
אותי באופן אישי מדאיג בעיקר נושא הימ"ח, וכמובן ההשתלבות שלנו בפעילות הגדוד במצב אמת, כאשר כבר יש לחימה.

אשמח לשמוע פתרונות יצירתיים להעלאת המוטיבציה ושיפור המקצועיות, אם זה ברמה הפנים-צוותית ואם ברמת העבודה מול הסדירים.
רוב תודות וערב טוב.

"נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת"

"צה"ל הוא הצבא הערבי הטוב במזרח התיכון" - עזר וייצמן (על זרוע היבשה)

מחשבה שלי, ואינני יודע אם תעזור לך,
מדבריך אני מבין כי אתה לא אוהב לקטר, לא לשפוך רעל, ולא אוהב להישאר לתחקיר,
במצב הזה קשה לצפות כי דברים ישתנו,
לטעמי ,צריך לבקש פגישה עם הגורם הרלוונטי ,ולדסקס הראוי לדיסקוס.