מפקדי צה"ל והמשפטנים הצבאיים מתדהרים בנקיטת אמצעים מחמירים לשמירה על אוכלוסייה אזרחית של האויב • מומחי משפט מזהירים כי אמצעי הזהירות המופלגים של צה"ל מהווים תקדים מסוכן לצבאות המערב שיכבול את ידיהן במלחמות נגד ארגונים לא מדינתיים • כתבה מרתקת מה'ויקלי סטנדרד' בוחנת את התופעה.
וילי שטרן
מאנגלית: צור ארליך

בסיס הקריה, תל-אביב. – במשך שלוש יממות, החל ב-15 ביולי 2014, התקשר צה"ל לאלפי תושבים בשג'עייה שבצפון רצועת עזה. בשיחות טלפון הללו התבקשו המקומיים לפנות את בתיהם לפני שהטנקים של צה"ל יחצו את הגבול. רבבות עלונים פוזרו בשכונה מן האוויר. בעלונים פורטו מסלול פינוי בטוח ויעדי מילוט בטוחים בתחומי הרצועה. מסרים דומים העביר צה"ל מדי יום ברדיו ובטלוויזיה המקומיים. ואם זה לא מספיק, צה"ל התקשר גם לעשרות תושבים בעלי השפעה בשכונה וביקש מהם להזהיר את הציבור מפני כניסת צה"ל הממשמשת לבוא.

האזהרות ניתנו, אלפים על גבי אלפים. למעשה, רשויות הצבא הישראלי סיפרו לאויב היכן ומתי ייכנסו הכוחות לתחומו. ובמשך כל אותם שלושה ימים, לוחמי החמאס, לא פראיירים גדולים, ניצלו היטב את ההזדמנות. הם התחפרו עמוק יותר. הם הכינו מלכודות אש. הם הטמינו מטעני צד. הם הציבו צלפים בעמדות שולטות. הם גייסו לוחמים נוספים. הם מיקמו כלי נשק. הם השמישו את מנהרות הטרור.

כבר בנקודה זו ברור היה מעל לכל ספק שמפקדי צה"ל הלכו הרחק מעבר למה שהחוק הבינלאומי מחייב כדי למנוע פגיעה באזרחים. אך הם לא הסתפקו בכך. בידיעה ברורה שהם מסכנים כך את כוחותיהם אפילו יותר, החליטו מפקדי צה"ל לחכות יום נוסף ולתת לאזרחים הזדמנות נוספת לצאת.

ואז נפתחו שערי שאוֹל. שג'עייה הייתה לזירת קרב אורבני נורא בין חמאס לצה"ל במבצע 'צוק איתן'. 67 חיילי צה"ל נהרגו במבצע הזה, ורבים מהפצועים עדיין מאושפזים.

בֵּן נשאר כדי לספר. בן הוא פרקליט צבאי מהיר-מחשבה שגדל ליד סידני שבאוסטרליה, סמוך לחוף הים. עכשיו הוא עומד על גבעה ליד קיבוץ מפלסים, לנוכח שדותיה המוריקים של רצועת עזה הרחוקה מחצית הקילומטר. הוא מתבונן במראה השליו: אותה שג'עייה עצמה. והוא מהרהר בשאלת מיליון הדולר: האם אתה חושב שצה"ל מגזים במאמציו לחסוך בנפגעים אזרחיים בקרב האויב? הוא מחריש, מבטו אל עזה, והרגעים חולפים. ועוד רגעים. "מי יודע?" הוא אומר בסוף. "אני יכול לומר לך שאני גאה במה שאנחנו עושים".

ה"הארוורד" של ישראל
מה בדיוק עושים בן ועמיתיו? בן משרת בענף הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית, או בקיצור דבל"א: משרד עורכי הדין הנישתי הטוב ביותר שלא שמעתם עליו. פרקליטים מצטיינים אלה נושאים רובי סער, נורים בעצמם לא פעם, וניצבים בחוד החנית של דיני המלחמה.

"דבל"א היא לישראל כמו מה שמשמש בית הספר למשפטים של הארוורד לקהילייה המשפטית הבינלאומית", אומר יואל זינגר, שותף במשרד סידלי אוסטין בוושינגטון, לשעבר ראש היחידה היוקרתית. "אבל זה יותר מכך. בוגרי היחידה הזו נעשים האליטה של האליטה". פרקליטי דבל"א הם זן משובח של קצינים, גם אם זן שאינו זוכה להכרה הראויה לו: משכילים במידה יוצאת דופן, ומסוגלים לספק ייעוץ בזמן אמת במגוון סוגיות משפטיות בינלאומיות. עד כה, דבל"א מעולם לא פתחה בפני עיתונאים את דלתות חדרי חדריה, את אחורי הקלעים של מערכת קבלת ההחלטות שלה.

אבל להבין את דבל"א הוא להבין את הטירוף של מטחי הביקורת הניתכים על ישראל בשל דרך הלחימה שלה. הבה נתחיל בהתבוננות בשני מסמכים יוצאי דופן.

צה"ל משתמש במסמך הראשון, הקרוי "כרטיס מטרות", כאשר מפקדים מכינים תקיפה על מטרות אויב. במבצע 'צוק איתן' היו בין מטרות אלו מחסן נשק בקומה שנייה בבית מגורים צפוף-אוכלוסין בן ארבע קומות, חמ"ל שמוקם במסגד, ומערכת עיקוב אלקטרוני שהוחבאה בבית חולים. בכרטיסים יש שפע מידע מודיעיני ומבצעי על המטרות. תנאי לכל תקיפה שכזו הוא חתימה של בן או מי מיתר היועצים המשפטיים על כרטיס המטרה – אישור לכך שהמטרה חוקית. המטרה מאושרת לאחר שכל אנשי המקצוע של צה"ל חתמו עליה – מומחי נשק, מתכננים מבצעיים וכן הלאה, וגם פרקליטי דבל"א. אם אישרו, ההחלטה הביצועית הסופית מסורה למפקד.

הנה רשימה חלקית של צעדים שצה"ל נוקט (לא את כולם בכל פעם) כדי למנוע פגיעה באזרחים. איסוף מידע מפורט על זהות תושבי הבניין; טלפונים או מסרונים לתושבי בניין מסוים, עם אזהרה על הפצצה מתקרבת; הצנחת עלוני אזהרה בערבית; שיגור כלי טיס בלתי מאויש עם מצלמות עיקוב מתוחכמות, כזוג עיניים נוסף שיוודא שהתושבים התפנו; שיגור פצצה קטנה לגג, להרעדת הבניין, כאות אזהרה אחרון לקראת הפצצה; ושימוש במערכות נשק מדויקות במיוחד, שנבחרו בקפידה, ואשר פרקליטי צה"ל ומפקדיו מקווים שישמידו את מצבורי הנשק אך לא את החדרים שסביבם.

בואו נדבר על הודעות מוקדמות לאויב. איך יכול צבא כלשהו לנצח במלחמה כשהוא מחליט להילחם בצורה כזו? לא חשוב. כך ישראל בוחרת להילחם. בהקפדתו להיות במהדרין מן המהדרין במילוי דיני המלחמה הבינלאומיים, צה"ל השתמש ביותר מ-4,000 כרטיסי מטרה כאלה לאורך חמישים ימי המבצע. בן וחבריו סימנו וי על כל מטרה שעמדה באמות המידה שלהם.

אך כאן באה ההפתעה: אף שרוב התקיפות בוצעו בלי לפגוע בעוברי אורח שלווים, מפקדי צה"ל ויתרו על מתקפות שאושרו ושעמדו בכל כללי התקינה החמורים למניעת פגיעה באזרחים. למה? "בחוק הבינלאומי אין שום סימטריה", אומר סגן-אלוף רוברט נויפלד, המופקד על תחום המטרות בדבל"א. "אנחנו עושים את זה מתוך מחויבות מוסרית; אנחנו עושים את זה מטעם עצמנו. אנחנו מדינה דמוקרטית הכפופה לשלטון החוק. כמובן, אנחנו גם מקווים שעל ידי כך נחסוך מעצמנו ביקורת בינלאומית. איך אפשר להאשים את מי ששמר על החוק?"

ובכל זאת, צה"ל ההולך הרבה מעבר לשורת הדין מואשם גם מואשם, בדרכים מפתיעות ואולי קצת מופרעות. כותב שורות אלו בילה ימים בקו האש של כוחות ארצות הברית בעיראק ובאפגניסטן, הכפופים לכללים מבצעיים שחלקם נוסחו בידי פרקליטי הפנטגון. אבל אחרי שבועיים של שהות עם פרקליטי דבל"א, ומפגשים עם מפקדים בחזית, אנשי חילות האוויר, השריון והרגלים, קשה שלא לעמוד נדהם אל מול קנאותו המשפטית של צה"ל.

כמעט כל ישראלי איבד במלחמות חבר אחד לפחות. חיילי צה"ל סופגים אש צלפים, מטעני צד, פצצות מרגמה ועוד ועוד. אבל החיילים בני שיחי, כל אחד בתורו ובכנות ניכרת לעין, אומרים שבעיניהם האזרחים ברצועת עזה הם קרבנות של הטרור החמאסי. סרן דורי, מפקד בחטיבת הטנקים 188, מספר סיפור מעת שהותו בבסיס ליד חברון. "בימים הראשונים של הכניסה הקרקעית לעזה היינו נתונים בקרבות עזים. נהגתי בטנק שלי, מרכבה סימן 3, וחטפנו אש תופת. זיהינו את מקור האש והכַנו פגז. באותו רגע יצא אדם בריצה מהבית שלו, ממש מול הטנק. אני לא יודע מי היה מופתע יותר, הוא או אני. הוצאתי את הראש מהטנק, חשוף, והסתכלתי מסביב. היה לו רובה קלצ'ניקוב והוא התחיל לירות בי. הקליעים דפקו על הטנק. ראיתי לו את הלבן בעיניים. הוא היה אולי 15 מטר ממני. למזלי הוא פספס.

"ואז הוא חזר בריצה לבית, ואחרי עשר שניות חזר לאמצע הרחוב, עם ילד בן שמונה או תשע בידיים. הוא השתמש בילד כמגן אנושי. הילד לבש גופייה לבנה והיה יחף. שמעתי עוד קודם על לוחמי חמאס שעושים את זה, ובכל זאת נדהמתי. כמובן, הפסקנו לירות. האיש הסתלק, והשאיר את הילד באמצע הרחוב. אני עדיין זוכר את הפנים שלו: לא היה לו שום מושג מה קורה. התאמצנו מאוד לפגוע רק במחבלים ולתת לאזרחים לחיות. האויבים שלנו עושים ההפך: הם רוצים להרוג אזרחים".

יש עוד שפע דוגמאות למקרים שישראלים עיכבו או ביטלו מתקפות לגיטימיות נגד לוחמי אויב כדי להגן על אזרחים. קחו למשל את מה שאירע בעיר עזה ב-9 ביולי. מכונית שהסיעה לוחמי חמאס וכלי נשק הוסוותה בסימון "טי-וי". צה"ל עיכב את התקיפה בגלל זה. האלוף במיל' גדי שמני, לשעבר נספח צה"ל בארצות הברית, אומר כי "אנחנו מסייגים את עצמנו בסייגים נוספים כדי להגן על אזרחים, בגלל הערכים של ישראל, בגלל הנשמה והמוסר שלנו".

למאמר המלא

פורסם במקור באתר ה-Weekly standard , תורגם ופורסם באתר מידה באישור המחבר.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

לא הייתי חושש.
זה לא שזה לא הזוי בצה"ל נותן כזה כוח למשפטנים, אבל צריך לזכור שאנו עושים זאת בעיקר בגלל הלחץ הבינ"ל.
מדינות אחרות במערב לא עומדות בלחץ דומה, כך שאין סיבה שהתופעה תתפשט ויהיה תקדים.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

הייתי שמח אם אנשי ארגון הטרור שוברים שתיקה היו קוראים את האשכול הזה אבל מאידך זה לא היה מזיז להם הם הרי עוסקים בשקרים שלהם כפרנסה ולא כאיזשהו אידאל..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

אני חושש שאתה מתחיל לפתח אובססיה מדאיגה.

לא לדאוג :-) בגילי כבר לא מפתחים שום דבר...זו ראייה קרה ונכונה את מי שמסכן את חיי חיילינו ע''י הפצת שקרים כארגון טרור..הם הזרוע המדינית של חמאס ואש''ף...לא יותר ולא פחות..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

ואני מאוד אוהב דובדבנים , אבל מה זה קשור ??

מרתק. אני לא משפטן אבל נראה לי שבמקרים של משפט בינלאומי זה מאוד נהוג לבחון מה נעשה במקומות אחרים בעולם, ולכן לתקדים הישראלי יש בהחלט השלכות. ניצנים ראשונים לכך ניתן לראות בביקורת שהוטחה בצבא ארה"ב ומקבלי ההחלטות לאחר שפורסם שבקמפיין נגד דאע"ש לא פעם בוטלו תקיפות אוויריות נגד מטרות לגיטימיות ומשמעותיות בגלל נוכחות של אזרחים.

אין ספק שדיני הלחימה הבינלאומיים לא הולמים את העידן המודרני ואת הלחימה האי-סימטרית בארגונים שלא רק שלא מכבדים את דיני הלחימה, אלא אף עושים בהם שימוש ציני למטרותיהם. עוד פעם, אני לא משפטן, אבל אולי הפתרון הוא בניסוח של אמנות בינלאומיות חדשות שישרטטו קווים חדשים של מותר ואסור, ויגדירו מרווח פעולה שיאפשר לכוחות צבא להתמודד עם ארגוני טרור בצורה אפקטיבית.

הכיוןן לאותן "אמנות בינ"ל חדשות" ברור:
* כשנלחמים בארגון טרור אולי עדיין אסור לפגוע באזרחים,
* אבל בהחלט מותר לפגוע בדרג מדיני של ארגונים,
* מותר לתקוף את הארגונים גם בשטח מדינה שלישית ורביעית, גם בלי הכרזת מלחמה עליה,
* ומותר למתוח את הגדרת מה שנחשב כ-"מטרה צבאית" לבתים של מפקדים וכו'.
וכו'.

אל"ם (מיל') עו"ד פנינה שרביט ברוך היא חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי. היא שירתה שנים רבות במחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית, מתוכן חמש שנים בתור ראש המחלקה. תגובה להלן פורסמה באתר המכון:

לאחרונה (20.6.15) התפרסם באתר YNET מאמר המבוסס על כתבה בערוץ 20, לפיו "בעולם גוברת הביקורת על המדיניות הייחודית של צה"ל בכלל ובפרט של משפטני ענף הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית (דבל"א) ביחס לפגיעה באזרחים בזמן הקרב". לשם שינוי, הטענה אינה שדבל"א מאפשרת לצבא להפעיל כוח מוגזם המאפשר פגיעה מופרזת באזרחים, אלא שהיא קובעת מגבלות מוגזמות שיוצרות "תקדים בלתי סביר בפני מדינות דמוקרטיות אחרות העשויות למצוא את עצמן במלחמות א-סימטריות נגד שחקנים לא מדינתיים אכזרים הרומסים את דיני המלחמה". המאמר מתבסס על ציטוטים של מומחים מגרמניה וארה"ב ואף של הח"מ כסימוכין לטענה.

בהתייחסות כללית לנאמר, כפי שהטענה הראשונה של מתן אור ירוק להפרות של דיני המלחמה אינה נכונה, אף הטענה לפיה דבל"א מגבילה יתר על המידה את הכוחות הלוחמים אינה נכונה. שתי הטענות מעידות על חוסר הבנה, הן של הדינים עצמם והן של התפקיד שיש לשיקולים משפטיים בעת לחימה.

שלוש הציטטות אינן מתייחסות למכלול הפעילות של צה"ל, אלא למדיניות לגבי השימוש ב-"אמצעי זהירות" (precautions) ובפרט לגבי מתן אזהרות לאזרחים לפני תקיפה. במישור זה צה"ל אכן עושה מעל ומעבר לדרישות הדין, כולל מתן אזהרות פרטניות וחזרה עליהן יותר מפעם אחת. עם זאת, הסיבה שצה"ל עושה זאת אינה נובעת מדרישה של יועציו המשפטיים או מקביעה שיש כאן חובה משפטית, אלא מתוך הגיון מבצעי לפיו ככל שיהיו פחות אזרחים באזור הפעילות, כך יהיה לכוחות יותר חופש פעולה מבצעי. זאת על רקע ההבנה שמספר גדול של נפגעים אזרחים עלול לגרום לתקיפות מסוימות להיחשב בלתי מידתיות ולכן בלתי חוקיות, וכן מההבנה שגם במקרים בהם תקיפה עשויה להיות מידתית מבחינה משפטית, ריבוי נפגעים אזרחים משמש להשחרת פניה של ישראל בעולם ויוצר לחצים מדיניים שמגבילים את חופש הפעולה המבצעי.

המומחים שצוטטו (לפחות לגביי הדברים נאמרים בוודאות) לא התכוונו לומר שהיועצים המשפטיים של צה"ל מגבילים את פעילותו יתר על המידה, אלא שהפרשנות שניתנת בעולם למתן אזהרות כה מפורטות ונרחבות על ידי צה"ל, , היא שהדבר נובע ממחויבות משפטית. כך יוצרים כלל משפטי שאינו קיים ולאחר מכן שופטים לאורו גם צבאות אחרים. בעיה דומה התרחשה סביב מדיניות הפתיחה באש של כוחות ארה"ב באפגניסטן. בשלב מסוים הוגבלה הפתיחה באש רק למצבים בהם אין חשש לנפגעים אזרחיים כלשהם, כלומר ננקטה מדיניות של "אפס הרוגים אזרחים". משימות שלא עמדו בסטנדרט זה בוטלו. ההנחיה ניתנה על בסיס שיקולים אסטרטגיים של ארה"ב, אך פורשה כנובעת ממחויבות משפטית ויצרה, בקרב חלק מן המומחים, ציפייה כי גם צבאות אחרים יעמדו בסטנדרט בלתי אפשרי זה, גם במצבים בהם הימנעות מביצוע המשימה אינו אלטרנטיבה ראויה (למשל כאשר מדינה, כמו ישראל, מתגוננת מפני התקפות ישירות עליה ועל אזרחיה). הפתרון לקושי זה הוא באמצעות כתיבה משפטית והבעת עמדות ברורות בנושאים אלה על ידי משפטנים, מתוך המערכת המדינתית ומחוצה לה, המבינים את המורכבות של שדה הקרב ואת האופן בו יש ליישם את דיני הלחימה במסגרתו.

צה"ל מתמודד מדי יום, ובפרט בתקופות של לחימה אינטנסיבית, בדילמות קשות ומאתגרות. בימינו הלחימה נמדדת גם במידת הלימתה את כללי המשפט הבינלאומי. יתרה מזאת, כל צבאות המערב חשופים גם הם לביקורת על היקף הפגיעה שהם גורמים לצדדים הנחשבים "חלשים" יותר, החורגת מדרישות הדין עצמו. לגבי מדינת ישראל וצה"ל, ביקורת זו חריפה במיוחד ולעתים קרובות אינה הוגנת. זוהי המציאות עמה יש להתמודד, בין אם נאהב זאת או לא. המשמעות היא כי הצלחת המשימה להביא למימוש היעד האסטרטגי אינה נובעת רק מן ההצלחה הצבאית, אלא גם בהשלכות המשימה על היעדים המדיניים. במציאות מורכבת זו לדבל"א, ולאנשי הפרקליטות הצבאית בכלל, יש תפקיד חשוב והוא לסייע לצה"ל להילחם באופן חוקי, כמו גם להיות רגישים למישור של הלגיטימציה הבינלאומית. הליווי המשפטי הצמוד מסייע לצה"ל לעמוד במשימותיו ולהצליח במישור האסטרטגי. יתרה מזאת, המומחיות של אנשי דבל"א מאפשרת להם להשפיע גם על פרשנות הדין על ידי צבאות אחרים ועל ידי מומחי המשפט הבינלאומי בתחום של דיני הלחימה, ובכך הם תורמים להתפתחות פרשנות של הדין, המשקפת את המציאות המבצעית. במלים אחרות, המשפטיזציה בצה"ל מגנה גם על ישראל וגם על שאר מדינות המערב החשופות לאיומים דומים.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל