|
להלן קטע קצר ממחקר שכתבתי בנושא לפני מספר שנים (הקטע אינו עוסק במאמצי הסיכול)
אחת הפרשות המרתקות, אך גם הפחות מוכרות ומתועדות, בהקשר לניסיון המצרי להשיג נשק התקפי אסטרטגי ("נשק מרתיע" כפי שהגדירו אותו המצרים) היא סיפורו של פרויקט הטילים המקומי של מצרים. הפרויקט, שהתנהל בתקופה שבין המחצית השנייה של שנות ה-50 ועד למחצית הראשונה של שנות ה-60 הסתיים אומנם בכישלון, אך היומרה הרבה שבו, כמו גם ההשפעה שהייתה לו על מקבלי ההחלטות בישראל, הופכים אותו ליותר מאשר עוד תוכנית פיתוח לא מוצלחת. פרויקט זה חשוב לצורך דיונינו, שכן הוא מהווה דוגמה נוספת לניסיון המצרי להשיג נשק אסטרטגי שיאיים על העומק הישראלי עוד קודם לתבוסה במלחמת ששת הימים. כמו כן, התגובות הישראליות לפרויקט, הגם שהושפעו גם משיקולים פוליטיים מקומיים, עשויות ללמד אותנו על שורשיו של החשש הישראלי מהימצאות טק"ק בידי מדינה עוינת.
מאחר ואין בידינו פרטים רבים על הזווית המצרית של הפרויקט, ובשל התיעוד המועט יחסית הקיים בנושא, יש להסתמך במידה רבה על המקורות הישראלים (הלא רבים גם כן) העוסקים בסיפור פרויקט הטק"ק המצרי והניסיונות הישראלים לבלום אותו.
לדברי איסר הראל, ראש ה"מוסד" בתקופה הנדונה, שגם כתב ספר על הפרשה, ידיעות ראשונות על העניין שמגלה מצרים בפיתוח עצמאי של אמצעי-לחימה מתקדמים הגיעו לידי ישראל כבר בספטמבר 1956, כחודש ימים לפני מבצע "קדש"[1]. יעברו עוד כארבע שנים בטרם יספק ה"מוסד" ידיעות מוסמכות ראשונות על כך שמצרים נעזרת במתקנים בשוויץ על-מנת לבחון מספר דגמים של טק"ק חד-שלבי.
ניתוח המידע שהגיע מה"מוסד" הצביע על כך שהמצרים מנסים לפתח טיל שטווחו מגיע עד ל-120 ק"מ. יחד עם זאת, ההערכה הייתה, כי אם המצרים ינסו לפתח טיל שיהיה יעיל לטווח גדול יותר של כ-500 ק"מ ידרשו להם כחמש שנים בטרם טיל כזה יוכל להיות מבצעי. מאחר והמצרים נעדרו ידע מקצועי מתאים ההנחה הייתה כי הם נעזרים בשירותם של מומחים זרים, כנראה ממערב-גרמניה (כפי שאכן היה בפועל). אבל, חשובה יותר הייתה ההערכה הרווחת כי הטיל המצרי נועד לשאת ראש-נפץ לא-קונבנציונלי.
לטענתו של הראל, אנשי אמ"ן ומשרד הביטחון לא התרגשו יתר על המידה מהידיעות שהעביר ה"מוסד" בנושא הטק"ק. הדבר בא לידי ביטוי בעובדה שה"מוסד" לא הונחה להרחיב את היקף פעילות האיסוף בנושא. למרות זאת, הערכת אמ"ן מה-29 בספטמבר 1961 קבעה כי יש סבירות גדלה והולכת כי המצרים מנהלים תוכנית לפיתוח אמצעי-לחימה חדשים, לרבות בתחום הטילים[2].
לטענת המצרים הם ביצעו במהלך חודש אפריל 1961 ניסוי ראשון בטק"ק חד-שלבי שפותח על-ידם. הניסוי, בו שוגר טיל שכונה "אל-אוסתאד" (המורה), נכשל. ניסוי שיגור שני של טיל מדגם זהה שנערך בחודש מאי הסתיים, לטענת המצרים, בהצלחה[3].
ב-6 בנובמבר 1961 נחשף בפומבי דבר קיומה של תוכנית מצרית לפיתוח טק"ק. הידיעה הראשית בעיתון "ידיעות אחרונות" של אותו יום נשאה את הכותרת: "נאצר מכין קליע מדגם וי-2 נגד ישראל". הידיעה, שהתבססה על מקורות במשרד ההגנה של מערב-גרמניה, טענה כי הטיל המצרי אמור להיות יעיל לטווח של בין 300 ל-450 ק"מ[4].
ההתפתחות הבאה בפרשה הייתה ב-18 ביולי 1962 כאשר מצרים הכריזה על כוונתה לחשוף ב"יום המהפכה", שאמור היה להיערך ימים ספורים אחר כך, "טילים מונחים ענקיים" שהיא ייצרה. לדברי המצרים:
"טילים אלה נוצרו במספר גדול יחסית במפעלי התעשייה הצבאית המצרית. הם עברו בהצלחה שורה של ניסויים. לאחרונה שולח אחד מהם על פני מזרח הים התיכון והוחזר במצב תקין לבסיסו."[5]
התגובה הישראלית להצהרה המצרית, כפי שהשתקפה בכלי התקשורת המקומיים, נשאה נימה של זלזול. לבד מהטלת ספק בהכרזה המצרית טענו מקורות ישראליים שאם אכן פיתחה מצרים טילים הרי שמדובר בטילים נגד מטוסים ולא בטק"ק[6].
שלושה ימים אחר כך הוכיחה מצרים, בנוכחות עיתונאים, כי היא אכן פיתחה טק"ק. במסגרת ההדגמה שוגרו שני טילים שנשאו את השם "אל-קאהר" (הכובש) ושני טילים שכונו "אל-זאפר" (המנצח). לטענת המצרים, הטילים ששוגרו יכולים לפגוע בכל מטרה "דרומית לביירות", קרי ישראל[7].
על פי הערכות, ה"אל-קאהר" היה טיל חד-שלבי שתוכנן לשאת ראש-נפץ במשקל של כחצי טון לטווח של כ-600 ק"מ. טילים מדגם זה היו אלה שנוסו באמצע שנת 1961 תחת השם "אל-אוסתאד". השם הוחלף ל"אל-קאהר" ארבעה ימים לפני השיגור בהנחיית נאצר עצמו. ה"אל-זאפר" הזכיר במאפייניו את ה"אל-קאהר" אך הוא היה יעיל לטווח קצר יותר של כ-370 ק"מ. מצרים הודיעה גם על קיומו של טיל נוסף, גדול יותר ודו-שלבי, שלא שוגר במהלך ההדגמה. הטיל, "אל-ראייד" (החלוץ), תוכנן להגיע לטווח של 1,500 ק"מ, והוצג לראשונה בפומבי ב-1963[8]. לדברי הראל, שיגור הטילים תפס את ישראל בהפתעה, טענה מוזרה שכן, כפי שראינו, הודיעו המצרים מראש על כוונתם לחשוף את תוכנית הטק"ק שלהם. הראל כותב, כי יום לאחר השיגור נדון נושא הטילים המצריים בישיבת הממשלה. לא ידוע לנו מה בדיוק נאמר בישיבת הממשלה, אך ידוע כי התגובה הישראלית הפומבית לשיגור הייתה שאין מקום להתרגשות מיוחדת[9]. בספרו מותח הראל ביקורת רבה על גורמים באמ"ן ובמשרד הביטחון שלדבריו היו אחראים לכך שישראל הופתעה משיגור הטילים. חלק מהביקורת של הראל מזכירה את הביקורת שנמתחה על המודיעין הישראלי לאחר מלחמת יום-הכיפורים:
"אין זאת אלא שאמ"ן ומשהב"ט [משרד הביטחון] היו שבויים בקונספציה שלהם, שהייתה מעוגנת בדעות קדומות בכל הקשור ליכולתן של מדינות ערב. תוך התייחסות מבטלת לרמה המדעית והטכנולוגית במצרים, לא ייחסו חשיבות מרובה למאמצי המצרים לגייס מומחים בגרמניה, ועד שלא שוגרו הטילים המצריים ביולי 1962, לא השתנתה הערכתם היסודית. אילו העריכו גורמים אלה בצורה נבונה יותר את המידע שהועבר לרשותם, היו חייבים לפנות ללא דיחוי בדרישות אל הרשות המשותפת ולבקשה לתת עדיפות מתאימה לנושא הטילים. אך כל אותה תקופה לא הופנו דרישות כאלה אל ה'מוסד'."[10]
בעקבות שיגור הטילים החל המודיעין הישראלי, בשיתוף עם גופים ביטחוניים אחרים דוגמת הרשות לפיתוח אמצעי-לחימה (רפא"ל), לבחון את מאפייניו של הטק"ק המצרי ומידת האיום שהוא מהווה לישראל. הדאגה המרכזית בישראל, שתמשיך לבוא לידי ביטוי במשך תקופה ממושכת, נבעה מהחשש כי המצרים מייעדים את הטילים לנשיאת ראשי-נפץ לא-קונבנציונליים[11]. ההערכה זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בהערכת אמ"ן מחודש ספטמבר:
"תוצאות המאמצים המצריים, בסיוע זר, לפיתוח אמל"ח [אמצעי-לחימה] בלתי-קונבנציונליים, הובלטו בשיגור ארבעה טילים [...] חשיבותו של הניסוי הוא בהיותו מהווה סימן דרך מובהק לשאיפתה של מצרים לזרז את הצטיידותה בכלי-נשק לא קונבנציונליים. ההתקדמות, שהשיגו המצרים, בסיוע נרחב של מומחים גרמניים הן במצרים והן מחוצה לה בנושא פיתוח אמל"ח בלתי קונבנציונליים, מצאה את ביטוייה בשיגור ארבעה טילים [...]."[12]
ב-3 באוקטובר נפגש ראש ה"מוסד" עם ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, וסקר בפניו את המידע הקיים על תוכנית הטק"ק המצרית. להערכת מומחי ה"מוסד" נכנסו המצרים לשלב של ייצור סידרתי של טילים. לפי הערכת המודיעין בכוונת המצרים לייצר 500 טילים לטווח של 600 ק"מ ועוד כ-400 טילים לטווח של 380 ק"מ. ראש ה"מוסד" העיר כי כוונתה הסופית של מצרים היא פיתוח ראש-נפץ גרעיני עבור הטילים שפיתחה. לדברי הראל קיבל ה"מוסד", בעקבות שיחה זו, את אישור ראש-הממשלה "לפתוח בפעולות שנועדו לסכל את התוכניות המצריות האחרונות"[13]. עבודה זו אינה עוסקת במאמציה של ישראל לסכל את תוכנית הטק"ק המצרית, אך מתוך פרטים בנושא זה, שהתפרסמו בפומבי, עולה כי ישראל ניהלה מערכה מקיפה שתפקידה להרתיע, בדרכים שונות, את המדענים הגרמניים מלהמשיך ולסייע למצרים בפיתוח הטילים. בינואר 1963 פרסם אמ"ן את הערכת המודיעין השנתית שלו שעסקה, בין השאר, גם בנושא הטק"ק המצרי. להערכת אמ"ן ניתן לצפות כי החל משנת 1964 יהיה בידי המצרים טק"ק "בעל ערך מבצעי מוגבל". אמ"ן הסכים עם הערכת ה"מוסד" כי היעד הסופי של מצרים הוא פיתוח ראשי-נפץ לא-קונבנציונליים לטילים, לרבות ראשים גרעיניים, רדיולוגיים וכימיים-בקטריולוגיים[14].
לדברי אמ"ן נתקלו המצרים בבעיות בנוגע ליכולת הניהוג של הטילים. אבל, הערכת המודיעין הייתה כי המצרים יתגברו על בעיה זו במהלך שנת 1963 ולכן החל מ-1964 הם יוכלו לייצר טילים מדויקים יותר. לפי הערכה זו בראשית 1965 עלולים להיות בידי המצרים כ-300 טילים. בסיכום החלק שעסק בטילים התייחס אמ"ן לתפקיד הטילים בתוכניות המלחמה המצריות. לדברי אמ"ן, טק"ק קונבנציונלי יהיה יעיל רק נגד מטרות גדולות כמו שדות תעופה או ריכוזי אוכלוסייה. הימצאות הטילים תאפשר למצרים להקצות אמצעים מדויקים יותר, כמו מטוסי קרב ומפציצים למטרות אחרות הדורשות דיוק פגיעה רב מכפי שניתן להשיג בטק"ק קונבנציונלי. שאלת מידת האיום שמהווים הטילים הייתה נושא לויכוח סוער בקרב מערכת הביטחון וקהילת המודיעין בישראל. בויכוח זה באו לידי ביטוי לא רק שיקולים מקצועיים אלא גם, ואולי בעיקר, שיקולים פוליטיים פנימיים, דוגמת הויכוח האם ישראל עצמה צריכה לרכוש טק"ק. התשובה לשאלה האם הטילים אכן מהווים סכנה חמורה לישראל הושפעה רבות מהזיקה הפוליטית של הדובר. עבודה זו אינה עוסקת בכך ולכן אמנע מכניסה לויכוח סביב הנושא. יחד עם זאת, מן הראוי לצטט דברים שאמר מפקד חיל-האוויר באותה התקופה, עזר וייצמן, בראיון שהעניק לעיתון "דבר" בחודש מארס 1963. ציטוט זה מעניין, שכן הוא משקף נאמנה את הויכוח הקלאסי על משמעות הטק"ק, ויכוח שעדויות לו ניתן למצוא ערב מלחמת יום-הכיפורים וגם לאחריה:
"טילים במזרח התיכון הם סכנה מוחשית, פיזית. נניח שיהיו למצרים טילים במספר רציני, 500 או 1,000, אפילו בלי דיוק ובלי ראש-נפץ גרעיני, ואפילו כל אחד מהם יהיו בעל נפץ של חצי טונה - גם אז זהו אפקט צבאי שיכול להביא להם תועלת. זו סכנה קיימת ומתפתחת, ותוך כמה שנים היא תוכל כבר לפעול. אנו חייבים לקחת את זה בחשבון [...] לאפקט שלו יש סכנה מיידית. במיוחד האפקט על המנהיגות הערבית. הם רוצים להרוס אותנו והם יירצו לעשות זאת על-ידי טילים. פיתוח הטילים המצריים מקרב מלחמה אפשרית."[15]
בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים הפך הטק"ק המצרי לחלק מרכזי בכל מצעד צבאי מצרי. אבל, למרות ההצהרות המאיימות של נאצר, ולמרות החששות הכבדים של ישראל, הייתה תוכנית הטק"ק של מצרים כישלון חרוץ. הקושי המצרי בפתרון הבעיות הקשות שנתגלו במערכות ההנחיה והניהוג של הטילים וייתכן מאוד שגם בגלל המאמצים הישראליים לסכל את עבודתם החיונית של המומחים הגרמניים הביאו לכך שזמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים החליטו המצרים לזנוח את הפרויקט, אם כי הם שמרו על עובדה זו תחת מעטה כבד של חשאיות. עד לשלב זה הספיקו המצרים לייצר קרוב ל-100 טילים מסוג "אל-קאהר" ו"אל-זאפר". לצורכי הונאה ותעמולה המשיכו המצרים לפרסם, מידי פעם, ידיעות על הטילים שהמסר המשותף שלהן היה כי הפרויקט ממשיך להתקיים[16].
לאור ביטול פרויקט הטק"ק המקומי הגבירה מצרים את הלחץ על בריה"מ בכדי שזאת תספק לה טק"ק מתוצרתה.
הרמטכ"ל המצרי בתקופת מלחמת יום-הכיפורים, סעד אל שאזלי, מקדיש בספרו חלק מיוחד לנושא הטק"ק המצרי. שאזלי משתמש אומנם בפרויקט כאמצעי נוסף לנגח את השלטון במצרים, אך הוא מספק לנו פרטים על גורלו:
"הרקע להעדרו של הנשק הסודי המפורסם כל כך של מצרים, טיל 'אל-קאהר', הוא למגינת לבי, פרשה מכוערת. 'אל-קאהר' היה חלק מן הפולקלור המצרי מאז הודלף לראשונה בתחילת שנות ה-60 שלמצרים טיל בליסטי קצר טווח משלה שיוצר במצרים בסיועם של טכנאים זרים. דומה שהשלטונות רוו נחת מן ההדלפה. טילי 'אל-קאהר' על גבי מוביליהם הארוכים, הפכו חלק בלתי נפרד מכל מצעד צבאי, זמן רב לפני 1967. כאשר הובסנו ב-1967, נשאלה, כמובן, השאלה 'היכן היה 'אל-קאהר'?' שום תשובה לא ניתנה[17].
"אפילו לאחר שהתמניתי לליווא בכוחות המזוינים, לא ידעתי דבר על כלי נשק זה. אך כרמטכ"ל תפקידי היה לדעת זאת. התגובות לחקירותיי הראשונות כל כך הדהימו אותי, שהחלטתי לחשוף את הפרשה במלואה. אין בכוונתי להביא כאן את כל הפרטים המבישים [...] אציין רק את העובדות שהתייצבו מולי. התוכנית הורדה מן הפרק. הטכנאים פוזרו. הטילים הבודדים שיוצרו הונחו במחסן."[18]
לדברי שאזלי הוא ביקש לערוך שיגור ניסיוני של טילים שנותרו באחסון (במוסד הטכני של הכוחות המזוינים). הניסוי נערך ב-23 בפברואר 1971. שאזלי כותב כי טיל ה"אל-קאהר" התגלה כנשק פרימיטיבי ביותר - כלי מימי הביניים לדבריו - שטווחו הגיע לשמונה קילומטרים בלבד לעומת טווח מתוכנן של יותר מ-600 ק"מ. דיוק הפגיעה של הטיל היה כה גרוע (CEP של 1,600 מטרים[19]) עד ששאזלי מציין שהדבר היחיד שהטיל הצטיין בו היה ביצירת מכתש גדול ממדים באזור הפגיעה. הגרסה קצרת הטווח יותר, ה"אל-זאפר", ששוגרה אף היא בפברואר 1971 ממשגר מיוחד לארבעה טילים שפותח במיוחד עבורה, התגלתה כמדויקת מעט יותר, אך גם היא לא נחשבה לנשק יעיל במיוחד בעיני שאזלי[20].
בשנת 1972 וכן ב-1973 נעשו שיגורי ניסוי נוספים וגם בהם הושגו תוצאות עלובות[21]. אבל, למרות זאת, הורה שאזלי להכשירם כך שניתן יהיה לעשות בהם שימוש מבצעי בשעת הצורך, שכן לדבריו "הדבר היה עדיף על לא כלום". מנימוקים של ביטחון שדה החליט שאזלי לשנות את שמם של הטילים בכדי לטשטש את עברם. שמו של ה"אל-זאפר" שונה ל"אל-זייתון" (הזית) ושמו של ה"אל-קאהר" שונה ל"אל-טין" (התאנה)[22].
שתי סוללות ה"אל-טין" וה"אל-זייתון" שיגרו את כל המלאי שלהן, בן כ-100 הטילים, מיד עם פרוץ המלחמה ואז נסוגו לאחור. התוצאות של פגיעות הטילים המצריים היו מאכזבות מאוד ואין עדות לכך שלמרות הכמות הגדולה שנורתה הם הצליחו לפגוע ולהשמיד אפילו מטרה ישראלית אחת[23].
על-פי הערכות הצליח הצבא המצרי להקים שתי סוללות של טק"ק מייצור מקומי. כל אחת מהסוללות כללה שני משגרי טילי "אל-זייתון" ושני משגרי "אל-טין" עם מלאי כולל של כ-20 טילים מסוג "אל-טין" וכ-80 מסוג "אל-זייתון".
על-פי תוכניות המלחמה סופחו שתי הסוללות לארמייה השלישית. סוללה אחת נועדה לתקוף ביצורים ישראליים מבודדים באזור האגמים המרים בעוד הסוללה השנייה נועדה לתקוף מטרות דומות בקצה של מפרץ סואץ. שרשרת הפיקוד של סוללות אלה הייתה זהה לזו של גדודי חטיבת הארטילריה ה-64.
משגרי ה"אל-זייתון" נפרסו במקביל לפריסת משגרי ה"פרוג-7" של חטיבה 64 במהלך שלושת הימים שקדמו ל-6 באוקטובר והוצבו בעמדות שנבחרו מראש. הבעיה המבצעית, לדברי שאזלי, הייתה בפריסת משגרי ה"אל-טין":
"השימוש ב'אל-קאהר', ששמו שונה ל'אל-טין', עורר בעיות. טיל בממדים כשלו יכול היה להלכה להגיע עד תל-אביב, אילו התגלה על-ידי אחד ממטוסי התצפית של האויב היה הדבר גורם לכוננות מלאה. קידמנו אותו אפוא רק בלילה שבין ה-5 ל-6 באוקטובר."[1]
_____________________________________
"[Nuclear] war is unthinkable but not impossible, and therefore we must think about it" - Bernard Brodie
נערך לאחרונה ע"י nsdq160 בתאריך 23-05-2008 בשעה 18:37.
|
ראשי
צ'אט
23-05-2008, 17:05
, להגיד שזה מומלץ לצפייה זה משהו אחד אבל לפחות התסריט מזכיר מאוד את ההתרחשויות שמתוארות במחקרים, מדענים נאציים לשעבר, טילים מצריים לטווח רחוק, קהיר והמוסד הישראלי. בסרט יפו מייצגת את קהיר ומפעל לספירט הוא מפעל טילים משוכלל 
. 
מצב כלאיים
