לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 18-09-2005, 02:51
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
Facebook profile Follow me...
איש השב"כ מוסא צברי ונגיעתו לתאונה שבה נהרג לוחם סיירת מטכ"ל ברק שרעבי

דוקר מבחוץ
מוסא צברי היה בכל צומת חשאית אפשרית. מעל 30 שנה הוא היה יותר ערבי מערבי. כעת מתכוון הילד מהמעברה ללמד את האמריקנים איך למגר טרור

עמרי אסנהיים
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין:
http://news.fresh.co.il/icons/maariv.gif]

16/9/2005
מוסא צברי בחר את מילותיו בקפידה. קהל היעד ברובו אמנם החזיק בסיווג הבטחוני המתאים, אחרי הכל הנוכחים הגיעו לערב פרידה סגור מראש השב"כ היוצא אבי דיכטר, אבל בכל זאת מדובר היה באחד הסודות השמורים ביותר של סיירת מטכ"ל. במעט התיאורים שקיבלו את אישור הצנזורה, שתחת מגבלתה עומדת גם כתבה זו, תיאר צברי בסרט שהוכן במיוחד לקראת האירוע את הסתבכותם הגדולה ביותר של לוחמי הסיירת.
זה קרה בלילה חשוך באחד מימי דצמבר ‭,'84‬ במהלך ערב שאמור היה להיות שיאו של מאמץ אדיר. גולת הכותרת של פעילות היחידה בארץ אויב. אלא שבעומק השטח העוין אירעה תאונה מבצעית קשה. אחד הלוחמים, ברק שרעבי, נהרג. מפקד הפעולה ולוחמים אחרים נפצעו. צברי ודיכטר היו הצמד שהיה אמור להישאר מובטל באותו לילה. רק כשהמצב הסתבך, ידעו הלוחמים, ייכנסו שניהם לפעולה. ובאותו לילה המצב אכן התחרבן. על צברי ודיכטר הוטלה מלאכת המילוט, שנראתה באותן שעות ארורות כמעט בלתי אפשרית.
עד אותו ערב פרידה מדיכטר הוצנע חלקו של צברי באותו מבצע. כמי שהיה בכיר בשב"כ, שמו לא הוזכר. אבל האמת היא שצברי עצמו הכניס את דיכטר, שהיה אז בשירות מילואים ביחידה, לצרה של אותו לילה. "אני חושב שזה היה האירוע הכי משמעותי של שנינו מבחינה מבצעית‭,"‬ הוא אומר השבוע, "עד היום אבי מזכיר לי איך הכנסתי אותו לתוך זה. ביקשתי ממנו ימים ספורים לפני הפעולה שיחליף אדם אחר שלא הגיע לרמה הנדרשת. לאבי היתה אז תקופה אישית מאוד קשה. אביו חלה, אשתו היתה בהריון, הוא התחיל לימודים, אבל בכל זאת הוא הגיע‭."‬
בקור רוח, תוך תפקוד מזהיר, הצליחו צברי ודיכטר עם עוד כמה מאנשיהם לחלץ את הלוחמים שנדחסו המומים לכלי הרכב. כמו לפני כל פעילות שבה השתתף, גם ברגעי המתח הללו עמדה לנגד עיניו תמונת הילד עם הידיים המורמות בזמן השואה. "התמונה הזאת נתנה לי תעצומות נפש בכל המבצעים‭,"‬הוא אומר‭",‬אי אפשר להבין את זה כי הורי באו מתימן, רחוק מאוד מהרקע הזה".
בלי קשר לאותו לילה מסעיר, הצמיד דיכטר לצברי את הכינוי "התימני הכי פולני שיש לנו‭."‬ לא בכדי. הילד שחלק חדר עם חמישה מאחיו בשכונת שערייה בפתח תקווה, למד בחדר ומשם המשיך לפנימייה, פילס את דרכו ב‭30-‬ השנה האחרונות ללב העשייה הבטחונית החשאית של המדינה. הוא מילא תפקידים מרכזיים בסיירת מטכ"ל וביחידה 504 והשתחרר כראש אגף וחבר מטה בשב"כ.
ברוב שנותיו היה בשטח, רחוק מהעין הציבורית, פעילותו נסתרת אפילו מהקרובים לו ביותר. במקביל, השלים קריירה אקדמית ענפה עד שהפך לדוקטור. "מעטים יודעים על פעילותך הרבה ועל התרומה הייחודית שלך ליחידה ולשירות‭,"‬ בירך אותו קצין בסיירת מטכ"ל בטקס הפרידה שלו מהשירות. "הוא בניגוד לאחרים לקח את הגרף והזיז אותו, דרגה מעבר, לא רק התקדם לאורכו‭,"‬ אומר עליו איש שב"כ, "הוא הגיע למקומות שקודם לא הגיעו אליהם‭."‬ עכשיו, אחרי 32 שנה במערכת הביטחון, מסופר לראשונה סיפורו.
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
^ ברק שרעבי ז"ל. ליחצו על התמונה להגדלה.

אצל ה"מורי" בחדר
חיים צברי, נער יהודי מאזור צנעה שבתימן, עשה את המכה כשהיה בן ‭.16‬ ערבים מקומיים ניסו לסובב אותו ולמכור לו גורן שתבואתו נרקבה מהגשמים. אחרי שהושלמה העסקה התברר הצד המנצח. השכבה העליונה בלבד של החיטה נרקבה, מתחתיה נשמרה הטריות. בשנה שאחרי סבל האזור כולו מבצורת. צברי התעשר.
שש שנים קודם לכן התייתם צברי מהוריו. מוכתר העדה שאימץ ילדים יתומים קלט אותו ואת אחיו הצעיר. האב המאמץ, שהתרשם מפיקחותו של הנער, שידך לו את בתו הבכורה, יונה. הזוג נישא, וזמן קצר אחר כך, בפברואר ‭,'49‬ עלה לארץ במסגרת "מרבד הקסמים‭."‬ לאחר חמש שנים נולד בנם הבכור, משה. לימים יכירו אותו כולם כ"מוסא‭."‬
בארץ התחילה משפחת צברי מאפס. חיים עבד כפועל פיצוצים ב"מקורות‭,"‬ יונה החליפה שני אוטובוסים כדי לנקות בתים. מאוחר יותר מצאה עבודה כעוזרת גננת. הם גרו בדירה בשכונה-מעברה שערייה בפתח תקווה. בגיל ארבע הלך צברי כמו יתר ילדי השכונה ללמוד אצל ה"מורי" בחדר. את הכיפה הוריד רק בשנותיו הראשונות בצבא.
צברי: "גדלנו בלי הרבה עושר, אבל עם המון חום. עם המעט שהיה הסתדרנו נהדר. לא יצאנו אף פעם לחופשות או למסעדות, הריהוט לא היה ריהוט, אבל כשביקשנו ספר מיד קנו לנו. לא הרגשנו מצוקה כי לא ידענו למה להשוות. בבית היה הרבה שקט, צניעות. אבא דיבר מעט מאוד, אבל כל משפט שהוא אמר הכיל חוכמת חיים. לפני מותו ב‭'95-‬ קיבלתי ממנו כבן בכור שלושה דברים: ספר עבה, שעון זהב שהוא קיבל מ'מקורות' ומטבע קטן מתימן. אחר כך התברר לי שהספר זה חינוך, השכלה, היסטוריה. השעון מבטא דייקנות, יסודיות, הערכה לאדם. המטבע אומר שכסף זה דבר ללא משמעות. אתה שם אותו ליד ספר או שעון, ואתה רואה כמה הוא קטן‭."‬
לקראת כיתה ח' נבחרו מבית הספר היסודי בשערייה תלמידים מצטיינים לבחינות במשרד החינוך. צברי ושאר הילדים שעברו את הבחינות בהצלחה הופנו לפנימייה של האגודה לקידום החינוך בכפר סבא. בפנימייה הכיר את ורד, בת ליוצאי מרוקו ממושב ניצני עוז, והם הפכו לזוג. כעבור מספר שנים נישאו. "היו פערים בין התלמידים מכפר סבא לבינינו‭,"‬ מספר צברי, "הם היו השמנה וסלתה. בניגוד אלינו, כמעט כולם היו אשכנזים. הם ראו בנו דרג ב‭.'‬ בלימודים לעומת זאת היינו מאוד חזקים. כעבור שנה וחצי לא הרגשתי באופן אישי איזושהי אפליה מקוממת‭."‬
כנער בחר לעצמו צברי שלושה מודלים לחיקוי: ישראל סולימן, דודו מצד אמו, קצין בגולני שנפצע קשה בקרב על החרמון ביום כיפור, וגדעון, השופט מהתנ"ך, שהיה צנוע והנהיג את עמו בגבורה. לימים נוסף גם דיכטר. הכלאת שלושתם טוותה עבורו את המסלול. סיירת מטכ"ל היתה התחנה הראשונה.

"החליטו לקרוא לי מוסא"
את ההתחלה עשה דווקא בקורס טיס. אחרי מספר טיסות לא מוצלחות הוצעה לו הסבה למגמת נווטות. אלא שאז הגיע איציק לוי, מורה הספורט שלו בפנימייה, שהיה גם מדריך כושר ב"יחידה של הצנחנים שאיש לא ידע אז את שמה‭."‬ צברי: "הוא אמר לי, 'שמע, יש איזו יחידה‭,'‬ וסיפר לי עליה קצת. אמרתי, 'אני מגיע‭."'‬
סיירת מטכ"ל של תחילת שנות השבעים היתה שונה מזו של תקופת הקמתה. במקום יוצאי עדות המזרח של "ימי בראשית‭,"‬ החלו לאכלס אותה בני הקיבוצים והמושבים. ייתכן שעל רקע השונות הזאת של צברי דבק בו הכינוי מוסא. סמלי הטירונות היו דיכטר וחברו הקרוב שאולי ברעם. צברי: "הם ראו פתאום מישהו שחור, משופם. הם אמרו לי, 'חביבי, אתה לא יהודי, אתה ערבי‭,'‬ והחליטו לקרוא לי מוסא‭."‬
אחרי קצת יותר משנה ביחידה פרצה מלחמת יום כיפור. צברי: "הייתי בכוח של יוני נתניהו וישר נכנסנו למלחמה בנפח ברמת הגולן. באחד הימים הראשונים, בארבע לפנות בוקר, נחתו שלושה מסוקים סורים עם חיילי קומנדו מאות מטרים מנפח. הקפיצו אותנו לקרב פנים אל פנים מטווח אפס. התחושה שלך שאתה באימון. זורק רימון, מסתער והורג, אבל אין לך תחושת פחד, וגם כשנהרגים לידך אתה לא קולט את זה, רק הרבה יותר מאוחר. אתה ממשיך לגלגל את המלחמה וזה בסדר. יוני היה מדהים. גיבור. אני לא אשכח תמונה שהוא עומד על סלע, חשוף, נותן הוראות. בתור חיילון צעיר היתה לי הרגשה שהבחור הזה הוא בן אלמוות, אחד שאתה יורה עליו וכלום לא קורה לו‭."‬

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/gallery/363/513.jpg]

מוסא צברי עם השפם. "היכולת הערביסטית היא כמו אקדח"

150 סורים, 200 מטר
המוות התקרב לצברי בהמשך הקרבות במזרעת בית ג'אן. כוח של היחידה נכנס ליישוב הסורי דורין והופצץ ממרחק של מאות מטרים. צברי המתין עם מספר לוחמים באחד החדרים ביישוב. "היו 150 סורים 200 מטר מאיתנו‭,"‬ הוא מספר, "אחד הפגזים נחת בחדר שלנו בקומה השנייה. גידי קיין שהיה לידי נהרג במקום. אני נפצעתי מרסיסים ברגליים וממכות הדף.
תוך כמה דקות מוטי רחמים ומורדוך הגדול (לוחמי יחידה ותיקים) חילצו אותנו משם. אני לא זוכר את זה כטראומה. זו מלחמה ויש בה הרוגים. אבל אני זוכר מהמלחמה סיפור מהסוג שלעולם לא תשכח. הצטרף אלינו חייל מחיל הקשר, אני אפילו לא זוכר את שמו. הוא סיפר שאביו נפל במלחמת ששת הימים וביקש להצטרף אלינו. ביקשנו ממנו לא להצטרף, כי עמדנו להיכנס למקום מסוכן מאוד. הוא נכנס בכל זאת ונהרג בהפגזה בנפח‭."‬
אחרי שנפצע יצא צברי לקורס ערבית שיסייע לו לימים במשימותיו ביחידה ובשב"כ. משם המשיך לקורס קצינים. כדי שלא יצטרך לבצע את כל הניווטים הוצע לו בלילה הראשון לצאת לניווט לאורך מספר קילומטרים כפול, ובניגוד לשאר הצוערים, לעשות את זה "בדד" ולא בזוג. אם יגיע ראשון, הובטח לו, יזכה בפטור מניווטים. הוא עמד במשימה וסיים את הקורס בהצטיינות.
אחרי הקורס הוחלט להעביר אותו למעוז שושו נוסף, יחידה ‭,504‬ שעל פי מקורות זרים ייעודה הפעלת סוכנים. עיקר הפעילות המבצעית אז בסוף שנות השבעים היה בפתח'לנד של דרום לבנון. צברי: "יום אחד אמרו לי, 'תגיע לצפון, שם תפגוש אנשים‭.'‬ בצפת אספו אותי אנשים בבגדים אזרחיים. לא ידעתי מה זה בכלל. שם למדתי את תורת ההפעלה. תקופה של עשרות מבצעים: להגיע אל מחבלי הפתח' הביתה ולדאוג שהם לא ימשיכו להציק למדינת ישראל, להרים מתקנים שהיו מלאי אמל"ח או לבצע תצפיות על מקומות עם תנועות מחבלים. אני הייתי ה'ערביסט' של הכוח. אם נתקלים במישהו אני מקדימה ויכול לדבר איתו. היו שם בדיוק שלוש שניות עד הפריצה פנימה. אלו לא היו מבצעים מודיעיניים אלא רועשים. אז אתה מגיע ושואל, 'אבו איברהים, זה אתה‭.'?‬ הוא אומר לך, 'דוך‭.'‬ פורצים פנימה ואתה מתפקד כלוחם. אין הפרדה בין לוחם לאיש ‭."504‬
אהבת את זה?
"האמנתי בזה יותר מאשר אהבתי. אני לא מאותם גיבורים שאתה נותן להם סכין בין השיניים. היו לילות שאתה נתקל ומסוק לא יכול לחלץ אותך. אתה נוחת ‭20-15‬ קילומטר מגבול ישראל ומחלץ את עצמך בחצי ריצה, כיוון כללי דרומה. ממש מילוט כמו שעושים באימונים. זה הפך לכמעט שגרה‭."‬
לילה אחד, בשתיים לפנות בוקר, חזר צברי עם חבר מתרגיל בדרום. שניהם היו לבושים במדים. הם עצרו לתדלק בדימונה. המתדלק הבדואי פרץ בצחוק מתגלגל בלתי ניתן לעצירה. צברי: "אני שואל אותו, 'תגיד, מה אתה צוחק‭.'?‬ הוא אומר לי, 'סתם‭.'‬ שאלתי עוד פעם. הוא עונה, 'אף פעם לא ראיתי שני בדואים מדברים כל כך יפה עברית‭."'‬ שנות הפתח'לנד בדרום לבנון וחזותו החיצונית, עור כהה ושפם עבה, הפכו את צברי לערביסט בכל רמ"ח איבריו. "אלו דברים שאתה לומד עם הזמן‭,"‬ הוא מסביר, "זה כמו שלך יש אקדח ולי יש אקדח ושנינו יוצאים לשדה הקרב. אתה יודע לירות יותר טוב ממני, אז לך יש סיכוי יותר טוב לשרוד. מבחינתי, היכולת הערביסטית היא כמו אקדח".

בגוב האריות
ביוני ‭,'82‬ לקראת סוף לימודיו לתואר ראשון בהנדסה, פרצה מלחמת לבנון. צברי הצטרף לכוח של סיירת גולני כאיש ‭.504‬ יחד איתם השתתף בקרב הנורא בכפר סיל, לוחמת טיהור מבית לבית ממרחק אפס, דרומית לשדה התעופה של ביירות.
בחצות של ה‭24-‬ ביוני עמדה להיכנס לתוקפה הפסקת אש. בחמישה לחצות נסע צברי בנגמ"ש הראשון בראש כוח שירד לכביש ביירות-בחמדון. על הכביש נעו משאיות מלאות סורים. מתוך בלבול, שני הצדדים שלא ידעו במה מדובר ירו אחד על השני. צברי חטף רסיס בעין. לפנות בוקר ראה אותו רופא והחליט להזניק מסוק להטסה מיידית. המלחמה נגמרה עבורו, אבל התחושה הקשה נותרה. "היתה תחושה מתמדת שאין יעד ברור. האם היעדים משתנים על פי החלטת ממשלה? רמטכ"ל? אלוף פיקוד? מפקד אוגדה? אחרי המלחמה הלכתי הרבה זמן בתחושה שלא ברור לי לאן הולכים ועד לאיפה ממגרים את היריב‭."‬
אחרי עוד שתיים-שלוש בחינות הוא סיים את התואר בטכניון. מיד אחר כך נקרא לשוב לסיירת מטכ"ל. ביחידה נולד באותם ימים צורך מבצעי דחוף. אחד הגופים החשובים ביחידה נדרש לרענון. שיטות הפעולה התיישנו, האנשים הזדקנו. הגוף היה צמא למוביל.
משימת ההקמה לא היתה קלה. צברי נכנס לא פעם לעימותים עם מפקדים ביחידה שהיו רגילים למציאות הקודמת שבגבולותיה פעל הגוף. "מוסא לקח גוף שנחשב ביחידה לאידיוטי, לא מכובד, ברמת הפלמ"ח, עם מילואימניקים שמנים שעושים ברדק ומשחקים אותה, כי אף אחד באמת לא יודע מה הם עושים, והתחיל להפוך אותו לגוף מקצועי לחלוטין‭,"‬ מספר קצין ביחידה, "הוא גייס לראשונה לוחמים סדירים מהיחידה, כי עד אז זה היה צוות שמושתת כולו על טהרת המילואים. אחר כך הוא בנה תשתית עקבית, מסודרת, בודד את האנשים מהיחידה שיוכלו ללמוד את המקצוע בשקט. לצורך העניין הוא הביא מורים מבחוץ, חלקם פרופסורים בעלי שם, שיוכלו לתת לחברי הגוף החדש את הכלים להתמודד עם המציאות המתפתחת. מוסא גם רתם את היחידה לעניין.
לפעמים זה הגיע לשנאה גדולה. היו מפקדים ביחידה שראו במוסא בכיין שלא משתף פעולה, אבל מצד שני הוא קיבל הזדמנות וניצל אותה. מאינדיאנים הם הפכו לצוות שלאחר מכן מונה לו מפקד. ואם יש מפקד, כבר יש לגיטימציה לתת פקודות בזמן מבצע. מבובות שלוקחים אותן ממקום למקום הגוף התחיל להכתיב, לתת פקודות, הפך לסמכות מבצעית ומקצועית".
אחד המבחנים הגדולים של צברי אירע באות ולילה בדצמבר 84 שבמהלכו נהרג הלוחם שרעבי. צברי: "אתה בפנים, בגוב האריות, ומבחינתך זה כמו אימון. כולם תלויים בך. יש שתי אופציות: או שתתנהג כמו שמצפים ממך ואז כולם יחזרו בשלום, או שחביבי, כולם יימצאו במקום אחר. אין זמן לחשוב. לא היתה היסטריה. היה מתח שקט. לי היה ביטחון שאנחנו מסוגלים לחזור הביתה מהסרט הזה. שיתוף הפעולה עם אבי היה בלתי רגיל. כמו שאתה מסתכל על רעייתך ואתה יכול, לפי מבט העיניים שלה, לדעת מה קורה אצלה, ביני ובין אבי יש את הדבר הזה."


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/gallery/363/514.jpg]

מוסא צברי צילום: עמרי אסנהיים

"השמיים הם הגבול"
ומה ראית אצלו באותו לילה?
"רוגע אמיתי. לא כזה שנובע מזלזול שאומר שזה קטן עלינו, אלא רוגע שאומר שאנחנו צריכים להשרות שקט גם בתוכנו וגם כלפי הסביבה. זו הדרך שלנו לצאת מהערב הנוראי הזה. זה נתן לי להכיר את עצמי בפעם הראשונה מקרוב, איך אני נוהג במצב לחץ. כי כשאתה מסתער במלחמה אז אתה מסתער, אין לך זמן לחשוב. כאן יש לך זמן, ואתה תמיד על הגבול הזה שבין הדמיון למציאות. אתה אומר לעצמך, 'רגע, זה באמת קורה? זה לא תרגיל."

ומה גילית על עצמך?
"שהשמים הם הגבול. זה לא בביטחון העצמי, אלא בהבנה שאין לך אלטרנטיבה. אתה לא יכול לומר, 'אני לא עושה את זה כמו שצריך.' זה נתן לי הרבה מאוד לעוד שנים קדימה. אמרתי לעצמי, 'את ההוא עברנו, אז מה, דברים אחרים לא נעבור?."'
התקופה ביחידה יצרה נתק שהורחב בהמשך בין חייו המקצועיים של צברי, מלאי הדמיון, לבין המציאות. שנים לא ידעו בני משפחתו הקרובים לאן הוא נעלם בלילות, שלא לדבר על המעגל הרחוק יותר. כשהגיע לגיל 19 קיבל בנו של צברי סיווג בטחוני שאיפשר לו לשמוע על קורות אביו.
צברי: "אחרי שהוא חתם 'שותף סוד' ישבתי איתו ערב שלם. מדהים שעד אז מעולם לא סיפרתי לו. גם עם אנשים שהם חלק מהחיים שלי אני מעולם לא אדבר. זו הסתגרות. אתה מסיים דבר, ולוחץ 'דליט' וזהו. שם את זה במגירה. עם הבן שלי עשיתי נקיון שולחן. היתה לי תחושה שהרבה שנים היתה לו סיבה לכעוס עלי, כי מיום שהוא נולד נעדרתי הרבה מאוד מהבית. הייתי אבא של שבת והיתה לי תחושה שאני מחסיר את עצמי מהם פיזית ושאולי יש בהם כעסים על זה. השיחה איתו נמשכה לתוך הלילה. אמרתי לו, 'חמוד, עכשיו אתה מבין שבכל הימים והלילות שנעדרתי בהם מהבית הפעילויות שלי היו מספיק חשובות, שבבחירה בין הבית לבין הדברים האחרים, הבית היה צריך להיות במקום השני.' היתה לי לחלוחית בעין, פרקתי מעצמי דברים."

קשה לגייס יהודי
ב-87, יצא צברי, על כתפיו כבר דרגות סגן אלוף, ללימודי תואר שני בהנדסת תעשייה וניהול. שנה וחצי אחר כך פגש אותו רפי טטרקה, שהיה אז ראש אגף המבצעים בשב"כ, בערב שירה בכפר סבא. "בוא לשירות," הציע טטרקה לצברי. הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה. בשב"כ עלה צורך ביחידות מבצעיות מיוחדות שיתמודדו עם הטרור שהיה אז בחיתוליו.
"בגלל הביורוקרטיה שהתארכה בגיוס שלו הצלחתי לשכנע אותו להיות מתנדב," סיפר טטרקה בסרט הפרידה מצברי, "למעשה, בצורה די מחתרתית בנינו יכולת. מוסא הוא האבא הרוחני של היחידות המיוחדות בשירות. הרעיונות הראשוניים הגיעו ממנו, הגיוסים הראשונים הגיעו איתו. אין ספק שאם חיפשנו אדם שיקים יכולת כזאת, מוסא היה האיש. הוא איש חלומות. המקום שבו הוא יכול היה לממש את החלומות היה חטיבת המבצעים."
למרות שהוא לא יודה בכך, ההצעה מהשירות קסמה לצברי גם בגלל שפוטנציאל המבצעיות של הדברים שבהם עסק הלך והצטמצם ביחידה. "בשירות נתנו לו מגרש כדורגל ואמרו לו, 'בוא שחק,"' אומר אדם המכיר את שני הגופים, "הוא רקם חזון מקצועי מכלום והקים מספר יחידות מבצעיות. גם לזכות השב"כ ייאמר שהוא מאוד היה פתוח לעניין. טטרקה הבין את הפוטנציאל ושניהם הקימו גופים שביחידה רק יכלו לחלום עליהם." "רפי היה בעיני מפקד נערץ," מחמיא צברי, "אדם שידע להניע אנשים ברמה אישית ושלא נטל דבר לעצמו. הצלחה של מבצע? לך מגיעה הזכות. יש פאשלה? אחריות שלו." תחת טטרקה צברי גם ניסח תוכנית להרחבת הגופים המבצעיים בשירות, כולל צירופם של גורמים שנחשבו עד אז מחוץ לתחום.
צברי שירת באגף המבצעים חמש שנים,('94-'89) בהתחלה כראש מחלקה ואחר כך כראש חטיבה. הוא פיקד על יחידות מבצעיות ממודרות אחת מהשנייה. לפעמים היה המידור בין האנשים עצמם בתוך היחידה. בפעם הראשונה עמד מול טרור עממי, פלשתיני. "דעתי לא השתנתה מאז, דברים רק התחדדו לי," הוא אומר, "הלחימה מול טרור היא טקטית, אבל אתה לא פותר את הבעיה האסטרטגית. האינתיפאדה אפשרה לנו להתחיל לחשוב איך פותרים את הבעיה האסטרטגית".
לא מתסכלת ההבנה שבמבצעים האלו אתם מתעסקים עם טקטיקה על חשבון אסטרטגיה?
"כן, אבל צריך לזכור שהיא חלק מהאסטרטגיה. אני מתחבר כאן להגדרה של דיכטר שאמר שבסוף לחבית הזאת יש תחתית. בסוף זה ייגמר. קח את הטרור באינתיפאדה השנייה, תראה מה קרה בהתחלה ותראה איפה אנחנו עומדים היום. מישהו התעייף כאן. לנו יש יותר אורך רוח מהם. הטרור בעיני הוא לא בעיה קיומית למדינת ישראל. זו בעיה טקטית שתיגמר. מדינת ישראל לא תיחרב בגלל הטרור."
למה בטרור היהודי אנחנו לא מצליחים לטפל ביעילות?
"יותר קשה לנו לגייס יהודי כי בדרך כלל המניעים של שיתוף הפעולה שונים לגמרי בין היהודי לבין הצד השני. לעולם המוסלמי יותר קל להיכנס כי יש למוסלמי מניעים יותר גדולים, חומריים. המניעים האידאולוגיים לא מרכזיים. אם אתה יודע איך להתנהג בעולם המוסלמי, לא בטוח שהם יחפשו אותך כי מלכתחילה לא תבלוט. בעולם היהודי אתה בולט כי הסימנים המעידים שונים לגמרי."

"לא נרדמתי מהתרגשות"
ב94' יצא צברי להיות קצין ביטחון בטורונטו, להתנקות מכל השנים בשטח. באוגוסט, 98 תשעה חודשים אחרי ששב ארצה, נקרא צברי לפגישה אצל עמי איילון. "הראש" הודיע לילד משערייה שהוא ממנה אותו לראש אגף, תפקיד המקביל לאלוף בצה"ל. צברי מונה לראש אגף השיקום, שהוקם בעקבות הסכמי אוסלו לטפל בסייענים, במשת"פים של השב"כ, המוסד, הצבא והמשטרה, ובנוסף, לתכנן את קליטת לוחמי צד"ל אחרי נסיגת צה"ל מלבנון. עבור צברי זו היתה סגירת מעגל מעט מוזרה.
בסוף שנות השבעים, לפני שהשתחרר ללימודים, הוא פנה למכון הדסה לצורך התאמה מקצועית. ההתלבטות היתה אז בין לימודי הנדסה ורפואה. אחרי יום בחינות הודיעו לו שהוא נמצא מתאים להיות עובד סוציאלי שעוסק בשיקום אסירים. הוא נפגע עד עמקי נשמתו. צברי: "באותו לילה שעמי פנה אלי והודיע לי על המינוי לא נרדמתי מהתרגשות. פתאום ראיתי שיוצא ממני משהו מבפנים. זה יותר ריגש אותי אפילו מאשר המעמד החדש כראש אגף. אם עד עכשיו ראיתי את העולם דרך עיני לוחם, פתאום אני עומד לראות אותו דרך עיניים של כמעט מטפל."
במשך שלוש השנים שבהן עמד בראש האגף התוודע צברי למצוקות הסייענים, הפעם מהצד השני, לא זה שמפעיל. "היו הרבה מאוד משברים," הוא מסביר, "משברי זהות עם הדור השני, תחושת הבגידה. הדור השני, ילדי הסייענים, הם ילדים שהגיעו באישון לילה עם הוריהם. הילד מתנתק מהמשפחה, מהחברים, ועובר לסביבה בעייתית. יותר מאוחר הילד שואל את עצמו מי הוא. האם הוא פלשתיני, האם הוא ערבי ישראלי, מה הקשר שלו למדינה. הוא בדרך כלל נמצא במשבר זהות גם עם אביו שבגד. אז למי הוא צריך להיות נאמן? לאבא או לעם?"

הפתעת הנסיגה
במאי 2000 עמד בפני צברי אתגר חדש, לא מוכר, קליטת אנשי צד"ל. הוא מגלה לראשונה עד כמה עיתוי הנסיגה היה חידה אפילו עבור ראשי השב"כ. חידה גדולה כל כך שצברי עצמו שהה בליל הנסיגה בחו"ל במסגרת חיפוש פתרונות עבור הפליטים. "היינו בטוחים שהנסיגה תיקח עוד כמה ימים," הוא אומר. "התחלנו משא ומתן לגבי קליטת אנשי צד"ל בחו"ל ונסעתי להשלים את המהלך. כשנחתתי בחו"ל החלו סימנים ראשונים שהעידו שהנסיגה תוקדם. הופתענו ממספר האנשים שהגיעו, כמעט 2,000 משפחות, 6,000 איש. חלק גדול בכלל לא היו צד"לניקים. למרות זאת, האגף היה מוכן."
ישראל עשתה להם עוול?
"לא. היה כאן מפגש אינטרסים. התאים להם, התאים לנו, זה לא היה בכפייה. הם הצילו את החיים שלנו כמו שאנחנו הצלנו את שלהם. אדם שירת בצד"ל כרס"ן ונעקר מביתו. הוא יכול להיות שבע רצון? לעולם לא. לא רק מבחינה כלכלית. המעמד שלו נפגע. שם הוא היה מפקד, היה לו נהג. כאן הנהג שלו מסתדר יותר טוב ממנו כי הוא יותר צעיר, כי יש לו ידיים יותר טובות. הבעיה לדעתי היתה שלנו, של בניית ציפיות. שם הצבא אמר להם, 'אתם כמו חיילי צה"ל.' כשהם הגיעו לכאן הם אמרו, 'או-קיי, אם אנחנו חיילי צה"ל, למה אנחנו לא יוצאים לפנסיה אחרי 20 שנה?,' כלומר הציפיות לא התממשו."
כשסיים את תפקידו באגף השיקום עבר צברי לעמוד בראש האגף למשאבי אנוש, תחת דיכטר. "אני, כחבר שלו, סבלתי יותר מכל אחד אחר," אומר צברי בחיוך, "זה אבי. שאף אחד לא ידבר. אני לא אלך איתו למשל לארוחת צהריים יותר מאשר עם אחרים, שלא יגידו שאנחנו קרובים מדי. לפעמים הוא היה אומר לי, 'מוסא, לא היום.' פעם ראשונה צריכים להגיד לי, פעם שנייה אני כבר מבין. אני לא מהאנשים שנדבקים. לא הסתובבתי לו בלשכה מעולם. היו אומרים לי, 'אתם חברים כל כך טובים, למה אתה לא מגיע יותר?.' בשירות ידעו על העבר שלנו, אבל לא עד כמה זה קרוב וכמה זה נשק. אולי בגלל החברות הקרובה לא מוניתי לראש אגף המבצעים."
כחבר מטה, מה חשבת על שיטת החיסולים היעילה אך השנויה במחלוקת?
"אישית, חשבתי שאין דרך אחרת. לדבר אי אפשר היה. לנסות ללחוץ בדרכים אחרות לא היתה אפשרות. אתה עושה את הפעילות הראשונה, מעביר מסר, וזה לא עוזר."
לא חששת מהנזקים שם? מהנזקים המוסריים אצלנו?
"כן, אבל זו בחירה בין אלטרנטיבות. זה רע וזה גרוע. היו על זה המון דיונים. זה בא מתוך מחשבה. זה לא שאיזה בוקר אחד התעורר ראש מרחב קיצוני ואמר שזה מה שצריך."

הטעות של האמריקנים
מאז שפרש בינואר 2005 הפך צברי לראשונה לצופה באירועים במקום משתתף פעיל. כמי שראה כל השנים לערבים את הלבן בכאפייה, צברי יודע אולי טוב מכולם איך דברים נראים משם.
איך הם מסתכלים על הנסיגות שלנו בשנים האחרונות?
"בלבנון אני חושב שהיציאה הזריזה של צה"ל היתה שגיאה אסטרטגית. גם אם אצלנו זה היה מתוכנן, מה הם מבינים? לחצנו ואז פתאום ביום אחד כולם ברחו. בעזה הם מבינים שלא הקסאמים השפיעו. מה שהשפיע זה המחלוקות בתוך העם אצלנו. הם יודעים על המחלוקות, זה הרי בעיתונות, אז הם אמרו, 'במחלוקת הזאת בוא ניתן עוד איזו דחיפה קטנה."'
שעות רבות במיוחד הקדיש צברי לצפייה בהסתבכות האמריקנית בעיראק. "לא לימדו אותם להתנהג במחסומים למשל," הוא מחווה דעתו, "למחסום מגיע רכב מקומי, בתוכו יושב מוסלמי עם אשתו. החייל האמריקני לא מבין שלגשת לאישה ולתת לה כאפה זה לא תקין. אף אחד לא לימד אותו את זה. זה רק יוצר ניגודים יותר גדולים, מייצר יריבות."
מהצפייה נולד הרעיון שממלא את עולמו בימים אלה. כמו בסיירת מטכ"ל ובשב"כ זה נשמע דמיוני, גרנדיוזי, בלתי אפשרי להגשמה. אני מבין בערבים ובאיסלאם, חשב לעצמו צברי, האמריקנים מתחילים מלחמה שמי יודע מתי תיגמר עם האיסלאם, למה שלא אקים חברה שתייעץ לאמריקנים איך למגר את הטרור האיסלאמי? כך נולדה "אושר‭,"‬ החברה הטרייה שהקים.
צברי: "לפני כשנה, כשלמדתי בוורטון בארצות הברית, הרציתי על טרור איסלאמי. אמרתי להם, 'חבר'ה, אתם לא יכולים להילחם ולנצח אם לא תבינו את האידאולוגיה, התרבות והשפה‭.'‬ אני רואה אותם ומרגיש שהם מפספסים. צריך להבין את התרבות. למשל כשאתה יושב מול מוסלמי, אל תשב עם כף הרגל לכיוונו. אם תנהג כך, מבחינתו ביזית אותו. או אם אתה נכנס לבית שלו, אל תדבר עם אשתו אם הוא איננו. האמריקנים מחפשים כל הזמן את בן לאדן, שהפך להיות מין מושג, דמות, שחייבים לתפוס אותה, מין אתגר. אבל התפיסה שלו לא תמגר את הג'יהאד האיסלאמי. בן לאדן ילך, יבואו בן לאדנים אחרים‭."‬
עד שיחדור לתוככי הצבא האמריקני נהנה צברי לנסוע בשישי בבוקר לבית הוריו בשערייה. שם אף אחד לא יודע באילו ביצות השתכשך בחייו הבכור של חיים-שלמה צברי. "ברדיוס של 200 מטר מבית הורי יש תשעה בתי כנסת, כמעט מועדון חברתי‭,"‬ הוא מחייך, "בשבתות ישנה הפסקה באמצע. הצעירים יוצאים החוצה לפגישת חברים. תמיד שאלו אותי מה אני עושה. בזמנו אמרתי שאני בצבא. שאלו אותי איפה אני עובד, עניתי ש'כאן באזור‭.'‬ מעולם לא שיקרתי, אבל אף פעם לא אמרתי את האמת עד הסוף. כשהם יקראו עכשיו שהייתי בשב"כ הם לא יאמינו. הם יחשבו שזו מין פנטזיה.

---------------
הערות שלי:


  1. כתבה על הפעולה שבה נהרג ברק שרעבי הופיעה בפורום הישן. הכתבה תובא פה בהמשך.
  2. לצערי למעריב היו הרבה קטעים בטקסט שהופיעו במהופך. עשיתי מאמצים לסדר את הכל אך יתכנו שגיאות בעיקר במספרים.
  3. פרש מקורס טייס אחרי שנשלח למגמת נווטים בתחילת שנות ה 70 ועבר למטכ"ל... מזכיר את יהואר גל.
  4. סיירת גולני נלחמה בכפר סיל? למה אני זוכר שדווקא צנחנים ושריון היו אלו שהשתתפו בקרב הזה?
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il


נערך לאחרונה ע"י יוסיפון בתאריך 18-09-2005 בשעה 02:56.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #2  
ישן 18-09-2005, 03:03
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
Facebook profile Follow me...
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב "איש השב"כ מוסא צברי ונגיעתו לתאונה שבה נהרג לוחם סיירת מטכ"ל ברק שרעבי"

עיתון העיר (מקומון ת"א של רשת שוקן) 19.6.03
מעניין שזה אותו הכתב, עמרי אסנהיים.
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
הייתה לי תמונה נוספת שעד כמה שאני זוכר היא מהחילוץ. בתמונה נראה עומר בר-לב עומד עם מדונה על הראש.

מכתב שכתב מאיר, אביו של ברק, המכתב התפרסם באתר הישן של מעריב אך לא ניתן לגישה היום:
לברק, בני - לזכר סמל ראשון ברק שרעבי ז"ל

כשנולדת, ברק, חשתי שאני נוגע בשמים, דואה, רוכב על עננים. שמש ליטפה ברכות את היקום, המפיחה בו חיים ויופי. היום שבו נולדת היה יום של שמחה ותקווה בלב.

ביום שבו נפלת, ברק, כל-כך הרבה נגרע מהיופי הזה. חשנו שהעולם עמד מלכת. מותך הטיל צל כבד על חיינו, והעולם היפה והנהדר התמוטט מול עינינו ולא ישוב
להיות כתמול-שלשום, ואנו הוטלנו ארצה כיונה פגועה והגורל שהתאכזר אליך, בני מטלטל אותנו משמחה - לעצב, מאור - לחשכה.

כשהיית בחלצי, בני, ואני עודני ילד, חוויתי את מאורעות 36' ו-39' ומלחמת השחרור, כשעמדנו מעטים מול רבים ויכולנו להם. עברתי את מלחמת קדש ואת ששת
הימים, היתה התרוממות רוח בעם היושב בציון - ואני בתמימותי האמנתי, שאולי אולי השלום יגיע ולא נדע עוד שכול ובלבי קננה תקווה שאתה לא תצטרך להלחם
למען הארץ הזאת, ולתומי חשבתי שאת הטלטלה שעברתי בילדותי ובנעורי לא נעבור בימי חייך.

דואב ליבי עליך בני, על שעליך נגזר לשלם את מחיר החרות. והיום יש לי הרבה שאלות ותהיות שלא היו לי בעבר, כי תמיד סמכנו על האנשים העומדים בראש הפירמידה, וכולי תפילה שהמנהיגים של דורנו, יובילו אותנו אל דרך השלום המיוחל. בכל לבי הייתי רוצה להאמין שמותך לא היה לשווא.

כשפעם שאלתיך, בני, מה דוחף אותך להתנדב ליחידה מובחרת, לעבור אמונים מפרכים, ומהו הדבר הנותן לך את הכח לעמוד מול האתגרים הנפשיים והפיזים, ללא
הרהור ענית לי: "אבא, הרי מישהו חייב לעשות את העבודה הזאת".

על-כן, תמיד התגאיתי בך, ברק בני, וביני לביני אמרתי, אשרי העם שכאלה בניו. אנו צועדים זקופים גאים וכואבים, דואבים את מותך ומות חבריך. אומרים שביום
בו נפלת עלית לשמים ולכן אני תמיד מביט למעלה, מחפש אותך בין הכוכבים, ומבטי נעצר על הכוכב הכי יפה והכי זוהר. ואומר לעצמי, אולי זה אתה, ברק שלי, כוכבי
שמחייך אלי כמו בתמונות וכל-כך רוצה שתרד אלי מן השמיים רק לרגע אחד לא יותר, לחבק אותך כמו פעם. להמשיך את השיחה שנקטעה בחופשה האחרונה.

אני שומע את קולך האומר לי "מה תלין אבי, הרי אתם חינכתם אותי לאהוב את האדמה הזאת, אשר אנו יושבים עליה, כי בלתה אין לנו אחרת, לא למען לראותכם
נעצבים נפלתי.נדרו את זכרי בלבבכם האוהב זקפו קומה, הישירו מבטכם".

ואני הבטחתי לך פעם ואני מקיים. נצעד זקופים, גאים וכואבים, את דרכך ימשיכו חבריך והשרשרת לא תנתק לעולם.

אבא מאיר.

* * *

סמל ראשון ברק שרעבי ז"ל שירת בסיירת מטכ"ל, נפל בשנת 1984 בעת מילוי
תפקידו
(05/05/03 , 07:46)
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il


נערך לאחרונה ע"י יוסיפון בתאריך 18-09-2005 בשעה 03:09.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #3  
ישן 21-01-2014, 10:33
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
מהם הפרטים הביבליוגרפיים של הכתבה ב"העיר"?
בתגובה להודעה מספר 2 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב "עיתון העיר (מקומון ת"א של רשת..."

מהם הפרטים הביבליוגרפיים של הכתבה ב"העיר"?

יוסיפון
האם אתה יכול להמציא בבקשה את הפרטים הביבליוגרפיים המלאים של הכתבה כי לא הכל ברור
מחבר (עמרי אסנהיים)
שם הכתבה
תאריך מדויק
עיתון (העיר)

תודה רבה מראש
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 21-01-2014 בשעה 10:36.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #4  
ישן 18-09-2005, 03:22
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
Facebook profile Follow me...
כתבה עוד איש סיירת מטכ"ל שהשתתף בפעולה הנ"ל, דר' משה לוינקופף
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב "איש השב"כ מוסא צברי ונגיעתו לתאונה שבה נהרג לוחם סיירת מטכ"ל ברק שרעבי"

רקע אדום
ד"ר משה לוינקופף השתתף בפעולות הנועזות ביותר של סיירת מטכ"ל, בהם קו 300. רזחו ,תופרוטמה תולועפל אצי ךיא רפסמ א"ת לעופה לש רוטקודה תעכ
עמרי אסנהיים
15/4/2005
את הבומבה שלו, המבחן האמיתי הראשון כרופא קרבי שסביבו צורחים פצועים קטועי גפיים, חטף ד"ר משה לוינקופף בכפר א-זית שבדרום לבנון. חתיכת מבחן זה היה. גדוד "שקד", שלוינקופף שימש רופאו, התקדם רכוב לכפר הלבנוני ב-9 ביוני 82', היום הרביעי למבצע שלום הגליל. שלושה טנקים ושני נגמ"שים נפגעו. הרופא הנוסף של הגדוד נפגע בחזה מרסיס. לוינקופף נותר רופא יחיד. הגיהנום התחיל.

"אני רואה שמנגמ"ש אחד יש עשן לבן ואנשים קופצים החוצה", שיחזר השבוע לוינקופף, "התברר שעשו לנו מארב סאגרים. בבת אחת נהייתה סמטוחה של פצועים והרוגים, אנשים נשרפו לגמרי. אני זוכר עד היום את הריח של הקטיעות. אתה רופא צעיר. או-קיי, אתה כבר שנה בצבא, אבל מה עשית? טיפלת באנשים במרפאה. כזה דבר לא ראיתי, ואני לבד.
"18 פצועים ואני צריך לטפל בכולם, לעשות עירויים וחוסמי עורקים, לקבל החלטות. את אלו שהיו סמוך לנו העמסנו על אלונקות והעברנו אל מאחורי בניין. אחר כך התחילו להגיע עוד פצועים מהסמטה הקרובה כי הטור היה ארוך. הייתי די בשליטה כי אם אתה היסטרי החובשים שלך היסטריים איתך. אז אתה עושה הכל בשקט.
"אחרי שסיימתי עם כולם בא אלי הסמג"ד, אודי וינטר, ואמר: 'יש עוד פצועים מקדימה, בוא איתי'. אמרתי לעצמי,'או-קיי, זה מה שצריך לעשות, אל תתעסק עם הרגשות עכשיו, תעשה את העבודה כמו שצריך'. בסביבות ארבע אמרו לנו לחזור לכלים. וינטר אמר לי: 'שמע, הגיעו מהרבנות הצבאית, צריך לאסוף שאריות של האנשים שנהרגו'. עניתי לו,'הספיק לי מה שהיה בבוקר, זה התפקיד של הרבנות, אני הולך עם החובשים'.
"אנחנו חוזרים לכלים ופתאום רואים מטוסים שלנו, ומהם נופלים מין ניירות קונפטי מזהב באוויר. זה נראה כמו מלא כוכבים בשמים באמצע היום, אבל כשזה פוגע בקרקע זה רעש נורא. חיל האוויר ירד בטעות על הגדוד עם פצצות מצרר. המטח הראשון היה בוואדי ונפצע ממנו רועה מקומי. מחריד. ופחד. כולנו צללנו לתוך הנגמ"שים. ואז אני שומע בקשר: 'יש פצועים! יש פצועים!'. יצאתי החוצה ומצאתי את אודי וינטר ואייל וולף, קצין הקשר של גדוד 46, פצועים אנוש. היו לי סך הכל שמונה פצועים כולל איש זקן מהכפר וילדה. בגפיים, בבטן, בצוואר, בכל מקום. ואתה לבד, וכבר עברת את החוויה הקשה הזאת בבוקר. התחיל להחשיך. התארגנו מתחת לאיזה בית, להסתדר ולהכניס עירויים.
"אודי היה אצלי בן בית. נורא קרוב אלי. שיחק עם הילדה הבכורה שלי, שירי. הצלחתי עוד לדבר איתו. הוא הועמס ונסע עם פלוגת הרפואה בנגמ"שים לחצבייה. אמרתי לעצמי שהוא כנראה בסדר. ביום שישי בבוקר, כשהתחלנו לרדת מהרכס, הרמתי קשר לחבר שלי, איציק לוי, שהיה הרופא של החטיבה שהיינו תחת פיקודה. רשת הרפואה החטיבתית נקראה 'נפטר'. שאלתי: 'תגיד, אתה יודע מה עם וינטר?', לוי אמר, 'הוא כמו שאני נקרא ברשת'. בכיתי נורא. ביציאה מהכפר היה חניון. ישבתי שם עד הבוקר בין הטנקים השרופים, מלא אדרנלין מהלחץ ומהמתח. חשבתי מה יכולתי לעשות, האם עשיתי מספיק, מה היתה הסיבה למוות".

"זה היה ערב באמת קשה"
"היום כשאני יותר בוגר אני יודע שהפגיעה בו היתה רב מערכתית, בחזה, בבטן ובגפיים, שהיא כמעט בלתי אפשרית, אבל היה לי נורא קשה עם המוות של אודי. בוודאי שעם השנים זה מתפוגג, אבל לפעמים זה חוזר. הוא הרי אמר לי כמה דקות קודם להישאר איתו לאסוף את שאריות הגופות. זה כמו הסרט'דלתות מסתובבות', דברים שאתה לא יכול להתעסק איתם".
שנתיים וחצי חלפו עד שמשה לוינקופף עמד בפני משימה בלתי אפשרית נוספת, הפעם דמיונית כמעט. אז כבר היה הרופא של סיירת מטכ"ל. הוא נקלע עם אנשיה ללילה מטורף, אולי ההסתבכות הגדולה ביותר של היחידה בארץ אויב. בעומק השטח העוין אירעה תאונה מבצעית. הלוחם ברק שרעבי נהרג. מפקד הפעולה ולוחמים אחרים נפצעו. אבי דיכטר, ראש השב"כ היוצא, שהיה אז מילואימניק של היחידה, סייע למטכ"ליסטים במילוט.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/gallery/290/272.jpg]

ד''ר משה לוינקופף. צילום: רובי קסטרו
"באחד המבחנים הקשים ביותר שעמדתי בו כמפקד היחידה, אולי אפילו הכי קשה, מושיק היה במרכז העניינים והפגין את הכישורים המקצועיים שלו בסיטואציה מאוד מאוד לא קלה, בלשון המעטה", אומר עומר בר-לב שהיה אז מפקד היחידה," הוא בהחלט עמד בזה מעבר למצופה".
"זה היה ערב באמת קשה", מודה לוינקופף, "הרגשתי שלא יכול להיות שזה קורה לי בכלל. שזה לא נכון. מה, אני חולם? שמעתי על התאונה בקשר מיד כשזה קרה. הייתי צריך להיות במקום שבו קרתה התאונה, אבל בר-לב אמר עוד לפני היציאה: 'בחיים רופא לא יהיה אצלי מקדימה'. כשהגענו למקום, דבר ראשון הלכתי לראות מה קרה לאנשים. לקחתי איתי חובש וקודם כל הלכתי לראות את ברק. אחרי שבדקתי אותו אלף פעמים ראיתי שאין מה לעשות. התפניתי לטפל באחרים שבסופו של דבר לא קרה להם שום דבר מיוחד. את דיכטר, שבמבצע חילוץ מדהים היה אחד האחראים להוצאה שלנו משם, הכרתי כבר בהכנה. הגדול מכולם. התפקוד שלו באותו לילה היה נהדר. קול לגמרי.
"זה הלילה הארוך ביותר שהיה לי. לילה שאחריו אתה כל הזמן חולם שאתה רץ במקום וכולם משיגים אותך. לא הייתי מגדיר את האירוע כטראומה. קרה שם משהו שהראה שיכול לקרות דבר בלתי צפוי, מצד שני אתה רואה שהעניינים בשליטה ואתה אומר לעצמך,'אני יכול לעשות את זה. אם יצאתי משם אין דבר שאני לא יכול לעשות'. זו העוצמה של היחידה".

ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד
ספק אם שחקני הפועל תל-אביב וכדורגלנים בכלל, מטופליו של ד"ר לוינקופף זה שנים, מכירים פסיק קטן ממעלליו הצבאיים בשנות השמונים ב"שקד" ובסיירת מטכ"ל. מנגד, לוחמים וקצינים בסיירת הופתעו השבוע לשמוע שלוינקופף הוא הרופא הצמוד של שחקני הפועל תל-אביב ושל רבים אחרים בעולם הספורט הישראלי.
לוינקופף מצדו לא השתדל להיות ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. זה פשוט יצא ככה. במידה מסוימת מסלול חייו, השזור בצמתים בטחוניים וספורטיביים היסטוריים, הוא מעין גרסה ישראלית של פורסט גאמפ. לעומת זאת, הסיפורים על גיחותיו הפתאומיות, התכופות, מהחטיבה האורטופדית בתל השומר למילואים (שמהם פרש לפני כשש שנים) בעומק האויב, מזכירים חיים כפולים בסגנון ארנולד שוורצנגר ב"שקרים אמיתיים".
השבוע , באופן נדיר, הסכים הדוקטור לחשוף את הסיפור הפרטי שלו. מסיירת מטכ"ל, דרך האורטופדיה ועד הכדורגל. הוא נולד בפברואר 55' בנתניה, שהיתה אז עיר קטנה שבה כולם הכירו את כולם, גן עדן של דיונות חול לילדים.
הוריו עלו מפולין. אמו, שרה, הגיעה קצת לפני מלחמת השחרור ואביו, הרמן, עלה ישר לתופת קרב לטרון. הרמן לוינקופף כבר עמד להגר לארצות הברית כשבתחילת שנות החמישים פגש את שרה. הפגישה הולידה חתונה, התוכניות השתנו. מושיק, הבכור, ומאוחר יותר שתי אחיותיו הצעירות נולדו.
המשפחה גרה עם הסבתא בדירה קטנה קרוב לים. האב עבד מבוקר עד לילה כנהג משאית ואחר כך מונית, עד שיום אחד חזרה אחותו הצעירה של לוינקופף הביתה בוכה. כשביררה אמה את הסיבה, ענתה הבת שבכיתה שאלה המורה את התלמידים מה עושים ההורים. כשהגיע תורה לספר על המוניות של אבא צחקו כל הילדים. עוד באותו לילה מכר הרמן את הזיכיון. "החלטתי לפתוח עסק", הודיע למשפחה. עד היום, שניהם סביב גיל 80, מנהלים בני הזוג לוינקופף מוסך בנתניה.
לקראת סיום לימודיו במגמה הביולוגית בתיכון טשרניחובסקי עמד לוינקופף להכריע לגבי עתידו הצבאי. הוא החליט על העתודה האקדמית ללימודי רפואה. "אם אני אגיד שבערה בעצמותי הרפואה אני אשקר", הוא מודה, "אולי בחרתי במקצוע כי ההורים שלי פולנים".
בגלל מלחמת יום כיפור שפרצה, במקום להתחיל בלימודי רפואה התגייס לוינקופף בשלהי נובמבר לקורס חובשים מזורז בבה"ד 10. רק בסוף מרס 74' החל סוף סוף המחזור לימודי רפואה בבית חולים "הדסה".

גבעת חלפון של יא-יא
בדצמבר 80' סיים לוינקופף את הסטאז'. בזמן הלימודים הספיק להתחתן (כיום הוא גרוש פלוס שלושה וחי עם בת זוג) ולהפוך אב לבת בכורה. כעבור תשעה חודשים נחת בגדוד "שקד" שהיה אז כפוף לאוגדת סיני.
לוינקופף: "הגעתי לגבעת האירוסים בירוחם בטרמפים. אני רואה קרון צבאי קשור למשאית 'ריו' ואיזה מישהו עומד עם מכנסיים קצרים וחולצה פתוחה מטגן לוף על גזייה עם עוד שתי חיילות. הרופא אמר לי שזו המרפאה, הצביע על המטגן ואמר לי: 'זה המג"ד, יא-יא הקטן'. בלגן משהו נוראי. לא ידעתי ששנה אחרי תפרוץ מלחמת לבנון, אבל בשיחה עם יא-יא אמרתי לו: 'אני רוצה להכין את הגדוד הזה למלחמה'. עוד אני מדבר, מגיע פתאום מישהו עם ג'יפ, קופץ ממנו, מוציא חלק מהמנוע של האמבולנס שלי ונעלם. אומרים לי: 'זה אילון, הוא מ"פ, נתקע לו הקומנדקר, אז הוא לקח מהאמבולנס'. הייתי בהלם תרבות. הפכתי בבת אחת מרופא שסיים לימודים במערכת מגוננת למישהו שמסתובב ואין מאחוריו אף אחד. פתאום הפכתי אחראי רפואית ל-700 חיילים בגדוד".
כמה חודשים לפני מלחמת לבנון נשלח לוינקופף עם "שקד" לפנות את מבוצרי ימית. "שאלנו, 'מה זה פינוי?'", הוא נזכר, "אמרו לנו, 'מפנים את המתנחלים'. באנו לשם והתחילה מהומת אלוהים. על הכביש עמדו גאולה כהן ויובל נאמן. כל יום היה סיפור אחר. לקראת הסוף דובר על פינוי ימית.'שקד' קיבלה את המשימה לפנות את צחי הנגבי שישב על האנדרטה עם כל האנשים שלו ואת הרב כהנא שהתבצר באיזה בונקר.
"כדי להוציא את כהנא היה צריך להיכנס עם צוות פח"ע לתוך הבונקר שלו ולהזרים לתוכו מים מלוחים שהביאו מהים עם צינורות. זו היתה חוויה די טראומטית, למרות שאז כולם היו יותר סובלניים. החיילים גררו מתנחלים בידיים וברגליים, אבל אני לא זוכר שכרופא טיפלתי בפצועים או שהיה על דעתו של מישהו לאיים בנשק חם".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/gallery/290/099.jpg]

ד"ר משה לוינקוף עם יוסי אבוקסיס. צילום: אלן שיבר


חודשיים אח"כ פרצה המלחמה
חודשיים אחר כך פרצה המלחמה. את החודשיים שאחרי הטראומה בכפר א-זית העבירו לוינקופף והלוחמים על נקודה גבוהה שצפתה על אגן דמשק. בלילות סגרו לוחמי הגדוד את מדפי הנגמ"ש, שלפו אנטנות, חיברו אותן לטלוויזיות עם סוללות 12 וולט וצפו במשחקי הגביע העולמי ספרד 82'.
משם, עוד בזמן המלחמה, עבר לוינקופף להיות רופא בה"ד 1. כבר בבית הספר לקצינים ידע הדוקטור שהתחנה הבאה תהיה סיירת מטכ"ל. כשהיה ב"שקד" השתתף בתרגיל אש גדודי. לוינקופף: "בסיכום התרגיל שואל מי שהיה אז רמ"ט פיקוד דרום, יעקב לפידות, 'מישהו יודע איך קוראים לנגמ"ש באנגלית?'. אף אחד לא ידע. הוא אמר, 'AFC, ראשי תיבות של Armed Forces Carrier, כלומר הנגמ"ש מסיע ליעד והכוחות נלחמים ממנו'.
"אחרי כמה ימים אנחנו עושים את אותה הצגה לעמוס ירון שהיה אז הקחצ"ר. יושבים עוד פעם באוהל. ירון אומר,'הנגמ"ש רק נושא אתכם ממקום למקום. הלחימה רגלית. אין מה להילחם מהנגמ"ש'. אמרתי לו, 'שמע, לפני יומיים היה פה גם הצטלבות כמוך, תת אלוף, והוא אמר בדיוק מה שאתה אומר, רק הפוך. לא כדאי שתחליטו מה לעשות?'. עמוס ירון שאל, 'מפקד של איזה פלוגה אתה?', עניתי, 'אני לא מ"פ, אני הרופא פה בגדוד'. אחרי יומיים אני מקבל טלפון מערן דולב שהיה הקרפ"ר. הוא אמר שפגש את עמוס ירון ושאני הולך לסיירת מטכ"ל".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/gallery/290/097.jpg]

ד"ר משה לוינקופף. צילום: רובי קסטרו

"חטפו איזה אוטובוס"
לוינקופף הגיע ליחידה בקיץ 83'. עד אז סיירת מטכ"ל כבר הספיקה לרשום בדפי ההיסטוריה שלה את אנטבה, סבנה ומשגב עם בחלק הגלוי, לצד אינספור פעולות שאף אחד מבחוץ, גם הוא, לא חשב שאפשר לבצע. בשנים הבאות, לא דמיין אז הדוקטור, יהפוך לשותף פעיל בכתיבתם של לא מעט דפים חדשים.
"לא ידעתי מה זה היחידה, אבל הבנתי שזה חוד החנית", הוא נזכר, "אחרי שהתוודעתי לסוד היחידה הייתי בהלם. זה נראה לי לא נתפש. בשפה של היום אומרים 'סרט'. יצא לי להשתתף במבצעים שעד היום נראה לי דמיוני שהייתי בהם בכלל. אתה רואה את הדברים במיטבם. סימפלי דה בסט".
זמן קצר אחרי שהצטרף התחיל הדוקטור לעבוד. ביום חמישי, 12 במרס 84', נחטף אוטובוס קו 300 מתל אביב לאשקלון. ארבעה מחבלים התבצרו בו עם 25 בני ערובה ליד דיר אל-בלח שברצועת עזה. לוינקופף הוזנק עם צוות של היחידה. "נסעתי הביתה והודיעו לי שחטפו איזה אוטובוס באשדוד ושאגיע מהר", הוא נזכר, "אני מגיע ליחידה וכולם כבר עמוסים על היסעורים עם כל הציוד. נחתנו באחד השטחים הפתוחים לא רחוק. ראיתי אוטובוס שעומד על כביש דו מסלולי, שדרות עצים באמצע. התחילו להאיר בפרוז'קטורים. הרגשתי מאוד מוזר. היתה קבוצת פקודות. שי אביטל, מפקד היחידה, אמר לי:'אתה נשוי ויש לך שני ילדים. אתה תהיה באחד הכוחות שנכנסים מהדלת האחורית'. נורא נעלבתי, מה זה מהדלת האחורית? היה את ה'פעל', התחילו להוציא את הפצועים מהחלון האחורי. פרשנו עמדה לטיפול ראשוני. לוקחות כמה דקות עד שאומרים שהכל נקי, שהאוטובוס לא ממולכד. אני הייתי מאחורה ליד הטמבון. הכל היה יותר מהר ממה שהעין שלך רואה. אחרי הטיפול הראשוני הגיע כל הצבא, לקחו את הפצועים והכל נהיה יותר מסודר".
במהלך המבצע היכו הלוחמים שניים מהמחבלים על מנת להמם אותם. הם הוצאו מהאוטובוס, נמסרו לאנשי השב"כ שהיכו אותם גם הם במהלך חקירה במקום ולבסוף הוציאו אותם להורג. צלמי עיתונות שהיו במקום והנציחו את המחבלים בחיים חשפו את המקרה, מה שהביא לתחילתה של פרשת "קו 300".
לוינקופף: "בבוקר טסנו ליחידה. לפני התחקיר אנחנו שומעים בחדשות שכל המחבלים נהרגו. חשבתי לעצמי שזה לא יכול להיות. הרי מסרנו אותם לשב"כ חיים. חשבנו שינסו להפיל את התיק עלינו. ירדו שני מחבלים מהאוטובוס, מסרו אותם למישהו, בבוקר דיווחו שכל הארבעה נהרגו, עכשיו תוכיח שלא מסרת את האנשים מתים. לא ידענו שזה יהיה כזה סיפור ענק".
לוינקופף התאקלם היטב ביחידה. למרות שלא צמח בה, ידע לנצל את בגרותו היחסית כדי לפתח קשרים חמים עם שני מפקדי הסיירת בתקופתו, אביטל ובר-לב, לצד קשרים חבריים אמיצים עם הלוחמים. אביטל: "הרופא ביחידה הוא מעין דמות נוספת, כמו אבהית, ליד המפקד הבכיר. מפקד היחידה חש דרכו את מה שמרגישים הלוחמים. בגלל בגרותו יודע הרופא לאזן ברגעים של מתח. היו רופאים שהשתלבו טוב והיו אחרים שלא. מושיק השתלב מצוין וידע להתאים את עצמו לשני הצדדים".
המרפאה בניהולו של לוינקופף הפכה למקום שבו היו שופכים כולם, מהטבח ועד מפקד היחידה, את הלב. לוינקופף: "זה נקרא 'בית הקפה של המרפאה', או משהו כזה. היה מותר לדבר שם בצורה חופשית, לא משנה מה דרגתך. רוני בלקין, היום מח"ט, אהב לבוא לשם. גם עומר בר-לב בעצמו הגיע לא פעם. זה היה כזה מקום נחמד. בטח לא התנהלו שם תוכניות מבצעיות, אבל אנשים אהבו לבוא לשבת".
בר-לב, שהחליף את אביטל כמפקד היחידה, נחשב למרוחק ולא קל ביחסי אנוש. בינו לבין לוינקופף נוצר קשר מיוחד. "מושיק היה יוצא דופן, גם בין הרופאים, בקטע של ההשתלבות, בקטע החברתי עם החיילים, עם מפקדי הצוותים, איתי", אומר בר-לב, "סך הכל למפקד היחידה אין הרבה אנשים שהוא יכול לדבר איתם, כי או שזה פקודים שלו או שזה אנשים שיש לו קשרי עבודה מאוד צמודים איתם. הקטע החברתי עם מושיק היה מבחינתי ייחודי. הוא ידע לדבר גם עם חייל בצוות וגם כשנסע איתי בשלוש לפנות בוקר ודיבר מהלב בארבע עיניים על הבעיות או הקשיים שהצעירים לא הכירו. זה שהוא היה קרוב אלי בגיל גרם לו לתפוס משבצת מאוד מיוחדת. היה כיף לעבוד איתו".

"אתה לא ג'יימס בונד"
ביחידה המשיכו להקפיץ את לוינקופף למבצעים גם אחרי שהשתחרר, בזמן ההתמחות שלו בתל השומר. במרס 88' השתלטו מחבלים על "אוטובוס האמהות" בצומת ערוער. לוחמי הימ"מ הקדימו את אנשי סיירת מטכ"ל וביצעו את החילוץ. לוינקופף שהגיע עם כוח היחידה היה הרופא היחיד בשטח.
"אני מקבל טלפון מהמחלקה בבית החולים, 'תבוא מהר ליחידה'", הוא נזכר, "אני לוקח את האוטו ונוסע דרך הפרדסים על דרך עפר. אני מגיע עד למסלול היסעורים ביחידה, לבוש כמו שבאים לעבודה בבית חולים. מפקד היחידה אז היה בוגי יעלון. על המסלול מחכה לי החובש, נותן לי אפוד ותרמיל רופא ואני עולה ליסעור עם בוגי. אנחנו הולכים על הגבעות לכיוון האוטובוס אחרי שהיסעורים מורידים אותנו. מראה גרוטסקי. אני עם אפוד, תרמיל רופא ובגדים אזרחיים.
בשמונה בבוקר הייתי בתל השומר, שעה וחצי אחר כך אני ב'אוטובוס האמהות'. כשהגענו , הימ"מ כבר היו שם. איך שאנחנו באים להתארגן אנחנו שומעים את ה'פעל' שלהם. הם מטפסים על החלונות, יריות, צעקות 'פצועים פצועים' ואין רופא חוץ ממני. היו שבעה-שמונה פצועים. אחת דיממה מהצוואר והחזה. היא נראתה לי די מתה. פתחתי לה את הצוואר וניסיתי לעצור את הדימום, אבל היא נפטרה. בתשע וחצי, אחרי שטיפלתי בשאר הפצועים, עלינו למסוק חזרה ליחידה, ובשתיים וחצי הייתי צריך ללכת לקחת משהו מאיזו חנות צילום באבן גבירול. היה לי עוד קצת דם על המכנסיים. זה נראה לי מטורף לגמרי. הלכתי בבוקר לעבודה. הייתי באירוע טרור, אחרי שלוש שעות אני מסתובב בתל אביב. קטע פסיכי".
מטעמי צנזורה לא ניתן לספר על כל הפעולות שבהן השתתף לוינקופף. קצינים שהיו איתו בכמה מהן מספרים שמצד אחד היה הדוקטור מקצוען אמיתי ולפעמים כשנכנסה בו רוח שטות היה מצמיח שערות לבנות למפקדיו, גם בשטח אויב. "הוא ידע להיות סופר רציני כשצריך ולעשות מה שבראש שלו כשהתחשק לו", מספר עליו קצין ביחידה, "היו פעמים במבצעים עמוק בשטח אויב, שבאמצע שום מקום פתאום היינו קולטים עשן. הוא היה שוכב לו בצד, מדליק סיגריה, מעשן ומסתכל לשמים. כולם היו באטרף, 'מושיק כבה את הסיגריה'. הוא היה אומר,'אין בעיה', עושה כאילו הוא מכבה אותה, מקפל אחורה את כף היד וממשיך לעשן".
"הוא היה מצחיק כזה, אחד שלא לוקח את עצמו ברצינות", אומר קצין אחר, "מאוד נהנינו לעבוד איתו בכמה מבצעים סופר חשובים שעשינו מעבר לקווי האויב. יום אחד הוא כמעט עשה למפקד במעבר הגבול התקף לב. הוא הלך הביתה וחזר ממש לפני מבצע".
במאי 94' הוזנק שוב לוינקופף ליחידה. עד שהתייצב בבסיס לא ידע שהוא הולך להצטרף לכוחות שיוצאים לחטוף את מוסטפא דיראני מביתו בכפר קסר נבא שבלבנון. "סיפור פסיכי כשלעצמו", משחזר לוינקופף, "הייתי כבר כמעט בן 40. התקשרו מהיחידה ושאלו,'אתה יכול לבוא ללילה?'. חשבתי שאני אהיה בחפ"ק. אמרתי שאין בעיה. בצהריים באתי. אומרים לי, 'אתה עושה מבצע'. אמרתי, 'איזה מבצע? מה מבצע?'. נתנו לי אפוד וציוד. אמרו לי, 'אתה הבן זוג של ניר פורז (שנהרג זמן קצר אחר כך בניסיון החילוץ הכושל של החייל החטוף נחשון וקסמן - ע.א)'. הייתי מאגיסט דרך חלון אחד של היסעור והוא דרך החלון השני. בגבול, אורי שגיא שהיה ראש אמ"ן, אומר לי,'מושיק, מה אתה עושה פה?', אמרתי ,'אני בכוח'. הסתכלתי מהחלון במסוק בדרך ללבנון ואמרתי,' מה אתה עושה פה בכלל? אתה בן 40, חוץ ממך הדבר הכי זקן פה זה אולי הטייסים במסוקים'. כאילו , איך התגלגלתי לפה? אתה מפחד. אתה נתלש מהאזרחות ואתה לא ג'יימס בונד".
במהלך המבצע נפצע בירכו רס"ן שחר, שעמד להחליף כעבור שבועיים את ד' בפיקוד על היחידה. לוינקופף: "הדרך חזרה היתה לי מאוד קצרה כי טיפלתי בשחר. אחרי שמסרנו את דיראני, החוויה אולי הכי נפלאה היתה כשטסנו ליחידה לאורך קו החוף של ישראל בשש בבוקר. כל המדינה מתעוררת, הכל נראה לך כל כך יפה, הצבעים כל כך חזקים, התמונות הכי מדהימות שיכולות להיות. כשהגעתי נכנסתי לאוטו ונסעתי לכיכר המדינה שם גרתי אז. שמעתי בחדשות של שמונה או תשע:'כוחות צה"ל פשטו בלבנון', ואני נוסע לי ככה בתל אביב. אמא שלי צלצלה, שואלת,'איפה היית אתמול? חיפשתי אותך. . . נכון שהיית שם?', אני אומר לה, 'כן, הייתי'. היא שואלת,'למה לא אמרת?'. איך אני אגיד?".

הטירונות הבאה: ההתמחות באורטופדיה
בפברואר 85' פשט לוינקופף מדים וקפץ לטירונות הבאה: ההתמחות באורטופדיה. לפני כן עוד ניסו בצבא לפתותו לחתום קבע ולהתמנות למפקד 669, יחידת החילוץ של חיל האוויר. לוינקופף ויתר.
באחד מתרגילי האש האחרונים שלו תפס אותו ד"ר ברוך מרגנית, רופא ותיק בסיירת מטכ"ל. "בוא תהיה אורטופד", הציע לו ושלח אותו לפגישה עם ד"ר הנרי הורשובסקי ז"ל, מנהלה המיתולוגי של המחלקה האורטופדית בתל השומר. הורשובסקי שאב אז אחד-אחד את רופאי סיירת מטכ"ל למחלקתו.
"באתי אליו לחדר אחרי השיחה עם מרגנית", מספר לוינקופף על הפגישה הראשונה עם אחד האנשים המשפיעים ביותר על חייו, "דפקתי בדלת. אני פותח ורואה עומד בפינה איש בתחתונים לובש מכנסיים. הוא שאל, 'אתה מהיחידה?', במבטא צרפתי כבד. אמרתי, 'כן'. הוא אמר, 'טוב, בוא להתמחות בפברואר'.
"ככה מיד, בלי לשאול אותי מה דעתי. ניתחתי איתו בלי סוף. אחרי חודשיים הודעתי לו שאני נשאר באורטופדיה. התייחסו אלי בתור הילד המועדף שבא מסיירת מטכ"ל. מההתחלה התחברתי למקצוע. הצלחתי להבין איך המכונה הזאת, גוף האדם, עובדת. כשהורשובסקי חנך אותי הוא אמר:'אני כבר בדלת יודע מה יש לו. תראה איך הוא הולך, תראה איך הוא זז, תעשה את הדברים פשוט'. זה לנהל רומן עם החולים. דיאלוגים. יש לך את כל המרכיבים שבספר: הקמח, המים, אפילו הבצק כבר מוכן. אתה רק צריך לעצב אותו כמו שאתה רוצה".
את ההתמחות סיים ב-91'. מאז הוא רופא בכיר בחטיבה האורטופדית בתל השומר ביחידה לכירורגיה של עמוד השדרה, מטפל בשברים של עמוד שדרה גבי ומותני, מבצע ניתוחי דיסק ועקמת. במקביל מנהל הדוקטור מרפאה פרטית. בסוף שנות השמונים, ממש במקרה, זכה לוינקופף לוויטמין אמיתי נוסף לנפש. זה הפך לאהבה ממבט ראשון, הכדורגל.
נתניה בשנות ילדותו של לוינקופף היתה עיר של כדורגל. כוכבי שנות השבעים והשמונים הנתניתיים, עודד וגדי מכנס, חיים בר וגדעון קליימן, למדו איתו בטשרניחובסקי. כשלוינקופף היה ילד ב"מכבי הצעיר" נכנסו החניכים ללא תשלום לבילוי של שבת בצהריים במגרש.
השיגעון נותר חבוי לאורך השנים. ב-88' הצית אותו מחדש קולגה בבית החולים כששאל את לוינקופף אם ירצה לעבוד בהפועל רמת גן כהכנסה צדדית. "הייתי צריך תוספת לפרנסה אז התחלתי", הוא מספר. עונה אחר כך הגיע לאמן במכתש מי שהפך לחברו ואיש אמונו של לוינקופף, דרור קשטן.
"מההתחלה היתה בינינו כימיה נהדרת", מספר לוינקופף על הקשר עם המאמן המסוגר שבורר בקפידה את הבודדים המקורבים אליו, "הסתדרנו מצוין. נוצר קשר מקצועי וחברי ממש טוב. אני באמת אוהב אותו".
בקיץ 97', כשחזר מחו"ל, חיכו ללוינקופף הודעות דחופות במזכירה האלקטרונית. "תתקשר כשאתה חוזר", נשמע קולו קצר הרוח של אריה הרשקוביץ', מנהל הפועל תל אביב. לוינקופף הסתייג. לבסוף נפגש עם מוטי אורנשטיין, מבעלי הפועל שעברה אז לידיים פרטיות אחרי שנים של ניהול ההסתדרות. לוינקופף: "אמרתי לעצמי שאנקוב בסכום גבוה, אולי אורנשטיין יגיד לי,' אנחנו לא יכולים'. בפגישה נקבתי בסכום מופקע. ישר במקום אורנשטיין אמר לי,'כן', ואז לא היתה לי ברירה. מאז הפועל תל אביב בשבילי היא אהבה גדולה".
" לוינקופף בנה מערכת רפואית מקצועית ברמה אירופית", משבח אלי כהן שהיה אז מאמן הקבוצה, "הוא קיבל את הפיקוד על המערך הרפואי. הקדמנו את כולם בנושא הרפואה. זה נתן לנו יתרון עצום. הוא ידע לפתור כל בעיה ולא סתם היום הוא נחשב לבר סמכא של הרופאים האורטופדים בכדורגל. כשהייתי מאמן בבית"ר ירושלים שיחקנו מול הפועל. במחצית לא היה לנו רופא והיה צריך לאבחן את ז'אן טלסניקוב. לוינקופף אמר לי להוציא אותו מהמשחק. לא היה לי שבריר חשד שהוא אולי עושה את זה בגלל שהוא אינטרסנט לטובת הפועל וביצעתי את ההוראה של הרופא היריב".

זרוע מתווכת בין השחקנים לקשטן
אחרי עזיבתו של כהן הוחלט להחזיר להפועל את דרור קשטן. הצמד לוינקופף-קשטן התאחד שוב. הפועל פרחה. ב-2000 זכתה בדאבל היסטורי. שנתיים אחר כך עשתה את המסע האירופי הקסום עד רבע גמר גביע אופ"א. לוינקופף הפך לאבא של השחקנים. הוא נחשב מקורב בעיקר ל"תינוקות קשטן": עמרי אפק, פיני בלילי וסלים טועמה שתמונתם, רצים אחרי שער בעונת הדאבל, ממוסגרת במשרדו עם הקדשה. גם עם יוסי אבוקסיס, שמעון גרשון ושביט אלימלך הוותיקים פיתח קשרים קרובים. לא פעם, בדומה לתפקידו בסיירת מטכ"ל של עומר בר-לב הקשוח, שימש לוינקופף זרוע מתווכת בין השחקנים לקשטן.
"אני חייב לו הרבה מאוד מהקריירה שלי כי בגיל 18 הייתי צריך לעבור ניתוח בשרירי הבטן והוא זה שהיה לצדי כל הזמן", משבח פיני בלילי בשיחה מטורקיה, "הוא היה גם מין פסיכולוג שלי. לפעמים הייתי קצת מתוסכל מזה שאני לא משחק או שהייתי עצבני והוא הרגיע אותי. הייתי קופץ סתם למרפאה שלו בבוקר, יושב איתו חצי שעה או מתקשר אליו ואומר: 'דוקטור אני עצבני', 'דוקטור קשה לי', 'דוקטור רבתי', 'דוקטור אני לחוץ לפני המשחק'. הוא תמיד היה שם בשבילי לשמוע מה מציק לי".
בשבת האחרונה, באחת השיחות בינינו, הופגנה דוגמה חיה לקשר האמיץ עם השחקנים. "דוקי", לחש עמרי אפק בשיחה מסלמנקה, "עכשיו דקה 70, אני בחדר הלבשה של סלמנקה, שברתי שלוש שיניים, אני רוצה לבוא לארץ מחר שתסדר לי תור אצל ד"ר הוברמן". עוד לפניו התקשר אבוקסיס לבכות את הנפילה בגביע מול מכבי פתח תקווה ולוודא שהדוקטור מזריק לו למחרת בשמונה בבוקר.
לוינקופף: "אני לא אוהב שהם אומרים עלי: 'הוא כמו פסיכיאטר'. פעם אמרתי לקשטן, 'אני היועץ הרפואי שלך, אבל אני הרופא של השחקנים', וזאת בדיוק ההגדרה. הרבה פעמים אתה הוא זה שדרכו השחקנים מעבירים את המסרים למאמן. כמו בצבא. הרופא יודע איזו מהפלוגות היא בעייתית. איך? הוא רואה שיש לו יותר ביקורים של חיילים מהפלוגה אז הוא יודע שמשהו לא בסדר. אותו דבר עם השחקנים. אלו שהיו להם בעיות כספיות ומענקים תמיד דאגו להעביר את זה דרכי לבעלים או למאמן. גם המסרים ההפוכים עברו דרכי. יש הרבה פעמים שאתה לוקח את השחקן ואתה מעביר לו מסר:'אולי כדאי שתלך למאמן ותתנצל כי עשית ככה וככה ואתה תקבל בראש'. אתה מכבה את השריפה לפני שהיא שריפה".

השחקנים בסך הכל משעשעים
השחקנים הישראלים מפונקים?
"במידה מסוימת. דרור כל הזמן היה אומר לשחקנים: 'מה אתם עובדים בבניין שכל כך קשה לכם?'. היו פעמים שבא שחקן, אני רואה שהוא לא בדיוק פצוע, אבל שם לב שהאימונים הגיעו לו עד למצח, אז אני משתף איתו פעולה. אני נותן לו יומיים בלי להתאמן. זה כמו שמישהו מצלצל לעבודה ואומר שהוא חולה. מי לא עשה את זה? גם הם בני אדם. לפעמים אתה צריך לתת את האוויר. זה הכל עניין של תחושה שלך את השחקנים, ואני חושב שאני די קרוב אליהם. אני בגובה העיניים שלהם. הם בגיל של הילדים שלי והם בסך הכל משעשעים".
השנתיים האחרונות, בלשון המעטה, לא היו גן עדן בהפועל. הניהול שנחשב עד אז מבריק ומתקדם הפך למבולבל ותועה. תינוקות קשטן התפזרו לכל עבר, אבוקסיס ודומב הוגלו לאשדוד וחזרו, ובנוסף לכל אלה עזב קשטן. לוינקופף נשאר. בין השאר מייחסים לו מקורות בקבוצה את נסיונות ההחזרה של קשטן שנכשלו והמאמצים שהצליחו להביא את שלום תקווה שיסייע לשייע פייגנבוים להשאיר את הקבוצה בליגה.
"אני את תפקידי עשיתי גם בנסיונות של גישור בין הבעלים לעמדות אחרות", הוא אומר, "השנה הזאת זו חוויה קולוסאלית עם כל התסכולים מהמצב של הקבוצה. במידה מסוימת זה עינוי נפש. לא טרגדיה, אבל זה משפיע. אתה חלק מהעניין וכשאתה מפסיד 0-4 לבני יהודה אתה בכל זאת מבויש למחרת בעבודה בבית חולים, למרות שאתה לא יכול להשפיע על מהלך המשחק. אני חושב שברגע שהפועל תחזור להיות בית כמו שהיא היתה הרבה שנים ולא יהיו דברים לא ברורים, היא תשוב להיות קבוצה מובילה".
למה היא חדלה מלהיות בית?
"אני לא יודע מה קרה. קודם כל אחרי חמש שנים, וזה לגיטימי, החליפו מאמן. אני מאוד רציתי שדרור יישאר. מאוד קיוויתי שהוא יחזור, אבל זה לא הסתייע. רון ציבלין, מאמן הכושר, איש שתרם הרבה מאוד, עבר למכבי תל אביב כי בהפועל אמרו לו לחפש קבוצה. ציבלין היה נשאר עד אחרון ימיו בהפועל אם זה היה תלוי בו. היו דברים שאמרתי. אני ממש לא יודע אם התחשבו בדעתי, אבל בחלק מהדברים אני מניח שכן".
כמה זמן תמשיך?
"כל זמן שאהיה רצוי, שאחשוב שאני יכול לתת, ששני הצדדים ייהנו, כי הנתינה בהפועל תל אביב היא מעבר למשכורת. היא כמו בסיירת מטכ"ל. שפר עלי מזלי שיצא לי לעבור כל כך הרבה דברים,אבל עוד אף פעם לא עצרתי להסתכל אחורה ולעשות את החשבונות. אם הייתי איש פחות אמוציונלי ויותר שכלתן, אולי אחרי התפקיד ב' שקד' הייתי הולך לתפקיד בקרפ"ר.אותו דבר בהפועל תל אביב,גישה שכלתנית מצדי לא היתה מובילה אותי לשם. אבל בכל פעם משהו מגרה אותי לנסות עוד פעם ועוד פעם, לאסוף עוד משהו בחיים. זה כיף".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין:
http://news.fresh.co.il/icons/maariv.gif]
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #7  
ישן 01-01-2008, 10:10
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
Facebook profile Follow me...
מישהו יודע לפרט
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב "איש השב"כ מוסא צברי ונגיעתו לתאונה שבה נהרג לוחם סיירת מטכ"ל ברק שרעבי"

יותר פרטים על הדרך שבה נהרג ברק שערבי?
נרמז שהוא נפל מצוק.

לא הצלחתי למצוא ארועים אחרים שבהם נהרגו לוחמים מסיירת מטכ"ל כמו ירון בר-דוד וערן עופר שנהרגו במהלך ניווט בהרי אילת במורדות הר שלמה ב-28.5.1992. אחד מהשניים התייבש ואילו שותפו לניווט ניסה להחיות אותו עד שנפטר בעצמו.
במקרה שלהם לא הייתה נפילה מצוק.

מקרה אחר של מוות של חייל בנפילה מצוק, אם כי לא מסיירת מטכ"ל, הוא מותם של האחים נחשון ואופיר ליבוביץ ב
6.7.1993. אופיר שעמד להשתחרר מסיירת הצנחנים יצא לטייל עם אחיו, נחשון, שעמד לפני גיוס. נחשון נקלע למצוקה ואופיר יצא להזעיק עזרה ובדרך נפל מצוק.
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #9  
ישן 01-01-2008, 11:46
  noamlaw noamlaw אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 08.08.06
הודעות: 3,778
אש על כוחותינו - לבנון 82
בתגובה להודעה מספר 8 שנכתבה על ידי לונגען שמתחילה ב "יוסיפון מצא דרך מעניינת לכתוב..."

היה שרשור קודם בו הבאתי את סיפורו של אודי וינטר ז"ל [וכאן גם מופיע בן מחזור שלי אייל וולף ז"ל] והפגעותם בהפצצת כוחותינו...
אז מכאן הסיפור של הרופא [לי סיפר החובש }:

".רקע אדום
ד"ר משה לוינקופף השתתף בפעולות הנועזות ביותר של סיירת מטכ"ל, בהם קו 300. רזחו ,תופרוטמה תולועפל אצי ךיא רפסמ א"ת לעופה לש רוטקודה תעכ
עמרי אסנהיים
15/4/2005
את הבומבה שלו, המבחן האמיתי הראשון כרופא קרבי שסביבו צורחים פצועים קטועי גפיים, חטף ד"ר משה לוינקופף בכפר א-זית שבדרום לבנון. חתיכת מבחן זה היה. גדוד "שקד", שלוינקופף שימש רופאו, התקדם רכוב לכפר הלבנוני ב-9 ביוני 82', היום הרביעי למבצע שלום הגליל. שלושה טנקים ושני נגמ"שים נפגעו. הרופא הנוסף של הגדוד נפגע בחזה מרסיס. לוינקופף נותר רופא יחיד. הגיהנום התחיל.

"אני רואה שמנגמ"ש אחד יש עשן לבן ואנשים קופצים החוצה", שיחזר השבוע לוינקופף, "התברר שעשו לנו מארב סאגרים. בבת אחת נהייתה סמטוחה של פצועים והרוגים, אנשים נשרפו לגמרי. אני זוכר עד היום את הריח של הקטיעות. אתה רופא צעיר. או-קיי, אתה כבר שנה בצבא, אבל מה עשית? טיפלת באנשים במרפאה. כזה דבר לא ראיתי, ואני לבד.
"18 פצועים ואני צריך לטפל בכולם, לעשות עירויים וחוסמי עורקים, לקבל החלטות. את אלו שהיו סמוך לנו העמסנו על אלונקות והעברנו אל מאחורי בניין. אחר כך התחילו להגיע עוד פצועים מהסמטה הקרובה כי הטור היה ארוך. הייתי די בשליטה כי אם אתה היסטרי החובשים שלך היסטריים איתך. אז אתה עושה הכל בשקט.
"אחרי שסיימתי עם כולם בא אלי הסמג"ד, אודי וינטר, ואמר: 'יש עוד פצועים מקדימה, בוא איתי'. אמרתי לעצמי,'או-קיי, זה מה שצריך לעשות, אל תתעסק עם הרגשות עכשיו, תעשה את העבודה כמו שצריך'. בסביבות ארבע אמרו לנו לחזור לכלים. וינטר אמר לי: 'שמע, הגיעו מהרבנות הצבאית, צריך לאסוף שאריות של האנשים שנהרגו'. עניתי לו,'הספיק לי מה שהיה בבוקר, זה התפקיד של הרבנות, אני הולך עם החובשים'.
"אנחנו חוזרים לכלים ופתאום רואים מטוסים שלנו, ומהם נופלים מין ניירות קונפטי מזהב באוויר. זה נראה כמו מלא כוכבים בשמים באמצע היום, אבל כשזה פוגע בקרקע זה רעש נורא. חיל האוויר ירד בטעות על הגדוד עם פצצות מצרר. המטח הראשון היה בוואדי ונפצע ממנו רועה מקומי. מחריד. ופחד. כולנו צללנו לתוך הנגמ"שים. ואז אני שומע בקשר: 'יש פצועים! יש פצועים!'. יצאתי החוצה ומצאתי את אודי וינטר ואייל וולף, קצין הקשר של גדוד 46, פצועים אנוש. היו לי סך הכל שמונה פצועים כולל איש זקן מהכפר וילדה. בגפיים, בבטן, בצוואר, בכל מקום. ואתה לבד, וכבר עברת את החוויה הקשה הזאת בבוקר. התחיל להחשיך. התארגנו מתחת לאיזה בית, להסתדר ולהכניס עירויים.
"אודי היה אצלי בן בית. נורא קרוב אלי. שיחק עם הילדה הבכורה שלי, שירי. הצלחתי עוד לדבר איתו. הוא הועמס ונסע עם פלוגת הרפואה בנגמ"שים לחצבייה. אמרתי לעצמי שהוא כנראה בסדר. ביום שישי בבוקר, כשהתחלנו לרדת מהרכס, הרמתי קשר לחבר שלי, איציק לוי, שהיה הרופא של החטיבה שהיינו תחת פיקודה. רשת הרפואה החטיבתית נקראה 'נפטר'. שאלתי: 'תגיד, אתה יודע מה עם וינטר?', לוי אמר, 'הוא כמו שאני נקרא ברשת'. בכיתי נורא. ביציאה מהכפר היה חניון. ישבתי שם עד הבוקר בין הטנקים השרופים, מלא אדרנלין מהלחץ ומהמתח. חשבתי מה יכולתי לעשות, האם עשיתי מספיק, מה היתה הסיבה למוות".."
_____________________________________


נערך לאחרונה ע"י noamlaw בתאריך 01-01-2008 בשעה 11:52.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #16  
ישן 02-01-2008, 09:36
  Romain Gary Romain Gary אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 16.04.07
הודעות: 101
ידוע לי על עוד שני ארועי נפילות מצוקים
בתגובה להודעה מספר 14 שנכתבה על ידי BitterP שמתחילה ב "..."

הראשון בשנות ה 80-70 , חייל מסיירת מטכ"ל שנפל למכתש רמון ונהרג.

השני לפני כשנה לערך מ"פ בדרך לפעילות יזומה נופל למחצבה ונפצע קשה בדרום הר חברון.

לגבי מותם של ירון בר-דוד וערן עופר, זו הייתה הפעם הראשונה שצה"ל הבין שהתייבשות אינה הסכנה היחידה באימונים בחום, ושמכת חום הינה דבר נוסף שצריך לקחת בחשבון.

מכת חום נגרמת כאשר גוף האדם לא מצליח לקרר את עצמו, ואין קשר לכמות המים שהחייל שותה. גרום מכריע למותם היתה העובדה שהם לא היו רגילים לתנאי החום מכיוון שהם היו בקורס, וכך נולד מושג חדש "הסתגלות לתנאי מזג האויר".

דבר נוסף לגבי ניווט בדד, ישנם הורא"ב ספציפיות לניווט בדד ובמידה ומוגדרים ג"ג ברורים ועוד מספר הגבלות - כל יחידת חי"ר ראשית לבצע בדד.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #23  
ישן 28-09-2014, 05:15
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
גרסת אבי דיכטר
בתגובה להודעה מספר 22 שנכתבה על ידי vitaman שמתחילה ב "גרסת דיכטר, שומרי הסף, דרור מורה עע 249-252"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(מתוך הספר "שומרי הסף" מאת דרור מורה, הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב, 2014, עמודים 249-252)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 28-09-2014 בשעה 05:20.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #25  
ישן 16-11-2014, 12:22
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
"גם בעוד 500 שנה אסור יהיה לספר איך ברק מת"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב "איש השב"כ מוסא צברי ונגיעתו לתאונה שבה נהרג לוחם סיירת מטכ"ל ברק שרעבי"

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875
"גם בעוד 500 שנה אסור יהיה לספר איך ברק מת"\ מאת מאיה פולק

להוריו של החייל ברק שרעבי נאמר כי בנם נהרג בתאונת דרכים. רק בסוף הלוויה אהוד ברק לקח אותם הצדה, וסיפר להם שהאמת שונה לחלוטין. 30 שנה אחרי אחד הכישלונות הגדולים בתולדות סיירת מטכ"ל, חבריו נזכרים בלילה הנורא ההוא

מבצע חילוץ בשטח אויב: כשיצאתי לחקור מדוע וכיצד נהרג סמל ראשון ברק שרעבי, לוחם בסיירת מטכ"ל, האמנתי שבחלוף שלושים שנה מהאירוע, ניתן כבר לחשוף טפח ממה שהתרחש באותו לילה בלתי נגמר. אם לא את שם המדינה העוינת שבשטחה פסעו חיילי הסיירת, ואם לא את מטרת הפעולה ואת השיטות המבצעיות, לפחות את התקלה שאירעה ואת סוג החילוץ שנדרש בעטייה. אך לשווא. גם היום לא ניתן לכתוב דבר על כל אלה, ורק משפט פה ומשפט שם שמנדבים מי שנכחו לצד שרעבי בשעותיו האחרונות, מלמדים כי הרבה מאוד היה מוטל על הכף. בין המשתתפים במבצע היה איש השב"כ מוסא (משה) צברי, אז איש צבא קבע ביחידה. התפקיד שלו ושל אבי דיכטר, בן זוגו למבצעים וחברו הקרוב, דרש מהם להיכנס לתמונה במקרה שדברים יסתבכו בשטח, מה שאכן קרה. "המבצע היה חשוב מאוד ומורכב", אומר צברי. "זה לא סוד שהפעילויות של היחידה רגישות מאוד, וחשיפת האירוע הזה יכולה הייתה לחשוף שיטות מבצעיות ולפגוע באופן ישיר בביטחון המדינה".
מה ניתן לומר כיום על מטרת הפעילות?
"אין תגובה".
כמה זמן התאמנתם למבצע הזה?
"זמן ארוך מאוד".
האם זו פעולה יוצאת דופן וחד־פעמית, או חלק מעשייה מבצעית שגרתית של היחידה?
"הכול נכון".
בדיעבד, איך אתה רואה את המבצע הזה - כהצלחה או ככישלון?
"הצלחה גדולה. מלבד ברק שנהרג בפעילות, שאר הלוחמים שבו הביתה בשלום".
מה עבר עליך כשהבנת שיש צורך במבצע חילוץ בשטח מדינת אויב?
"אני מציע להשאיר זאת לאדם שיכתוב דוקטורט בפסיכולוגיה כשיהיה מותר לדבר על הפעולה הזו, בעוד 500 שנה מהיום".
"יותר טוב שתשאל איך יצאנו"
ברק שרעבי ז"ל, לוחם סיירת מטכ"ל, נפל ב־18 בדצמבר 1984. בן 21 היה במותו. מבצע שאליו יצאה היחידה השתבש באופן הרה אסון, מה שגרר חילוץ קשה וממושך של חיילי הכוח, יחד עם שרעבי ההרוג ושמונה לוחמים פצועים. זה כל מה שמותר לכתוב על אודות המבצע המורכב, אך לא יהיה מוגזם לומר שאילו נחשפו הלוחמים באותו לילה לעיני האויב - הדבר עלול היה לגרור את ישראל למלחמה. משפחת שרעבי מתגוררת עד היום במושב כפר־הנגיד הסמוך ליבנה. ההורים מאיר ובת־שבע, שניהם בני 84, הם תימנים שורשיים אך ילידי הארץ. ברק, בנם השני, גדל כילד סנדוויץ' בין איילת (כיום בת 53) לרויטל (43). חברים ובני משפחה מתארים ילד צנום וביישן, בעל קסם אישי וכריזמה שקטה, שכבש את לב כולם. הם מספרים על מעשי קונדס יומיומיים, על נסיעות פרועות בטרקטורים ועל חיי מושב פשוטים וחופשיים. ההורים שלחו את ברק לבית הספר האזורי בגן־רווה, ואת לימודיו התיכוניים עשה בגבעת־ברנר. מנערותו חלם להתגייס לסיירת מטכ"ל. "הוא היה חוזר מהתיכון, מעמיס על הגב תרמיל מלא בחול ונוסע לחולות של יבנה, עושה 10־12 ק"מ", מספר האב. מוטי רחמים, תושב כפר־הנגיד ולוחם בסיירת מטכ"ל שהשתתף בשחרור מטוס סבנה, המליץ על ברק ליחידה, והוא והתקבל. כחלק מההכנות לקראת גיוסו, נפגש עם כמה מוותיקי היחידה שמתגוררים בכפר־הנגיד. מספר אריק מלמד, חבר ילדות: "נפגשנו עם מוטי רחמים, עם אמנון ברוכיאל ז"ל, עם נחום מורדוך ז"ל ועם בני שמחי. שאלנו אותם מה דעתם על גיוס לסיירת, והם ענו: 'בטח, עושים שם פעילויות'. הם היו שיכורים לגמרי, ומישהו מהם זרק 'כן, במדינות אויב'. ברק שאל, מופתע: 'איך מגיעים לשם?' והם ענו לו: 'מה הבעיה? חוצים את הגבול וממשיכים לפי השילוט'. הם סיפרו סיפורים מטורפים. לנו זה נשמע דמיוני, ורק לאחר מכן הבנו שאלו החיים שלהם". לראיון שלנו עם המשפחה מתייצבת דמות מסיירת מטכ"ל, מישהו שמאזין בקשב רב לשאלות ולתשובות. חריג מאוד שיחידה צבאית תפגין נוכחות בראיון עיתונאי עם משפחה שכולה, אך לאורך המפגש חוזרים המשפטים "כדי לשמור על הסוד", "שמישהו לא יפלוט את הסוד". הסוד הוא כמו פיל שנמצא בחדר, נוכח־נפקד. בעת שקרתה התקלה המבצעית, הייתה סיירת מטכ"ל עצמה בגדר צירוף מילים שהס מלהזכיר; רק בתחילת שנות התשעים אושר בגלוי עצם קיומה. ב־19 בנובמבר 1981 התגייס ברק לצה"ל, ולאחר תקופה קצרה בשייטת והשלמת קורס חובשים, נחת באותה סיירת עלומה. "מה שמשך אותי באופי שלו היה, כך נדמה לי, גם מה שעשה אותו מתאים ליחידה: היה בו משהו אותנטי לחלוטין וחף מכל פוזה", מספר טובי שור, חברו לצוות. "בניגוד לרושם החיצוני, הוא היה בעל אופי חזק, עקשן ויודע היטב מה הוא רוצה מעצמו. יחד עם זאת ידע גם להסתכל על עצמו ועל אחרים באופן קליל ומלא הומור, בלי לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי, וגם את זה אהבתי אצלו מאוד".
"ניסיתי פעם לשאול את ברק מה הוא עושה, אבל הוא לא נידב פרטים", מספר מאיר שרעבי. "בפעם האחרונה שנסע לבסיס, הוא שכח את הארנק שלו, כמו במתכוון. בשתים־עשרה בלילה הגיע בג'יפ, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. בת־שבע ישנה, והיא כל כך הצטערה שלא הספיקה להיפרד ממנו".
איך נמסרה לכם ההודעה על מותו?
"באותו בוקר היו לי 15 אלף עופות לשווק. מבעד לחלון הפנורמי במטבח פתאום ראיתי את ה'פחנוע' של קצין העיר, מין רנו צרפתי קטן. נכנס אליי קצין, שאל אם אני אבא של ברק, ואמר שהבן שלי נפצע. אמרתי לו 'תגיד לי את האמת', והוא ענה: 'ברק נהרג'".
"אני זוכרת קומנדקר עם ארון עטוף בדגל ושלושה חיילים בוכים, דולפים", מספרת איילת יזרעאל, האחות. "אף אחד לא הציע לנו לבוא לראות אותו, לזהות אותו. אלו היו זמנים אחרים. אמא ביקשה לראות אותו ואמרו לה שאי אפשר. בהלוויה הסתכלתי לאחור וראיתי אנשים עד השער. ראיתי גם את החבר'ה שנפצעו במבצע".
"אמרו לי שברק נהרג כתוצאה מתאונת דרכים", משחזר האב מאיר. "בלוויה נכחו קצינים בכירים ובהם סגן הרמטכ"ל ואהוד ברק, שהיה אז ראש אמ"ן. חלק מהאנשים במושב חשבו שהבן שלי שירת כחייל רגיל בצנחנים, והתפלאו לראות בלוויה שלו אנשי צבא כל כך בכירים. "אחרי הלוויה, אהוד ברק ומוטי רחמים קראו לבת־שבע ולי ולקחו אותנו לצד. אהוד ברק אמר לי: 'אני רוצה להגיד לך משהו שהוא סוד, וצריך להישאר בין ארבעה קירות: ברק לא נהרג בתאונת דרכים'. בת־שבע ואני הסתכלנו זה על זו. שנינו בכלל עוד היינו בהלם, מנותקים מהעולם. אהוד ברק הוסיף: 'הוא נהרג מעבר לקווי האויב'. אני מסתכל עליו, והכול מתחיל לחזור אליי: איך שבוע לפני כן ברק ישב פה בחצר עם כוס קולה, עישן סיגריה ונראה כאילו כל העולם על הכתפיים שלו. התחלתי לקשר בין הדברים. אז אני אומר לאהוד ברק 'איך נכנסתם לשם?' והוא עונה: 'מאיר, יותר טוב שתשאל איך יצאנו'".
"אפילו במודעת האבל בזמנו לא צוין שמדובר בחייל", אומרת איילת. "לא היה כתוב כמעט כלום. לא אישרו". מאיר: "לאורך שנים היה כתוב על המצבה 'נפל במילוי תפקידו', שזה יכול להיות כל דבר. רק לפני שנתיים וחצי, פתאום פנו אליי מהיחידה ואמרו שהם רוצים לשנות ל'נפל בפעילות מבצעית'. אמרתי, 'איזו שאלה'. הם דאגו לכל הטיפול בזה".
מישהו סיפר לכם, בחלוף השנים, מה בדיוק קרה שם?
"לאט־לאט התחילו חבר'ה להגיע והתחיל להתגלגל הסיפור. בהדרגה אספתי את הפרטים והשלמתי בעצמי. לא אמרו לי מילה על מה־מי־מו, אבל אני תכף הבנתי. כשאחד החבר'ה צייר לי יום אחד את המסלול, נדהמתי. אתה רואה מה זה סיירת מטכ"ל. איזה מסלול. שטח אויב, אזור הררי. אמרתי פעם למוסא צברי: 'מה, הם הלכו לטייל שם? לקטוף פרחים?' כל אדם שעיניו בראשו תכף יודע למה הם הלכו. ומאז, שלושים שנה אנחנו מגלגלים את זה בתוכנו. "חבר'ה של הבן שלי אמרו לי: 'מאיר, כשברק נהרג ולקחנו אותו בחזרה, לא חשבנו על שום דבר, רק על איך יוצאים מפה. כשהגענו לגבול ואהוד ברק קיבל אותנו, רק אז התחלנו לבכות ולהרגיש את החיסרון של ברק'. זה היה מצב כל כך חמור שיכלה לפרוץ מלחמה. אבל הם עברו את זה בשלום. היינו בהלם כששמענו. "נחשפתי לסיפור בשירותי הצבאי כי שירתתי בסיירת מטכ"ל כחובשת", מספרת רויטל אברמוביץ', אחותו של ברק. "אחי לא נהרג במהלך קרב רגיל, הוא הלך למשימה מתוכננת ומסובכת. היה לי חשוב לדעת מה קרה שם, למרות שלא דיברתי על זה אחר כך, כי זה משהו שאתה לא יכול לספר".
מגדלור של שפיות
אז מה אירע באותו לילה גורלי, ולא פחות חשוב - מה קדם לו? כבר לפני שנים העבירה סיירת מטכ"ל למשפחת שרעבי תמונה בודדת של בנם. "כמה שעות לפני האסון", כך כתוב בגב התמונה. נראים בה ברק ועוד שני חברים מהצוות, רכונים אל הציוד שלהם, חמושים בכלי נשק עם משתיקי קול, עסוקים ככל הנראה בהכנות אחרונות בהחלט לקראת המבצע. כדי למנוע זיהוי של נוף אופייני לאזור שבו צולמה התמונה, נגזר ממנה החלק העליון. המשפחה קיבלה בעצם חצי תצלום: ללא שמיים, ללא רקע, ללא פרטים מסגירים. רק ברק, החברים, הסלעים והאדמה. המשתתפים בפעולה יודעים לספר כי היא נדחתה שוב ושוב, מסיבות מבצעיות. "מטבע הדברים תאריכים הם גמישים. כולם רוצים שהמבצע יסתיים בהצלחה רבה", מסביר צברי. ככל הידוע, ההכנות למבצע החלו באמצע שנת 1984, ימים שבהם האומה עוד מלקקת את פצעיה הפתוחים ממלחמת לבנון הראשונה. עסקת ג'יבריל לשחרור מאות מחבלים תמורת חיילי צה"ל השבויים מנסה להתרקם אך יודעת משברים. זוהי גם השנה שבה אוטובוס בקו 300 נחטף בידי מחבלים. בראש הכוח שמחלץ את בני הערובה עומד שחר ארגמן – מי שכעבור חודשים אחדים יפקד על המבצע הסודי, יחלץ באופן הרואי את שרעבי ההרוג וחבריו הפצועים, ייפצע שם בעצמו, ויקבל צל"ש על הפעולה. שרעבי עמד כבר לקראת שחרור, אך חתם קבע לתקופה קצרה. עמר בר־לב, מפקד הסיירת דאז וח"כ מטעם מפלגת העבודה היום, סיפר במכתב להורים כבר למחרת המבצע: "לקראת שחרורו הצפוי, ביקשתי ממנו להישאר למשך שנה נוספת בשירות קבע ביחידה, וזאת לצורך ביצוע משימה מיוחדת. לאחר מחשבה קצרה, נענה לי ברק בחיוב. הוא לא חשש מהנטל, לא חשש מאחריות". לולא נענה לבקשת למפקדו, היה שרעבי מצטרף כנראה לידידתו טלי עצמון, שטיילה באותם ימים בדרום אמריקה. כך כתב לה שרעבי, כחודש וחצי לפני הפעולה: "...אז אני עוד חייל בצבא ההגנה לישראל וכנראה שמצב זה יימשך גם בשנה הקרובה. כמו שאמרתי, זה עדיין בספק, אבל ספק עם סיכויים גדולים. אם אני מרוצה? אז ככה: מאחר והחלטתי שלא לנסוע לעבוד בחו"ל, אז לא התנגדתי לרעיון הקבע (...) שלא תרגישי רע מעניין זה, או משהו בסגנון. אני מצדי ממש שמח שאת נהנית וכיף לך, ותדעי שאני ממש מקנא, אפילו שאני בטוח שגם אליי הכיף הזה יגיע... מתי שהוא". חלק מוותיקי היחידה שאליהם פנינו, סירבו להתראיין. היו שהודו כי עד היום קשה להם לדבר על מה שאירע שם. אך גם אם הם היו מעדיפים לשכוח את הלילה ההוא, את זכרו של שרעבי הם נוצרים בלבם לתמיד. כבר שלושים שנה שחברי הצוות שלו, "צוות יורם" בפיקודו של יורם יצחקי, מתייצבים פעמיים בשנה בכפר־הנגיד: ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום האזכרה לחברם, יום המבצע. בתום האזכרה הם מגיעים לבית המשפחה, לסעודת צהריים גדולה שמוגשת תחת הפרגולה הרחבה בחצר. טובי שור, חברו של שרעבי לצוות, הוא נצר למשפחת לוחמים מקיבוץ שובל. אחיו אבידע ז"ל, שהיה סגן מפקד סיירת הצנחנים, נהרג במבצע "אביב נעורים" בשנת 1973. אח נוסף, אבנר שור, היה ב"צוות איתמר" הנודע של סיירת מטכ"ל, ופרסם שני ספרים על היחידה. "בשלב שלקראת המבצע הייתי פחות קרוב אל ברק, כי כל אחד מאיתנו ביצע תפקיד שונה", מספר שור. "אם הוא חלק תחושות כאלה או אחרות, זה היה מן הסתם עם אלו ששהו במחיצתו רוב הזמן. לדעתי לא היו לו לבטים סביב ההחלטה להאריך את השירות, היות שלא היה מדובר על תקופת חתימה ארוכה". היחסים בצוות יורם ערב המבצע לא היו מיטביים. "קנטרניים" הגדיר אותם שור בשיחת צוות סגורה שנערכה בבית המשפחה זמן קצר לאחר נפילתו של ברק, וקטעים ממנה פורסמו בספר שיצא לזכרו. "אמרתי אז לברק שאני בפירוש לא רואה את עצמי כאחד הנמצא מחוץ לכל זה, ובכל זאת זה מאוד מפריע לי. הוא אמר - וברק לא היה שחצן - שזה נכון מה שאני אומר, אך הוא בפירוש לא רק שלא מרגיש בזה, אלא אצלו זו הייתה אחת משאיפותיו לא להיות בתוך זה (...) הוא אף פעם לא אהב לצחוק על מישהו, לראות שמישהו נכשל. הוא היה מעין מגדלור של שפיות בתוך הצוות". מיכאלה גולדברג, חברה של ברק מימי הגן, התגוררה אז בקיבוץ אפיק שבדרום רמת הגולן. "ברק התקשר אליי, אמר שהוא בטבריה, ובא לבקר אותי", היא מספרת. "כשהגיע, סיפר שהוא מתכונן לקראת משהו חשוב. הוא היה צריך 'להתקשר לאנשהו' ולעדכן איפה הוא נמצא ומה מספר הטלפון, ומכיוון שלא היו אז טלפונים בבתים, ליוויתי אותו לטלפון ציבורי. הוא לא היה מתוח, אבל הוא הרגיש לי שונה. בבוקר נפרדנו ומאז לא ראיתי אותו יותר". באימונים שקיים הצוות לקראת המבצע צפה בין היתר יצחק רבין, שזמן קצר קוד לכן נכנס לתפקיד שר הביטחון. בכיר נוסף שנוכח שם היה תא"ל יפתח רייכר־עתיר, אז האחראי על המבצעים המיוחדים באמ"ן (אגף המודיעין), שאליו משתייכת סיירת מטכ"ל. כלוחם וכקצין ביחידה, השתתף רייכר־עתיר במבצע אביב נעורים, היה סגנו של יוני נתניהו ז"ל במבצע אנטבה ועוד. כיום הוא גם סופר: ספרו האחרון, "המורָה לאנגלית", הוא סיפור סוחף על מורה, שתולה של המוסד במדינת אויב. בראיון מיוחד ל"דיוקן" מספר רייכר־עתיר לראשונה על מה שהתרחש בחפ"ק של המבצע שבו נפל שרעבי, ושופך אור על התנהלות המפקדים באותן שעות גורליות של חילוץ ממדינת אויב. "אחרי שלושים שנה, קשה להפנים שהמציאות אז הייתה שונה מזו של היום", הוא מקדים. "אותה מדינת אויב מאוד שונה היום ממה שהייתה, ויש הסכם שלום גם עם ירדן, בנוסף למצרים. ב־1984 זה נראה אחרת. חשוב להבין זאת כי רמת הנועזות של המבצעים, וכן כמות הסיכונים שהדרג המדיני והדרג הפיקודי היו מוכנים לקחת על מנת להשיג את המודיעין הנדרש, הייתה גבוהה".
האם ייתכן שההכנות למבצע היו לקויות?
"הכוח יצא מוכן, והמבצע היה מוכן. חשוב להבין שזה כרוך בהרבה מעבר להכנת הכוח עצמו. סביב כוח שהולך למבצע מיוחד עומדים גורמים רבים. אם פעם נהגו לומר ש'חצי עם ישראל' מתכונן בצורה זו או אחרת, פה אפשר לומר שיותר מחצי עם ישראל עמד מאחוריהם, במובן הצבאי".
"כל האירוע קיבל תפנית"
ביום שלישי, בשעת חשכה, נכנס הכוח למדינת האויב. לוחם בשם יאיר סיפר על המבצע בכתבה שהתפרסמה בעיתון "העיר" בשנת 2004: "הייתה המון התרגשות באוויר. צריך להבין, זה לילה שבשבילו עברנו את כל שלוש השנים של המסלול והאימונים. זו אמורה הייתה להיות הצגת התכלית שלנו". ג', אחד הלוחמים, סיפר בשיחת הצוות: "ברק ישב לידי באותו לילה, זמן קצר לפני התקלה שהייתה לנו. הייתי עסוק במשהו ופתאום אני מרגיש את ידו של ברק, שישב מאחוריי ונתן לי טפיחה על הכתף. אני הסתובבתי וחשבתי שהוא רוצה משהו מאוד דחוף, אך הוא פשוט רצה לומר לי: 'אנחנו נצליח'. להגיד לי את זה כדי להרגיע אותי. זה הדבר האחרון שהוא אמר לי, ויכול להיות שזה הדבר האחרון שהוא אמר בכלל". זמן לא רב לאחר הכניסה אירעה התקלה החמורה. "אני לא יודע אם חששתי לחיי, אבל אלה היו רגעים לא קלים", משחזר שור. "הרגשתי שהכול משתבש, והייתי ממוקד בשאלה מה עושים עכשיו. לא הייתי ליד ברק כשהוא נהרג, אבל למיטב ידיעתי הוא לא הספיק אפילו לומר משהו". רייכר־עתיר, שישב בחפ"ק, היה מהראשונים שקיבלו את ההודעה הקשה: "לפתע אמרו לנו בקשר שיש אירוע, שקורה משהו חריג, ולאחר מכן הודיעו שיש נפגעים. כתוצאה מכך, כל המערכת נמתחה. כל האירוע קיבל תפנית מבחינתנו. נאלצנו באותו זמן להתחיל לחשוב על דברים אחרים: לא על כיצד מבצעים את הפעולה שאליה הכוח יצא, אלא על איך פותרים את הבעיה בצורה המיטבית ומביאים את הכוח בשלום הביתה ממדינת אויב". מפקד הצוות, יורם יצחקי, שִחזר בשיחת הצוות: "ראיתי את ברק לפני שהרופא קבע את מותו. באותו הרגע לא היה לי ברור שהוא לא חי. חשבתי על זה שיצטרכו לטפל בו ולעשות לו החייאה. איכשהו צריך לפנות אותו באיזושהי צורה, אבל הוא חי. אחרי כמה דקות הרופא בא ואמר לי שהוא מת. אז הרגשתי את המכה הזו. איני יודע אם זה עניין שכולם הרגישו בו באיזשהו שלב בלילה ההוא, את המכה הזו שעוצרת אותך. אני זוכר שהדבר הראשון שבא לי להגיד לרופא היה: 'שמע, שאף אחד לא יידע מזה'. היחידי שאמרתי לו שברק הרוג, זה ל־א', כדי שיישא אותו ויעלה אותו שנוכל להסתלק משם. ההרגשה הזו, המכה הזאת, מלווה אותי עכשיו, ואני חושב שהיא תלווה אותי כל חיי". רופא היחידה באותה תקופה היה ד"ר משה לוינקופף. בראיון עמו ב"מעריב" בשנת 2005 הוא התייחס למבצע הזה: "זה היה ערב באמת קשה", אמר. "הרגשתי שלא יכול להיות שזה קורה לי בכלל. שזה לא נכון. מה, אני חולם? שמעתי על התאונה בקשר מיד כשזה קרה. הייתי צריך להיות במקום שבו קרתה התאונה, אבל בר־לב אמר עוד לפני היציאה: 'בחיים רופא לא יהיה אצלי מקדימה'. "...לקחתי איתי חובש וקודם כול הלכתי לראות את ברק. אחרי שבדקתי אותו אלף פעמים, ראיתי שאין מה לעשות. התפניתי לטפל באחרים שבסופו של דבר לא קרה להם שום דבר מיוחד. את דיכטר, שבמבצע חילוץ מדהים היה אחד האחראים להוצאה שלנו משם, הכרתי כבר בהכנה. הגדול מכולם. התפקוד שלו באותו לילה היה נהדר. קוּל לגמרי". כזכור, דיכטר וצברי היו אמורים להיכנס לפעולה במקרה של הסתבכות. "אני זוכר הכול מאותו לילה", אומר צברי. "את הדיווח על הנסיבות, את המקום, את המתח הסמוי, את עוצמת הקשר והאחווה בין הלוחמים. וגם את האחריות הרבה המוטלת על הכתפיים שלך, ואת ההבנה שטעות שלך עלולה לגרום לפגיעה בחיי אדם, לחשיפה מבצעית ולבעיות הרות אסון ליחידה ולמדינה".
כיצד התבצע החילוץ?
צברי: "אין תגובה". בחפ"ק ניסו המפקדים לטכס עצה באשר לאופן החילוץ, והועלו כמה חלופות. רייכר־עתיר: "בהכנות למבצע חשבנו גם על אפשרות של תקלה כמו זו שקרתה בפועל, אבל כשדבר כזה קורה יש בו תמיד מרכיבים מהלא־ידוע שאיתם צריך להתמודד. עמד לרשותנו זמן קצר להחליט ולחשוב מה לעשות, וזה תפקידו של מפקד החפ"ק – במקרה הזה עמר בר־לב. הוא היה צריך להחליט מה יבצע הכוח בשטח ולקבל על הדברים אישורים מהדרג שמעליו. אהוד ברק היה בעבר מפקד היחידה, והבין היטב בפעולות כאלה. ייאמר לזכותו שהוא אִפשר לעמר להחליט וסמך עליו".
לך היה רעיון לדרך פעולה אחרת שתחלץ את הכוח מהסבך?
"כאשר עמר אמר 'אני מתכוון לעשות כך וכך', אני אמרתי שכדאי לו לעשות משהו אחר. אני הייתי מפקדו לצורך העניין, ובכל זאת הוא ענה: 'אוקיי, אבל אני רוצה לעשות אחרת'. גם אהוד ברק וגם אני אמרנו: 'אם זה מה שאתה חושב, זה מה שתעשה'. עמדנו מאחוריו, וזה היה הדבר הנכון לעשות - גם כי עמר היה מפקד היחידה וזה שנושא באחריות, וגם כי היה בקי יותר בפרטי הפרטים של המבצע. הוא הצליח במבחן התוצאה, שזה המבחן החשוב, כי אין אפשרות לבחון במציאות תסריטים אחרים".
קבלת פנים לא מתוכננת
בשטח חברו בינתיים צברי ודיכטר לכוח, כדי לחלצו מהמקום במהירות האפשרית ובבטיחות המרבית. צברי: "ברגעים כאלה אינך מרגיש פחד אלא מיקוד במשימה החשובה, והיא שכל הלוחמים ישובו בשלום הביתה. בין אבי לביני יש קשר מאוד מיוחד, שהוא תולדה של חברות אמיצה, אימונים ופעולות מבצעיות משותפות. במבט עין בינינו אנחנו יכולים להבין זה את מחשבתו של זה". בספר "שומרי הסף" מביא דרור מורה את הדברים שסיפר לו דיכטר על נסיבות התקלה והחילוץ: "לפעמים אנחנו חושבים שכשמבצע מסתבך, כולם נמצאים בשיא הערנות ובשיא הקשב. החיים הם הרבה יותר מורכבים. יש לא מעט אנשים שנכנסים לנירוונה, ואתה צריך להיות מאוד חד כדי שאף אחד מהכוח לא יעשה איזושהי טעות שכל הכוח יצטרך לשלם בעדה. ולשלם בעדה פה זה נפילה בשבי ועד מוות או פציעות, לא משהו פשוט. וכאן, בגלל המיקום, אני חושב שכל אחד מאיתנו הבין שאף אחד לא יבוא לחלץ אותנו במסוקים. זה או שנגיע לנקודה שמשם נחזור הביתה, או שכנראה נעשה עלייה למדינה אחרת. "לקח די הרבה זמן עד שהתארגנו בחזרה. את הזמן הזה היה צריך ממש להחזיק בשיניים. בשיניים ובלשון. אתה צריך לתת לכוח, שצריך להתארגן ולחזור הביתה, זמן לעשות את המלאכה, לטפל בפצועים במקום קרוב לאנשים שברגע שיידעו שיש שם ישראלים, זה ייגמר כמו נתיב הל"ה במקרה הגרוע או בנפילה בשבי במקרה הטוב (...) עד למקום שממנו הגענו הביתה הייתה דרך מאוד ארוכה, מאוד בעייתית, עם לא מעט מפגשים עם אויב, והמרחק בין לפתוח באש לבין לעבור את זה בשקט היה כלום (...) כל פתיחה באש הייתה גוררת הסתבכות שתחייב להכניס את חיל האוויר ואולי אפילו כוחות יבשה". בתום שעות של התקדמות עקב בצד אגודל, התאחד הכוח בגבול עם המפקדים הבכירים שחיכו לו. "גם במבצע הזה, כמו במבצעים הקודמים ואלו הבאים, עשינו כל מה שניתן כדי לפגוש את הלוחמים במהירות האפשרית", אומר רייכר־עתיר. "במקרה הזה האווירה כמובן הייתה יוצאת דופן, משום שבזמן שעובר עד שאתה מגיע אל הלוחמים, מתחיל תהליך של עיבוד האבל. יש הרוג, משהו שלא היה אמור לקרות. זה כמובן שינה מהותית את קבלת הפנים ללוחמים. אבל מהרגע שפגשנו אותם, היה ברור שזה סוף של דבר אחד, והתחלה של דרך חדשה - לעמר, ללוחמים ולמפקדים. זהו אופי העבודה שלנו, עבודה חשובה שאין בה שום הנחות ויש לעשות אותה".
היו רגעים באותו לילה שבהם חשבתם שהכוח לא יוצא, ושהמצב מסתבך?
"מחשבות מסוג שכזה אינן מתאימות לאנשים עובדים, ובמהלך העשייה לא היה כלל זמן בשבילן. כל אחד ביצע את עבודתו, את הדברים שעליהם התאמן במשך שנים. תנאי השטח יצרו הסלמות נוספות אבל זה טופל בהצלחה רבה". "אחרי המבצע, לי ולחברים אחרים בצוות היה ברור שיותר לא מתעסקים בשטויות האלה", סיפר הלוחם יאיר בכתבה ב־2004. "כל מה שרצינו אחרי המקרה הזה היה להשתחרר מהצבא. כל השירות עובדים בשביל מבצעים מהסוג הזה, בשביל לילה אחד, וזהו. רציתי הביתה. האמת? אני לא רואה במה שקרה שם התחרבשות. עשינו את הכי טוב שאפשר מבחינתנו, וזה מה שקרה. היו שם שילוב אדיר של יכולת פיקודית ומבצעית שנועד להוציא אותנו מההסתבכות הזאת, והיציאה אכן הייתה מדהימה".
שהטעות לא תחזור
בספרו "סיירת מטכ"ל" מכנה העיתונאי משה זונדר את מה שקרה במבצע הזה "התקלה הקשה ביותר" מקרב ההיתקלויות של הסיירת בשטח אויב. בערך הוויקיפדיה המוקדש לחבר הכנסת בר־לב, מוזכרת הפרשה כ"אחד מהכישלונות המבצעיים הגדולים ביותר של סיירת מטכ"ל, שהביא לשיתוק מבצעי של היחידה במשך כשנה". רייכר־עתיר אומר שבעקבות התקלה הזו נאלצו בר־לב והמפקדים שבאו אחריו לשנות דברים ביחידה וליישם שיטות עבודה חדשות. לאורך השיחה איתנו הוא מגדיר כמה פעמים את מה שאירע שם "אירוע מכונן".
אירוע מכונן על שום מה?
"בואי נשאיר את זה במסתורין, אולי זה יותר טוב. היחידה בראשות עמר בר־לב המשיכה את הפעילות המבצעית המבורכת שלה, ואם היו צריכים לעשות שינויים ולפתח דברים חדשים – היא פיתחה אותם. זו תקלה שכמובן לא הייתה צריכה לקרות. קודם כול, אדם נהרג ואסור שזה יקרה. כמו כן, נוצר צורך לשנות את התוכנית. התוכנית הייתה טובה וחבל שאי אפשר היה לבצע אותה, אך מי שלא עושה - לא קורות לו תקלות. "כמו תמיד כשקורה אירוע, ובפרט כשהסוף שלו פטאלי, עושים תחקיר ובודקים כיצד הגיעו למצב הזה ואם אפשר היה אחרת. מדובר היה בסוג של תקלה שאי אפשר כתוצאה ממנה להגיד 'טעינו, לא הבנו, לא חשבנו, לא ידענו', ואז לשנות דברים. בתקלה כזו אתה נמדד לפי איך שאתה מתמודד איתה כשהיא מתרחשת. והטיפול והביצוע של הלוחמים בשטח היו מופתיים".
מתי כן ניתן יהיה לפרסם את כל מה שהיה שם? האם יום אחד יבשילו התנאים?
"ביום שכולם יצביעו למפלגה אחרת, תהיה לנו מנהיגות אחרת, הכיבוש יסתיים ולו גם באופן חד־צדדי על ידינו, ויהיו לנו הסכמי שלום עם המדינות השכנות ועם הפלסטינים". כפיר אדם, קצין לשעבר בסיירת מטכ"ל, היה ב־84' איש מילואים ביחידה. הוא לא השתתף במבצע עצמו, אך למד את שאירע בו לקראת מבצעים אחרים שבהם לקח חלק. "הייתי אז סטודנט באוניברסיטה", הוא משחזר. "פגשתי את שחר ארגמן כמה ימים לאחר המבצע, כשהגיע ללימודים. כאיש מילואים, גם אני הייתי מעורב פעם בתקלה מקבילה, בגודל לא פחות מאסיבי". אדם, שבספרו "סוגר מעגל" סיפר על מבצעי הסיירת, זוכר היטב את האווירה ביחידה לאחר נפילתו של שרעבי: "אתה חווה שיתוק, אבל מהשיתוק הזה צומחים דברים יפים ומפתיעים, ועמר באמת הגדיל לעשות בשיטות המבצעיות. ברגע שהשיטה נחשפה אתה לא יכול לעבוד איתה יותר. הצד השני נוקט אמצעים שלא מאפשרים לך יותר להשתמש בה, או לפחות מקשים עליך מאוד, ואז צריך להמציא מחדש. אפשר להגיד שהמבצעים בסיירת מטכ"ל הם כמו סטארט־אפ נצחי, והיחידה היא בית חרושת לסטארט־אפים". על המבצע שבו נהרג ברק שרעבי הוא אומר: "אני יודע עליו הרבה, הרבה מדי. מכיר את הפעולה, תוכנה ושיטתה. ברגע שיש תקלה עורכים תחקירים, וללקחים יש משמעות. הסבירו לי חלק מלקחי התקלה הזו, כי שנים לאחר מכן הייתי עלול לעשות את אותה טעות כמפקד של כוח מילואים".
מה סיפרו ביחידה על החילוץ? הוא נחשב הרואי במיוחד, או משהו שכבר חוויתם כמוהו?
"הצטיינות ישירה והכנה יסודית של מפקד המבצע, זה מה שהיה דומיננטי ביציאה מהתקלה הזו. אם זה לא היה שחר, אי אפשר לדעת איך זה היה נגמר. הרצינות שלו וההצטיינות שלו בזמן אמת הדהימו את כל המערכת". לדברי אדם, שיתוף הפעולה בין בר־לב בחפ"ק לבין שחר ארגמן בשטח היווה גורם קריטי בחילוץ הכוח מהמדינה העוינת: "ההכנות של שחר, גם בקנה המידה של היחידה, נחשבו למעל ומעבר. אף אחד לא האמין שניתן לעשות את הדברים הללו. הוא בא והציע, ועמר הופתע לראות שיש אופציה כזו. שחר עשה מה שהכין וזה היה בלתי רגיל, וגם היו אלתורים שהשלימו את זה".
עיבוד במנות קטנות
מול ביתה של משפחת שרעבי ניצב היום "בית ברק" - ספרייה מרשימה שהקימה המשפחה ב־1985. על הכתלים בבית המשפחה תלויות תמונותיו של הבן, מוגדלות אך צנועות. לקראת סוף הפגישה, לוקח האב אותי ואת הנציג מהיחידה לראות את חפציו האישיים של ברק. בתוך ארונית במחסן נמצאים המדים, שבת־שבע קיפלה בקפידה, והם נראים מבהיקים ומגוהצים כאילו רק אתמול נלקחו מהבקו"ם. האב מרים את כומתתו האדומה של בנו, שגם היא נראית כחדשה, ומלטף אותה. בתקשורת, הוא מספר, לא דווח כלל על לווייתו של ברק. "כשהבן שלך נהרג, אתה רוצה שהעולם יסער, שכולם יידעו. מצד שני אתה יודע שזה לא יכול להיות. מבצעים כאלה לא יפורסמו. עצם זה שהם הולכים לשטח שורץ חיילי אויב, אומר לך שאלו בחורים מיוחדים. איך אמר לי אהוד ברק? 'מבצעים כאלה מצילים אלפי חיילים', אבל זה צריך להישאר בשקט".
איך חיים עם סוד כזה?
"עצם העובדה שזה סוד, יוצרת מסביב הילה. אני חש גאווה מכך שהבן שלי נפל במבצע כזה". איילת: "לי אישית הפרט הזה אינו משנה את הכאב. הלב השבור זה משהו שלא עוזב. הוא כל הזמן מקבל גוונים אחרים, ושום סיפור לא יגרום לי להרגיש שמחה או גאווה. זה לא מעגל שנסגר. לעבד אתה מצליח רק במנות קטנות". ברק תכנן להמשיך בעשייה חשאית למען המדינה: בתום המבצע היה אמור להתגייס לשב"כ. "לקראת סוף השירות היה לו קשר מאוד מיוחד עם מוסא צברי", מספרת איילת. "הוא עמד להצטרף לקורס בערבית שהשב"כ קיים בירושלים. כבר חיכה לו שם חדר. ביום ראשון היה אמור להתחיל את הקורס, וביום רביעי שלפני כן הוא נהרג". לאורך השנים ניסו רבים לנחש באיזו תקלה מבצעית היה מעורב הכוח ומדוע נהרג שרעבי ז"ל. בפורומים צבאיים שונים ברחבי הרשת מעלים הגולשים גם היום ספקולציות על סוג התאונה ומהותה, תנאי השטח, לקחים שנלמדו מאז ותפקודם של המעורבים בתקרית. בעוד אחרים מנחשים, חברי הילדות של ברק מספרים שהם יודעים כיצד נהרג חברם. "שירתי באותה תקופה במודיעין, ואני יודעת מה קרה שם", אומרת מרב כהן. "כשהכול סביבך חשאי ויש דיסאינפורמציה, את מבינה שיש משהו". מלמד היה באותו זמן קצין צנחנים צעיר ששירת בתקוע. "אמרו לנו שזו הייתה תאונת דרכים באזור מסוים בארץ, וישר ידעתי שזה לא נכון, כי ניסיתי לאתר ולא מצאתי שום דו"ח על תאונת דרכים באותו מקום. תחקרתי את העניין הזה עד שהבנתי פחות או יותר מה קרה". בניסיון להתמודד עם השכול המושתק פרצו ממאיר שרעבי שירים. רבים מהם פורסמו בחוברת זיכרון לבנו שיצאה בשנות השמונים בעריכת חיים שור ז"ל, אביו של טובי, שהיה עורך "על המשמר". אחד השירים מתייחס לאיסור לומר דבר על מה שאירע לברק. כותב שם מאיר: "מעלליכם לא יירשמו בספר / עליהם לא ידובר בחוצות אך אם מעשיכם יראו אור / השומע יוכה הלם, לא יחדל מהשתאות עלילותיכם ידמו להררי פסגות / כאגדות כל דמיון עוברות בודדים פרצתם דרך לפלוגות / בשורשי אויב כרסמתם כחפרפרות עלומי שם הייתם בחייכם / ומותכם נשאר תעלומה 'נפל במילוי תפקידו' חרוט על קבריכם. / לא נדע איך, לא נדע מה". למאיר ובת־שבע שישה נכדים ונכדה אחת. הנכד הראשון, בנה הבכור של איילת, קרוי על שם אחיה. הוא שירת בצנחנים והשתתף במבצע "עופרת יצוקה". היום הוא כבר בן 25, מבוגר מדודו שנפל. שני בניה הגדולים של רויטל, נמרוד (15) ואיתמר (12), נולדו ב־18 בדצמבר, יום נפילת דודם. הנכדה תמר (19), בתה של איילת, עתידה לשרת כלוחמת ביחידת איסוף המידע הקרבי של חיל המודיעין. "היא רואה את עצמה ממשיכת דרכו של ברק", אומרים במשפחה. בחודש הבא, ביום השנה לנפילתו של ברק שרעבי, יגיעו כמו תמיד אנשי צוות יורם לאזכרה. לרגל מלאות שלושים שנה למותו שוקדות האחיות על מצגת, על העלאת מסכת של סיפור חייו, וגם על אתר אינטרנט המוקדש לברק שלהן - על חייו שסערו בשקט ועל נסיבות לכתו הפתאומיות. רק מה שאפשר לספר, כמובן. ("מקור ראשון", 14.11.2014)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #28  
ישן 19-11-2014, 12:18
צלמית המשתמש של ISHPUZ
  ISHPUZ ISHPUZ אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.04.05
הודעות: 5,100
בתגובה להודעה מספר 27 שנכתבה על ידי שלומי_ל שמתחילה ב "מדהים לחשוב שדיכטר האשכנזי, שערבית לא שפת האם שלו"

מי שקורא ומנתח את הדברים האלו הוא לאו דווקא מי שבא איתם במגע אי שם בלילה קר בדצמבר 84.
לפי הכתוב לא נפתחה אש והמגע היה אולי יוצא דופן אבל לא מסעיר. אם (נניח) ג'ונדי-אוול איברהים נמנם משעמום לילה אחד במחסום באמצע המדבר ופתאום באו כמה רכבים שמן הסתם אינם נושאים דגלי ישראל, היושב ליד הנהג סיפר לו איזה סיפור והוא נתן להם לעבור - קשה לי להאמין שהדבר הזה הגיע לאן שהוא מעבר לאולי-אולי-אולי יומן מבצעים פלוגתי אם בכלל החזיקו משהו כזה, ולך תמצא רישום כזה מלפני 30 שנה. רוב הסיכויים שאותו חייל שכח את זה די מהר. ואותו ג'ונדי-אוול (היום רקיב במיל.) בטוח שאינו הקמ"ן שמקבל גזירי עיתון לתיק סיירת מטכ"ל.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #31  
ישן 21-12-2014, 21:54
  DJ ESH DJ ESH אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 23.09.04
הודעות: 637
בתגובה להודעה מספר 30 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "בקרוב: מה בדיוק קרה במבצע סיירת מטכ"ל בו נפל ברק שרעבי?"

מוזר, הרי חשבנו ש"גם בעוד 500 מאות שנה לא יהיה אפשר לספר", כמו שצוטט מפי מרואיין פומפוזי בכתבה האחרונה שהובאה כאן.

בכלל, מישהו יכול אולי להסביר על מה ולמה נמשכת החשאיות הטוטאלית הזו סביב נסיבות התאונה? כלומר, אני מתכוון, בניתוק מדיון כלשהו על מטרות המבצע ויעדיו ואם רוצים אז גם לא על טיבו של האתגר המסויים שהכוח נתקל בו בדרך חזרה (אולי בנקודה הזו ירשו לערוץ 10 לדבר יותר) מאותה ארץ אויב עלומה שכל אחד כאן מבין מיהי.
הרי באשר לתאונה עצמה, בסופו של דבר היה מדובר בעניין שלצערנו קרה, קורה וכנראה גם יקרה מדי פעם ברחבי יחידות זרוע היבשה. כלומר במילים אחרות, התשובה לשאלה "מדוע וכיצד נהרג ברק יצחקי" היא פשוטה למדי (ולמעשה כבר צויינה כאן למעלה), ואין בה כשלעצמה שום דבר שעלול לחשוף משהו שאמור להיות מסווג.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #35  
ישן 26-12-2014, 22:52
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
30 שנים למבצע החשאי שהשתבש: "ידענו שזה יכול לשנות את המזרח התיכון"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב "איש השב"כ מוסא צברי ונגיעתו לתאונה שבה נהרג לוחם סיירת מטכ"ל ברק שרעבי"

http://news.nana10.co.il/Article/?A...1100295&sid=126

30 שנים למבצע החשאי שהשתבש: "ידענו שזה יכול לשנות את המזרח התיכון"\ מאת אור הלר
זה אמור היה להיות מבצע שובר שוויון של סיירת מטכ"ל בעומק מדינת אויב, בניסיון להשיג מודיעין אסטרטגי. אלא שאז התרחשה תאונה נדירה בהיסטוריה של היחידה הטובה ביותר בצה"ל, שהובילה למותו של הלוחם ברק שרעבי בגיל 21 ולפציעתם של שמונה נוספים. גם 30 שנים אחרי, המסתורין עדיין גדול: "ברק השתוקק לצאת למבצע"
כבר 30 שנים מגיעים מאיר ובת שבע שרעבי אל החלקה הצבאית הקטנה שבה קבור בנם, ברק. השבוע מלאו שלושה עשורים לנפילתו של שרעבי, בן 21 במותו, במהלך מבצע חשאי של סיירת מטכ"ל שהשתבש ופרטיו המלאים לא נחשפו עד עצם היום הזה.
למעשה, אם ברק היה חי, כלל לא בטוח שהיינו שומעים על המבצע הזה כיום. אלא שתאונה נדירה בהיסטוריה של היחידה המובחרת והמרשימה ביותר בצה"ל שיבשה את מה שאמור היה להיות שובר שיוויון ולדברי המעורבים בדבר אף "לשנות את פני המזרח התיכון". התוצאה: הרוג ו-8 פצועים, בהם גם מפקד המבצע, בלב מדינת אויב.
"היחידה", כפי שהיא מכונה בצה"ל, עמלה על המבצע זמן רב. לוחמי הסיירת אמורים היו לצוץ בלב שטח מדינת האויב, לבצע פעילות מודיעינית משמעותית לביטחון המדינה ולהסתלק בבטחה מהמקום. כל אחד מהלוחמים ידע בדיוק מה עליו לעשות מעבר לגבול. אך כבר בדרך אל היעד, דברים מתחילים להשתבש.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
הדרגים הבכירים ביותר פיקדו על המבצע בזמן אמת צילום: חדשות 10
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
ברק שרעבי ז"ל. "אפילו בסיירת מטכ"ל, היו מי שחששו" צילום: חדשות 10

בתאונה מבצעית נדירה בחומרתה בהיסטוריה של הסיירת, נהרג שרעבי במקום. גם היום אסור עדיין לפרסם את מהות התאונה, מחשש שהדבר יפגום בפעולות של המטכ"ל כיום.
"ברק היה בחור קטן אבל עם לב גדול", נזכר מפקד סיירת מטכ"ל במהלך המבצע, אל"מ במיל' עומר בר לב. "היו לו יכולות עצומות, דבקות במשימה, כישרונות רבים". גם סא"ל ע', חברו לצוות של שרעבי, נזכר: "ברק זה אנחנו של לפני 30 שנים. זה מה שמשאיר את הצוות מחובר, כולנו אחים לאותו הגורל ושותפים לאותו הזיכרון".
אביו של ברק מספר על הכאב, שלא קהה למרות השנים: "רק כשזה מגיע לסף דלתך אתה מבין מהו שכול. זה גיהנום, זה לתעות במדבר השכול. אתה נאחז בציפורניים". כל בכירי סיירת מטכ"ל הגיעו השבוע לבית יד לבנים והשתתפו בערב לזכרו של ברק. ייתכן שמה שהתרחש שם, לפני 30 שנים, יעמוד נגד עיניהם כשייצאו למבצע הבא בלב שטח האויב.
("ערוץ 10", פורסם בתראיך 26.12.2014)

http://news.nana10.co.il/Video/?Vid...lsForm=0&pid=48
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 26-12-2014 בשעה 22:58.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #50  
ישן 27-12-2014, 22:36
צלמית המשתמש של dsho
  dsho dsho אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.07.09
הודעות: 760
בתגובה להודעה מספר 35 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "30 שנים למבצע החשאי שהשתבש: "ידענו שזה יכול לשנות את המזרח התיכון""

ראוי ונאות להנציח את חייו ואת זכרו של ברק שרעבי שנפל במילוי תפקידו, אבל בשביל מה הכתבות והמאמרים שממשיכים לדון במבצע עליו אסור לדון כבר שלושים שנה? בשביל מה הראיונות עם יודעי הדבר שמספרים לנו שאם יגלו לנו מה היה יצטרכו להרוג אותנו, או שמדובר במדינת אויב ששמה מתחיל ב"ס" אבל רק עוד 500 שנה יגלו לנו את ארבע האותיות החסרות. אז הבנו שמדובר במבצע שקשור באיסוף מודיעין, שבתנועה לחוצה אל היעד עמוק בשטח אויב ארעה תאונה/התהפכות/התדרדרות/ נפילה שבה נהרג לוחם ונפצעו שמונה, ושבמבצע מורכב ומסוכן חולצו כולם חזרה לשטחנו. לא רוצים לספר יותר, לא צריך. הסתדרנו גם בלי הפרטים כבר שלושים שנה. המשפחה יודעת וזה מה שחשוב.

נערך לאחרונה ע"י dsho בתאריך 27-12-2014 בשעה 22:38.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #51  
ישן 27-12-2014, 22:49
  DJ ESH DJ ESH אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 23.09.04
הודעות: 637
בתגובה להודעה מספר 35 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "30 שנים למבצע החשאי שהשתבש: "ידענו שזה יכול לשנות את המזרח התיכון""

ציטוט:
במקור נכתב על ידי marloweperelab89035
גם היום אסור עדיין לפרסם את מהות התאונה, מחשש שהדבר יפגום בפעולות של המטכ"ל כיום.


שוב. הטענה המצוטטת כאן היא, איך לומר בעדינות, הבל. התאונה עצמה היתה בנאלית (אם אפשר להשתמש במילה כזו על אירוע שלצערנו קופחו בו חיי אדם) במהותה ואין שום דבר שיכול להיפגע מפרסומה, אפילו ברמת הריקושט. אז השאלה היא, למה עדיין אוחזים באדיקות בטענה הזו? (אולי הסוד שרוצים להימנע מחשיפתו הוא שגם בהיסטוריה של סיירת מטכ"ל היו תאונות חמורות עם מהות בנאלית?)
אם העניין הוא רק שרוצים באופן כללי להוריד את רף הפטפטת סביב פעולות "היחידה" וכיוצא בה, אז אני לא בטוח שזו הדרך הנכונה להשיג את המטרה.

נערך לאחרונה ע"י DJ ESH בתאריך 27-12-2014 בשעה 22:53.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #55  
ישן 29-12-2014, 22:47
צלמית המשתמש של Fang
  משתמש זכר Fang מנהל Fang אינו מחובר  
מנהל בפורום צבא וביטחון
 
חבר מתאריך: 26.11.05
הודעות: 10,232
Facebook profile
בתגובה להודעה מספר 53 שנכתבה על ידי DJ ESH שמתחילה ב "אתה רוצה לומר, שאם ידברו יותר..."

ציטוט:
במקור נכתב על ידי DJ ESH
אתה רוצה לומר, שאם ידברו יותר מדי על הפעולה הזו, אפילו על פרטים שאין בחשיפתם שום סיכון בטחוני, עלולים לדלוף גם פרטים אחרים שהם מואפלים בצדק גמור. אוקיי, אבל השאלה האם ידברו על כך או לא אינה בידיים של הצנזורה, כמו שאפשר להיווכח בכתבות שכאן...

זו גישה מאד אחראית וציונית, אבל אם הבנתי אותך נכון זה קרדיט גדול מידי לתקשורת, לצערינו המניעים שלהם אפלים ורדודים (רייטינג/פירסום) שבאו לידי ביטוי ברצף כתבות מבולבלות בסגנון של:
- אנחנו יודעים ואתם לא אז תאכלו ת.....
- עשינו עוד כתבה בכדי להזכיר לכם שכדאי שתשכחו מזה.....

בשנות ה 80-90 יחידות רבות פעלו מעבר לקווים,, חלק מהפעולות הסתיימו בדרמות כולל זו המדוברת.
משום מה לזו התקשורת ניטפלה, זה ממש לא אומר שהיא היתה הכי דרמטית.
אני מכיר לפחות עוד פעולה של יחידה מיוחדת אחרת מהתקופה ההיא שאפשר היה להכין על פיה סרט הוליוודי, התקשורת לא יודעת עליה.


נערך לאחרונה ע"י Fang בתאריך 30-12-2014 בשעה 08:06.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #56  
ישן 30-12-2014, 00:19
  vitaman vitaman אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 03.01.09
הודעות: 1,527
בתגובה להודעה מספר 55 שנכתבה על ידי Fang שמתחילה ב "[QUOTE=DJ ESH]אתה רוצה לומר,..."

המון אנשים יודעים הרבה דברים ועובדה שהם מתנהגים באחריות ולא שופכים הכל, כולל טריוויה. זה ענין של חינוך והבנת ה"מדרון החלקלק" בשיתוף מידע.

לדוגמא, בעבר התפרסמה פה בפורום תמונה שבהצלבת מידע לקטע בספר יכלה לספר סיפור יפה. טוב שהתמונה נעלמה.

מבחינת תקשורת, זה גם חצי בסדר, כי זה תפקידם. אני בטוח ששטחי הפרסום גדלו רק מאזכור השם של היחידה.תראה כמה כניסות יש לאשכול בפורום.

גם זה מדרון חלקלק. הרי עד שנפוליאון לא הפך לראש אמ"ן, אסור היה להזכיר את השם המפורש. בחוץ אף אחד לא ידע שוילנאי ומופז היו ביחידה לדוגמא. הסכר נפרץ כליל כשהוא נהיה רמטכ"ל. כל אזכור של השם בתקשורת אז היה מכניס את האופוזיציה ללחץ וגרם לטחורים אצל כמה קב"טים. זה כבר לא המצב, בעיקר בגלל שהאופוזיציה השתנתה ואנחנו פטפטנו.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #62  
ישן 03-05-2022, 11:58
צלמית המשתמש של Fang
  משתמש זכר Fang מנהל Fang אינו מחובר  
מנהל בפורום צבא וביטחון
 
חבר מתאריך: 26.11.05
הודעות: 10,232
Facebook profile
הזוי
בתגובה להודעה מספר 60 שנכתבה על ידי אדריכל שמתחילה ב "היום בראיון ברשת ב' ציין השר..."

המדינה/מערכת הביטחון צריכה למצוא פיתרון לכל מיני בכירים שבהגיעם לזיקנה מאבדים את זה.
חייבים לנטר את מצבם הבריאותי באופן שוטף וכשיש בעיה להוציא אותם מהתפקיד, התפקוד של שר הבט"פ מדאיג אותי כבר לא מעט זמן (לא קשור לדיעות והשייכות הפוליטית שלו)
- פתרון אחד זה הגבלה משמעותית של הגיל בו אפשר לעשות תפקידים ציבוריים, שיאספו בולים בפנסיה ויעזבו אותנו בשקט - יש תמיד דור צעיר מוכשר בדלת
- פתרון שני זה הגבלת קדנציה, כל תפקיד ציבורי לא יותר שתי קדנציות (אנשים יושבים על הכיסא שנים רבות ומרגישים קרוב לבורא עולם עד כדי כך שהתפקיד כבר לא מעניין אותם, רק התואר והכוח)
- פתרון שלישי זה תקופת צינון ארוכה בין תפקידים, לפחות כאלה שיש ביניהם זיקה עניינית

כמו שאמרתי בהודעה הקודמת באשכול הזה, פעילות מורכבת במדינות האזור עשו לאורך כל השנים
אבל מעולם זה לא יצא כך, בפליטת פה מבולבלת שלא קשורה לכלום..

יש עוד כמה דוגמאות לפליטות פה של בכירים שהרסו שנים של עמימות, תוכנית הגרעין שלנו לדוגמה


נערך לאחרונה ע"י Fang בתאריך 03-05-2022 בשעה 12:01.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #78  
ישן 05-05-2022, 21:51
  משתמש זכר קרן-אור קרן-אור אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 11.09.06
הודעות: 10,186
בתגובה להודעה מספר 74 שנכתבה על ידי אוריהו שמתחילה ב "אין מקום להיכנס לרמה הסורית בכלי רכב בלי שתצפיות סוריות לא יבחינו בך."

תאר לך קצין ישראלי שבשנת 2000 היה אומר:

אין מקום להיכנס מלבנון לישראל בכלי רכב בלי שתצפיות ישראליות יבחינו בך.
רוב הגבול מגודר, עם מיקוש ומחסומים.
אין סיכוי שהחיזבאללה ייכנס לישראל בלי שנשים לב בזמן אמת.

(אין לי מושג כמה משאבים סוריה השקיעה בפיקוח על הגבול, לעומת ישראל בגבול הצפון. מה שברור, שהפיקוח שלנו כשל מספר פעמים *והחיזבאללה יכול היה להתבסס על כך שהוא ייכשל*).

לגבי הצנזורה: ב- 18' סיירת מטכ"ל פעלה ברצועת עזה בכיסוי של גוף הומניטרי זר. ייתכן שגם בסוריה היא פעלה תחת כיסוי של גוף זר, שלא רוצים להלבין את פניו ברבים, לפגוע בפעילותו ולסכן את אנשיו.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #80  
ישן 04-05-2022, 12:26
  etio40 etio40 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 11.12.14
הודעות: 266
מידע בכירים בסיירת לשעבר מאשימים את בר-לב באחריות למחדל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב "איש השב"כ מוסא צברי ונגיעתו לתאונה שבה נהרג לוחם סיירת מטכ"ל ברק שרעבי"

מתוך כתבה של שלום ירושלמי:

"אתה לא יכול להתעלם מכל כך הרבה אזהרות ואירועים מוקדמים בשטח ולהוציא מבצע כל כך רגיש ומורכב לדרך. אנחנו יצאנו למבצע הזה כמו אדם שיושב על כיסא מתנדנד ושומע את החריקות לפני הקריסה. כל אדם אחראי היה מחליף את הכיסא."
"אין בעניין הזה פשרות. זו נהיגה מבצעית בארץ אויב. ברגע שאתה עולה על ההגה כל תקלה היא קריטית ומובילה לאסון. אם היה ספק, אז אין ספק. אולי אפשר היה להחליף נהג, לשנות צוות? הרי הג'יפ עם אותו הצוות התהפך גם באימונים. אני אומר דבר פשוט. אם זה היה קורה היום, לא רק מפקד הסיירת היה הולך הביתה, גם ראש אמ"ן".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #85  
ישן 07-06-2023, 18:24
  Jaguar890 Jaguar890 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 16.02.16
הודעות: 774
בתגובה להודעה מספר 84 שנכתבה על ידי etio40 שמתחילה ב "תיאור מפורט מופיע בתחילת הסידרה "סיירת מטכ"ל""

צפיתי אתמול בסדרה
כמו שכבר רבים ניחשו פה באשכול:
שלושה רכבים מבצעיים, הרכב הראשון שבו ישב שחר ארגמן מפקד המבצע התהפך, לא היה ברור בהתחלה מי נפגע רק בספירת מספרי ברזל הבינו שברק שרעבי חסר. האירוע התרחש לצד כביש פעיל שנסעו בו מקומיים סורים. לקח זמן ארוך עד שהלוחמים הצליחו להפוך את הרכב חזרה ולהעביר למצב גרירה. בזמן הזה, מוסא צברי ודיכטר הפעילו את הכיסוי והיו היחידים שיצרו מגע עם אזרחים סוריים שבקשו לעזור ליחידת צבא סורי שנתקעה.
בנוסף פורסם שברק שרעבי היה שייך לפלגה מיוחדת לא פורמלית שמוסא צברי ניסה לבנות שמטרתה הכשרת לוחמים שיוכלו להיטמע בארץ אויב וליצור שיחה עם מקומיים בלי לייצר כל חשד על מנת למנוע חשיפה במקרה של הסתבכות. לאחר המבצע הזה,הפלגה הוקמה רשמית ובהמשך נמנו עליה לוחמים כמו עמנואל מורנו.
חוץ מלציין את המיקום המדויק שגם אותו אפשר לנחש (חפשו צומת T באיזור כביש 7 לדמשק) הכל כבר נחשף. כולל המטרה: שאיבת מידע מבסיס סורי,כנראה חיבור לקווי תקשורת.
אז הסיפור שמוסא צברי הבטיח שלא יחשף 500 שנה נחשף אחרי 39 שנים. גם משהו.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 08:46

הדף נוצר ב 0.22 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר