לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 21-04-2005, 01:28
  וואחשית וואחשית אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 02.12.03
הודעות: 414
עופר שרון - הצנחן שלא הסתער

שמתי לב שהנושא הועלה כאן אתמול, בקורס קצינות העברתי מספר שיעורים בנושא ואין לי ספק שאפשר לדון בו ימים על לילות.
מצרפת את הראיון עם עופר, וגם עוד כמה מסמכים חשובים שקשורים לנושא.

ממליצה לכם לקרוא הכל לפני שאתם מגיבים בעד או נגד.


למה לא קמתי

אביחי בקר, "הארץ", 7.10.99


זה היה המבצע העמוק הראשון, וגם האחרון, של עופר שרון, סמ"ר בסיירת צנחנים. רק שש שעות שהה בשטח לבנון, מרגע הכניסה עד רגע היציאה, אבל נראה שכל חייו יחיה בצילן. עד אותו יום, 23 בפברואר 99', לא יצא לו לחצות את הקו אדום, גבולה הצפוני של רצועת הביטחון. נוהל הקרב וההכנות נמשכו שבוע, אבל אף אחד לא היה ממש בטוח שהמבצע באמת ייצא לפועל. "חבל שסתם תילחץ", הרגיעו הוותיקים את שרון, "כמו מאה תכנונים קודמים גם זה ממילא יתבטל". הם גם ציינו שלא מדובר בעניין מורכב, אלא במארב שגרתי, עם סיכוי קלוש לאקשן. זמן קצר קודם לכן כבר ביקרה היחידה בגזרת הפעולה, וגילתה בסביבה רק רועה בודד.
סוג כזה של ביצוע בכורה בהחלט התאים לשרון. זה עתה הצטרף לפלגת הלוחמים לאחר חצי שנה של שהייה בבסיס האימונים של הסיירת, שבו הדריך טירונים. כיוון שעדיין לא היה משופשף די הצורך באורח החיים המבצעי, ראה שרון במארב המתוכנן בקלעת ג'בור הזדמנות טובה לכניסה חלקה לעניינים. כל ניסיונו הקרבי, עד אותו יום, הסתכם בשני מארבים בסוף תקופת הכשרתו כלוחם וגם הם היו בנוסח "לבנון פשוט", כלומר קרוב לגדר, ובתוך רצועת הביטחון.
הטור היה ארוך. שרון שנחשב לחייל הכי טוב במחזור שלו, נובמבר 96', הלך עם מקלע "נגב" עם כדור בקנה. "כשהתקרבנו לנקודה שבה היינו צריכים להתמקם עברתי קדימה", משחזר שרון, "בשלב הבא איתן (בלחסן, מפקד הסיירת) ולירז (טיטו, קצין ההנדסה) עברו אותנו כשהם יורדים לבדוק מקום שבו היינו אמורים להתמקם. לוח הזמנים נעשה לחוץ. אני הייתי בשיא השלוחה, הם במדרון, בקושי 10 מטר ממני. הייתי היחידי בקשר עין איתם, השעה היתה אחת וחצי בלילה, פתאום מימין לשמאל בא צרור אדיר, ראיתי את ההבהק, אני זוכר שאני ממלמל לעצמי 'אוי ואבוי, רק לא זה'. משני מטר תקעו אותם, ברור היה לי שהם מתים".
סמ"ר עופר שרון מקיבוץ אשדות יעקב איחוד היה דמות מפתח בצוות שלו. לצד איכויותיו כמנהיג הוא נודע כנושא בשורת "ארבע אמהות". הוא לא הסתיר את עמדותיו בדבר הצורך לסגת מרצועת הביטחון, למרות שהיו חריגות ולאו פופולריות בקרב החיילים.
כשהתגייס היה רחוק לחלוטין מהרעיונות הללו. תמיד שאף להיות לוחם ביחידה מובחרת. בניגוד למה שניתן לשער, גם בקיבוץ מוגדר הצבא כעונש, אלא שאפשר להימנע ממנו בהצטרפות ליחידת עילית אינטימית. כדי להתקבל ליחידה שכזאת, התאמן שרון אימוני כוח יום יום, ועוד בהיותו בתיכון רץ 250 ק"מ בשבוע. בסופו של דבר מצא את עצמו בסיירת צנחנים, אחרי שנפסל במבדקי סיירת מטכ"ל.
בגיבושון הסיירת דורג ראשון מבין מאות המועמדים והיה גאה מאוד בעצמו. באשדות יעקב איחוד היה פעם מקובל ללכת לסיירת צנחנים. אחר כך, למשך כעשרים שנה, נשברה המסורת. אביו, יואב, היה בזמנו קצין ביחידה בימים שפיקד עליה דב תמרי, ויחד עם אהוד ברוג (ברק) סיים בהצטיינות את בה"ד 1.
עופר, יליד 1977, הוא צעיר חמשת בניה של משפחת שרון. בימי התיכון האזורי ב"בית ירח" שעל גדות הכנרת ניהל חיי חברה סואנים, לא אהב ללמוד והירבה לעסוק בספורט. לפני שהתגייס יצא לשנת שירות בפנימיה לנוער במצוקה ליד עכו, שנה שהוא מגדיר כחוויה מאלפת. הוא פריק של כדורגל, מעריץ של הכדורגלן הצרפתי זינאדין זידאן ואוהד של החלוץ האוקראיני אנדריי שבצ'נקו, המוצב בחוד התקפת מילאן. הוריו בנים למקימי אשדות יעקב. ברוריה אמו היא ספרנית הקיבוץ ויואב אביו מנהל בקרת איכות ב"לוג", מפעל הקיבוץ, המייצר בקבוקי פלסטיק. על ימיו הראשונים של שרון בצבא העיבו הודעות על נפילת חיילים, אך מכיוון שלא היה לו קשר הדוק איתם, הוא אינו זוכר את עצמו עוסק בחשבונות נפש. שלושה חודשים אחרי שהתגייס נהרג בן הקיבוץ אבנר אלתר באסון המסוקים. אבל גם המוות הזה לא באמת חדר מעבר לקליפתו של שרון. כזאת היתה גם התחושה במאי 97', בשבוע הנועל של הטירונות. לאוהל הצוות נכנס המ"כ ובעיניים דומעות דיווח לחיילים הצעירים שבהיתקלות בלבנון נהרגו שלושה לוחמים מהיחידה - סגן מפקד הסיירת, סרן ערן שמיר, סמ"ר זאב זומרפלד וסמ"ר רן מזומן.
"זה נשמע לי רחוק כאילו מדובר בגולניצ'יקים", אומר שרון, "הדברים לא ממש נגעו בנו כי עדיין לא עלינו ליחידה ולא הרגשנו ממש שייכים. היינו כולה טירונים, לא ידענו מי האנשים שמתו, וגם לא היה לנו עוד שום מושג על מה שהולך בלבנון".
בהלוויה של זאב זומרפלד במושב עשרת הוא ניצב במשמר הכבוד, אך תחושת השכול, לטענתו, עברה מעליו. לא כך הכומתה האדומה שקיבל רק לצורך הטקס וכנפי הצניחה שהוצמדו לפתע לחזהו. הוא השתוקק מאוד להיות כבר ראוי להם.
שרון: "הכי מוזר זה שאתה עומד על שפת הקבר ולא ממש קולט עד כמה המעמד נורא. נראה לך מובן מאליו שככה מתנהל צבא". באימונים התבלט בנכונותו לקחת אחריות, תמיד התנדב ראשון לתרגילים שחייבו הפגנת אומץ. כששב הביתה לשבת, שיחק אותה כאילו הוא כבר בעניינים. בשלב הזה קרה משהו בבית שגרם לו להגביה את זווית הראייה מעבר לאופק הפרטי. "לשמחתי זה בדיוק היה הרגע שאמא שלי, הגברת ברוריה שרון, התחילה לצייץ", אומר שרון, "היא הצטרפה אז ל'ארבע אמהות', ובחופשות היא עשתה לי שטיפת מוח, ובהשראתה גם בי החלה מתרחשת בהדרגה תפנית".
כשאייל שמעוני, מהקיבוץ הסמוך אשדות יעקב מאוחד, נהרג ליד ריחן, נסגרו אצלו הקצוות. שרון החל לדבר אך הסביבה לא לקחה אותו ברצינות. להיפך, החייל עופר היה יקירו של מפקד הצוות, סגן דוד גרנית, קצין דתי מעפרה. גרנית סיפר לא פעם בבית על החייל שלו, הקיבוצניק, בנימה מתפעלת. למרות הפערים האידיאולוגיים העמוקים ביניהם, זה שמאלן חיוני וזה מתנחל דתי, אהב גרנית את עופר והחיבור האנושי שנוצר ביניהם נראה כמו מודעה מהלכת של "צו פיוס". לא פעם במהלך השירות הוזמן צוות גרנית להתארח בקיבוץ של שרון. החברים הכירו את האם התוססת וחיבבו אותה מאוד, בשיחות על הדשא היא לא הסתירה מהם את מחשבותיה על המשימות אליהן ישלחו בקרוב. את הסיכה הגדולה של "ארבע אמהות", מעולם לא הסירה, לא בנוכחותם, גם לא בחתונת בתה רחל לפני שבועיים בגעש.
ברוריה שרון הצטרפה לתנועת "ארבע אמהות" מעט לאחר הקמתה. היא ישבה באוהל המחאה מול בית ראש הממשלה, עמדה בצמתים, ספגה קללות, הניפה שלטים, ליוותה את ידידתה אורנה שמעוני במסעות ההתעוררות שערכה בשווקים. מבחינתה היא מגויסת עד לניצחון. גם עתה כשבנה משוחרר, היא עדיין חדורה באותו להט. ברוריה ממשיכה במאבק למען האחרים. בתחילה הפיץ שרון את ההשקפות שינק מהבית בהיסוס. במשך הזמן, כשהוא כבר עצמאי בגיבוש העמדות, הוא עשה זאת באופן נחרץ ובקול רם, אך רק קומץ הקשיב לו. הרוב הגיב בנוסח "אתה דפוק, רואים שלא היית בלבנון. כשתגיע, תדבר אחרת".
והוא הגיע. שני המארבים שחווה בסוף המסלול באזור מוצב "ציפורן" שימשו לו הוכחה שהצדק איתו. "שבועיים לפנינו באותו מקום בדיוק עלו שניים מגולני על מטען. הם בקושי עזבו את השין-גימל, הקשר ניגש להגיד למפקד את תוצאת ההתפקדות, הם היו צמודים, מישהו לחץ על כפתור והרים אותם ממש על הגבול. להגיד אחרי זה שהפעילות בעומק מונעת את החיזבאללה מלחדור, זאת בדיחה".
בטקס סיום המסלול נשאה ברוריה שרון, האמא של הצוות, את דבר ההורים. "החבר'ה רוצים שאת תדברי, אבל בבקשה רק לא על לבנון", מסר לה הבן את בקשת חבריו. כשעלתה לדבר הקהל היה דרוך. הכל ציפו שלא תתאפק ותשחיל משהו משל "ארבע אמהות". מרים בר יוסף, האמא של יוני, הכינה אפילו נאום תשובה לאומי למקרה של היתקלות. היא לא נזקקה לו. ברוריה, נאמנה להבטחתה, לא הזכירה את המלה לבנון. "שימרו מכל משמר על ההיגיון, על החשיבה ועל כושר הניתוח הפרטי והאנושי שלכם", אמרה, "אני פונה אלינו ההורים שהענקנו את החיים האלה - לא להקל ראש בהקרבתם. חובתנו לשאול, לחקור, לדרוש ולתהות כל הזמן, כל רגע, למה? על מה? מתי? בשביל מה? ומי קובע? הרי לא בשמים היא". כשירדה מהבמה ניגשו כולם לחבק אותה. שרון שובץ להדרכת טירוני הסיירת וסירב לצאת לבה"ד 1 למרות הפצרות מפקדיו, דוד גרנית ואלון רון. כשהצטרף לפלגת הלוחמים הוותיקים ביקש להיפגש מיד עם מפקדה הנערץ של הסיירת, רס"ן איתן בלחסן כדי להעביר לו את מחשבותיו בנושא הלבנוני. "עצור", אמרו לו חברים, "עד כאן. לא תהיה לו סבלנות אליך". הם רמזו לו שבנושא לבנון הוא טועה בגדול בכתובת, כי אין כמו בלחסן, בן רמות נפתלי, משוכנע בנחיצות רצועת הביטחון לביטחון יישובי הצפון. שרון ויתר. "החלטתי שבאמת עדיף שאני קודם אבסס את מעמדי בפלגת הלוחמים ואז בהזדמנות שאיתן יהיה לידי אני כבר אדבר איתו".
"עד שאני לא מוריד מחבלים אני לא עוזב את היחידה", עודד איתן בלחסן את הכוח לפני היציאה לקלעת ג'בור. בקרב הלוחמים נפוצה כבר השמועה על קידומו הצפוי של מפקדם לתפקיד מג"ד בחטיבת הצנחנים. בסופו של דבר נהרגו שלושה לוחמים נפלו במבצע: רס"ן איתן בלחסן, סגן דוד גרנית וקצין ההנדסה לירז טיטו. חמישה פצועים פונו בסיום הלחימה, החיזבאללה נסוגו, כנראה ללא אבדות. את מהלכי ההיתקלות ואת החרדות שאפפו אותו במהלכה, מתאר שרון תוך שהוא עורך עם עצמו חשבון מר, בלי הנחות. מי שירצה יראה בזה חראקירי שתכליתו לזכות בכפרה. אחרים יוכלו לראות בזה חלק ממאבק על השפיות.
"מיד עם תחילת הירי תפסתי מסתור מאחורי סלע", משחזר שרון את שהתרחש עם הישמע הצרור הראשון. "דוד גרנית ששכב מאחורי קם מהמחסה, צעק 'איתן איתן' וזינק לתוך הנקיק ישר אל האש. בשלב הזה הוא נלחם לבדו ואז התחיל לקרוא לי, 'עופר בוא למטה', אבל אני לא העזתי לרדת. התרוצצו לי בראש מחשבות. ידעתי שמי שיורד למטה, לא חוזר. ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית".
"'אני מנהל אש מפה', עניתי לדוד והוא אמר לי 'בסדר'. ניסיתי לשכנע את עצמי שגם מלמעלה אפשר לעשות דברים חשובים, שיש דרכים אחרות לנטרל את המחבלים, אבל בעובדה לא קמתי". בעוד שרון תקוע במקומו מיהר נווט הכוח, סמ"ר מיכאל ברוכי, שהיה ממש לצידו, להיכנס לנקיק ולחבור לגרנית שבינתיים החל לזרוק רימונים ולירות לכיוונם המשוער של אנשי החיזבאללה. שרון: "תוך כדי זה שאני מנהל אש הגיעו אלי כוחות שהיו מאחור ושאלו אותי איפה מתנהל כל העסק. הצבעתי לכיוון ושלחתי אותם למקום שאני עצמי לא העזתי ללכת אליו. הם ירדו ואני לא זזתי. כשראיתי אותם מהגב התחילו לאכול אותי יסורי מצפון. הרגשתי שאם עוד רגע אני נשאר מאחור, לעולם לא אצליח לחיות עם זה".
"בסוף קמתי וגלשתי פנימה בין הסלעים. זה היה פחד אלוהים, זה היה תופת. נתזים עפים עליך, כדורים שורקים, ממש כמו בשיר על גבעת התחמושת - השיטה שלהם היתה קודם רימון, אחר כך צרור, כשבין זה לזה אנחנו מתכופפים. התעופפו בינינו רימונים, כל זה מתרחש בטווח של מטרים, בחושך בין הבולדרים והצמחיה הסבוכה".
אלה מסתבר היו הדקות הטובות של שרון. סגן גרנית, באותן דקות, עוד לא נפגע. גרנית כרע עם עוד שלושה לוחמים - ישי רשף, ליאור אופיר וירון רוזנטל, על מדרגת סלע ויחד איתם המטיר אש לעבר מיקומה המשוער של החוליה בתחתית מצוק תלול שאין גישה אליו. שרון באותה עת היה מעט מעליהם. תוך כדי ירי חטף "הנגב" שלו קליע במנגנון והמקלע הושבת. שרון ניסה לשווא לתפעל את המעצור ולא הצליח. "עכשיו כל מה שעניין אותי זה רק להוציא את הגופות".
הוא העמיס את לירז טיטו על גבו ופינה אותו למעלה, כשחזר מצא את גרנית מוטל על הקרקע הקפואה כשהוא חסר נשימה. שרון ניער אותו, "דוד תתעורר", קרא אליו נואשות. כשסחב אותו במעלה המדרון על הגב, שמע לפתע חרחור, או שנדמה היה לו ששמע. הוא התעודד, חשב שדוד חי, אבל הרופא שבדק את האישונים שלו למעלה פסק שהוא מת. 12 דקות נמשך כל הקרב. שרון: "כדי לשאת עלי את דוד הייתי חייב שמישהו יעזור לי, אבל אף אחד לא ניגש. הסתכלתי למעלה וראיתי את כל האנשים עומדים עם מכשירי תצפית ומנסים לאתר את המחבלים שברחו. היו צעקות 'תירה ימינה, תירה שמאלה', ניסו גם להוריד עליהם מסוקי קרב. ניגשתי לירון רוזנטל ותוך כדי שהוא מפעיל את הנשק לכיון הבורחים צעקתי לו 'מה אכפת לך שיברחו, בוא תעזור לי להוציא את דוד'. באותו זמן חשבתי שעוד אפשר להציל אותו, לא תפסתי שהוא כבר מת". 'קודם נלחמים עם מחבלים ורק אחר כך מפנים פצועים', צעק לו מיכאל ברוכי ששכב שם פצוע. עופר שרון פונה מהשטח במסוק האחרון וחזר לארץ אדם אחר. "לא יכולתי לקבל איך במדינה ממשיכים להתעסק בזוטות כשבלבנון בחורים צעירים נהרגים ככה סתם. מכאן והלאה כל הרוג נוסף זיעזע אותי. בשבילי זה הפך להיות עניין גורלי". כשישב עם עצמו וחשב מה הלאה, גיבש נוסחה שיש בה על פניה סתירה פנימית. "כמו שהיה ברור לי שאני לא רוצה להיכנס יותר ללבנון, באותה מידה הייתי משוכנע שאני חייב לעשות את זה. אחרת מה אני אגיד לחייל שלא יסכים למשל לפנות התנחלות. זו גם לא דרך שכל אחד יעשה דין לעצמו ויחליט איזה משימה מתאימה לו ואיזה לא". לרגע לא שקל להיות סרבן שירות.
מיד אחרי ההיתקלות ביקש סמ"ר שרון לשוחח עם המח"ט אל"מ גרשון (ג'רי) יצחק. הקצינים הקרובים לו בסיירת שהבחינו באותות המצוקה ששידר ניסו להניא אותו מכך, אבל הוא היה נחוש בדעתו שהוא עושה את הדבר הנכון.
"הם לא תפסו עד כמה בעיני הדבר חמור, הם אפילו מצאו הרבה נקודות לזכותי, הם ניסו להקל עלי, אבל אני כמו שהרמטכ"ל בעצמו הדיח מהצנחנים שני לוחמים שלא רדפו אחרי מחבל שחדר למוצב סוג'וד, חשבתי שאני צריך להיות מספיק גבר לבוא לספר לו בדיוק איפה אני השתפנתי. באותה מידה יכולתי גם לכסתח. בקלות יכולתי לספר סיפור שהיה מציג אותי הכי בסדר שאפשר". המח"ט מצידו היה המום מגילוי הלב. שרון שנערך למצב שבו ידונו אותו לחומרה, הופתע לגמרי כשמצא אצל המפקד אוזן קשבת, אפילו עדינות. "לשבחו של ג'רי שהוא קיבל אותי מהר מאוד. ישבתי אצלו שעתיים, תיארתי לו איך הסיפור הזה שאני לא מאמין שצריך להיות בלבנון השתלט עלי בזמן ההיתקלות, אני לא יודע למה ציפיתי מהמח"ט. האם הלכתי אליו כדי לשמוע ממנו שאני לא כשיר להיכנס ללבנון, או לפרוק מעלי את המעמסה של איך תיפקדתי בשעת הקרב. אני חושב שזה צירוף של שני הדברים".
"הוא אמר לי 'שמע, דברים כאלה קורים'. הוא אפילו סיפר לי על אירוע שעבר עליו במלחמת לבנון, איך כמ"פ הוא כמעט לא הצליח לצאת מאחורי אבן. הוא הראה לי איפה בהיתקלות כן נהגתי לדעתו כנדרש מלוחם בסיירת. ג'רי נתן לי הרגשה שחשוב שאני אחזור לפעילות, גם כדי לא ליצור זעזוע עוד יותר עמוק בצוות. גם ככה המוראל ביחידה היה נמוך".
אחרי שסיימו את הדיון בשאלת התיפקוד בעת ההיתקלות, פרש שרון בפני המח"ט בפרוטרוט את משנת "ארבע אמהות" שלו. "שכנע אותי שאני טועה", אמר למפקד החטיבה. זה לא עבד. אחרי שעתיים של שיחה בהחלט לא שגרתית, נפרדו השנים באי הסכמה. בנוגע ליום-יום סיכמו ששרון מצטרף לנוהל-הקרב הבא כדי להיכנס שוב ללבנון. את האימונים שלקראת, ביצע כהרגלו בשיא הרצינות.
לישראל ברוכי מאלון שבות נודעו הסיפורים על שרון בעודו סועד בבית החולים רמב"ם את בנו מיכאל ברוכי, שהיה אחד מחמשת פצועי ההתקלות. הוא התקשר למח"ט ואמר לו כי רצוי מאוד להוציא במהירות את התפוח הרקוב מהארגז. המח"ט האזין, אבל לא נענה לפנייה.
מיכאל ברוכי קיבל ביום העצמאות תעודת הערכה אישית מאלוף פיקוד צפון על חלקו בקרב בקלעת ג'בור. כשגרנית קרא "אחרי", הוא קם. בניגוד לשרון הוא לא איבד את העשתונות. "אני רוצה להאמין שאומץ לב הוא לא הבעיה שלי, אם כי אחרי קלעת ג'בור חובת ההוכחה היא עדיין עלי", אומר שרון, "מה שקרה לי לא ממלא אותי גאווה, אלא מוכיח איזה מוטציות עלולה להוליד מלחמה שאין בה תכלית. אולי ישנאו אותי ביחידה בעקבות הראיון, אבל לא זה השיקול שימנע ממני לומר את מה שכבר אמרו תא"ל גיורא ענבר, קצין מודיעין ראשי חיים יפרח, והאלוף שי אביטל. את הטיעונים שלהם נגד השהייה בלבנון הרי אי אפשר לפטור בתירוץ שהם לא תיפקדו".
אצל רבים מהיחידה, הוא טוען, אולי כמשאלת לב, השתנה הראש בהשפעת ההיתקלות. "גם הם מסכימים שהמחיר לא שווה", אומר שרון, "אך למרבה הטרגדיה צריך היה שייהרגו שלושה קצינים אהובים כדי שהיחידה תכיר במציאות. לשכנע אותם נהיה קל כמו לשבור ענף דק, אנשים שקודם התווכחו איתי, נהיו מים".
יומיים לפני הביצוע שנועד להיות "החוויה המתקנת", נפצע שרון תוך כדי משחק כדורגל בקיבוץ כנרת. הוא הובהל לבית החולים "פוריה", ובאופן מוזר למרות הכאבים חש הקלה. במקום 'אי' הוא צעק 'יש'. חודש וחצי היה מושבת לחלוטין, ועד שהושלם תהליך השיקום, עניין של כמה שבועות, התנתק למעשה מהיחידה. לצרכים מבצעיים כבר לא ספרו אותו. גם הווידוי שמסר למח"ט לא ממש סייע לו להשתלב. בצה"ל הפכו את המקרה שלו למשל, איך "ארבע אמהות" הורסות את החיילים.
ימים רבים אחרי ההיתקלות לא הצליח שרון להירדם בלילות. כשניסה לעצום עיניים הופיעו לפניו מחזות זוועה של גופות בלחסן, גרנית וטיטו. "פחדתי לישון בחושך, לא הייתי מסוגל להישאר לבד, למזלי יש לי חברה נהדרת שממש הצילה אותי מלשקוע". כשהחלימה הרגל חזר שרון ליחידה וזומן לראיון אצל המפקד החדש של הסיירת, רס"ן אמיר, במטרה לפתוח דף חדש. "הסברתי לו את הבעייתיות שיש לי ביחס ללבנון, והוא מצידו אמר לי שהוא רוצה אותי שוב בכוח. 'אצלי', הסביר לי, 'יכנסו ללבנון רק אנשים שיעמדו בתור כדי להגיד שהם מעוניינים'. עניתי לו שאם הוא ייתן לי פקודה אני אמלא אותה על הצד הטוב ביותר, אבל כל עוד זה תלוי רק בי, משפט כזה ספק אם ייצא ממני".
שרון נופה מפלגת הלוחמים ושובץ להיות מדריך במחלקת הטרור שלה אין קשר ללבנון. יותר לא התעסקו איתו. אחר כך, כשאמר בחצי-פה שהוא מוכן למשימה, זה כבר לא עזר. לפני שבועיים איפשרה לו היחידה להשתחרר בשחרור מוקדם, חודשיים לפני תאריך השחרור הנקוב, לצורך השלמת בגרויות. לפני שעזב הספיק שרון להחתים את כל היחידה על תעודת "נאמן ניקיון". כשהזדכה על הציוד ראה את הסיירת חוזרת ללא שריטה מביצוע שבו חיסלה שני אנשי חיזבאללה. בהיפרדו מהחברים, היה נדמה לו כי רווח לשני הצדדים. היום לומד שרון במכללת עמק הירדן, ולפרנסתו הוא מדריך בחברת הנוער של קיבוצו אשדות יעקב. כהשלמת הכנסה הוא מוכר את הנעלים האוסטרליות האופנתיות, "רדבק". את המועמדים לגיוס, שאותם הוא מדריך, דוחף שרון לבחור באופציה הקרבית. "ההשגות שיש לי בנושא לבנון", הוא אומר, "לא גורמות לי להתעלם מהעובדה שמעגל האיבה סביבנו עוד קיים".
כשנודע ביחידה על הראיון הצפוי, סערו הרוחות. שלושה לוחמים, שניים עדיין במדים ואחד שהשתחרר, ירון רוזנטל מכפר עציון, ביקשו למסור את הפרשנות שלהם לדברי עופר שרון. "עופר מפספס בגדול", אומר רוזנטל, אחד הלוחמים שהשתתפו בהיתקלות. "גם במחזור אוגוסט 96', שזה הצוות שבו אני הייתי, היו חיילים שחשבו שלא צריך להיות בלבנון, אבל הם לא לקחו את זה עד כדי כך רחוק. שלא כמו עופר הם ידעו לעשות את הסוויץ'. עוד לפני ההיתקלות, בשיחות שהיו לי איתו דיברנו הרבה על הנושא, גם כי כיף לנתח איתו דברים. אמרתי לו שהרעיונות של 'ארבע אמהות' אמנם יפים, אבל מי אנחנו שנתווכח עם שיקולים אסטרטגיים של גנרלים. כשנפער סדק, אז אין לזה סוף. היום זה לבנון, מחר זה יהודה ושומרון. בקצב הזה גם איגוף מימין או משמאל ייפתח לדיון תוך כדי קרב".
נ', גם הוא מיוצאי המארב: "אם פעם חשבנו שהוויכוח אם לצאת או להישאר הוא לגיטימי בצבא, בא המקרה של עופר והוכיח שזה פוגע בתיפקוד, שבשום אופן אי אפשר לעשות הפרדה בין מה שהחייל חושב להתנהגות שלו בקרב".
ר' חבר לצוות: "הבעיה שלי עם עופר היא לא המסקנה שלו שלבנון זאת טעות אחת גדולה, אלא שהוא יצא למבצע כשבתוך תוכו הוא לא מזדהה עם המטרה. לדעתי הוא היה צריך ללכת עם ההחלטה שלו עד הסוף ולבקש לעזוב את היחידה".
נ': "לי אין כעס על ההתנהגות של עופר בקרב, כי לא כולנו מושלמים ולא תמיד מה שאתה מצפה מאדם זה מה שאתה מקבל כשהוא תחת אש. בראש ובראשונה הרי את עצמו הוא איכזב. חוסר תיפקוד זה דבר שקורה, אבל אצל עופר התרחש סחף עמוק הרבה יותר. זה הכל נבע אך ורק מחשיבה פוליטית. היה לו משפט אחד בקרב שמביע את אובדן הדרך - 'בוא ניקח את הציוד ונסתלק מכאן', זה בעיני מה שחמור. אני גם לא מקבל את הלגיטימציה שיש לתופעות כאלה. בעבר כל מי שפישל חיפש את המחילה הקרובה ביותר ונכנס בה עמוק עמוק כדי להתבייש. לכן, עם כל הכבוד לאמת שלו שהיא מאוד מרשימה, הייתי מצפה שהוא לא יעשה פרסום לדעות הפוליטיות שלו דווקא מהמקרה של קלעת ג'בור. הלקח של ההיתקלות הוא הפוך משלו. הוא היחיד שלא חתר למגע".
רוזנטל: "אנחנו מתרכזים בסיפור של עופר כאילו הוא הראי של היחידה ובטח שלא זה המצב. סיירת צנחנים לא חיכתה שנה כמו השייטת כדי לצאת שוב ללבנון. אחרי חודש כבר היינו מעבר לקו אדום. בכלל אני רוצה שתדע שהתחושה אצלנו היא שאין מספיק מבצעי איכות, שאלוף פיקוד צפון משתפן, שהפחדנות של גנרלים מפני מבצעים נועזים גורמת לכך שהסיירת הולכת למקומות שבהם אין לה שום עדיפות על החיזבאללה. על זה ההתמרמרות. זאת רוח היחידה ולא עופר שרון שהוא חבר שלי. אני משוכנע שאם היתה מלחמה על עמק הירדן, ששם הוא גר, השיקולים שעופר הפעיל בלבנון לא היו תופסים".
ר': מתוך היכרות מאוד קרובה שיש לי איתו, עופר לא השתפן כי הוא לא שפן. ההיתקלות היא תוצר של ההשקפות של אמא שלו. כשאתה בא הביתה וזה מה שקודחים לך בשכל כל שבת, התוצאה היא בלתי נמנעת. עם כל כמה שאני מעריך אותו, לדעתי עוד הרבה קודם להתיקלות היחידה היתה צריכה לעצור את העניין ולוותר עליו.
"אני גם לא מתרשם יותר מדי מהווידוי שאיתו הוא יצא מיד אחרי ההיתקלות, כי היה בו משהו שנשמע מאוד מוגזם. אני מרגיש שהוא לקח על עצמו יותר ממה שבאמת, כדי להשיג אחד משניים: או לא להיות יותר בלבנון, או לצאת בסדר בעיני עצמו ואז איכשהו זה מכפר עבורו על הכישלון. לא את זה ולא את זה היה נכון לעשות. חשבון נפש פנימי? אדרבא, אבל למה בכזה רעש?"
"הסכמתי לכתבה הזאת כדי לגרום לדעת הקהל לצעוד אולי עוד סנטימטר בדרך הארוכה שתוביל להוצאת צה"ל בלבנון" אומר עופר שרון, "אני מתייחס לראיון הזה כחלק מהמשימה שלי. כמו שהייתי צריך לרדת למטה ולהילחם, עכשיו התפקיד שיש לי זה לפחות לזעוק, להשלים את מה שבקלעת ג'בור לא עשיתי. גם ככה יש לי יסורי מצפון שאני לא מקים תנועה של חיילים משוחררים שחושבים כמוני. אני עוד לא יצאתי מקלעת ג'בור. "אם הייתי גבר הייתי צריך עכשיו לעזוב הכל לעמוד מול הבית של ראש הממשלה ולהגיד לו - מעכשיו אתה מתעסק רק בפתרון בעיית לבנון. אני מרשה לך מדי פעם לטפל באבטלה, כל השאר לבנון, לבנון, לבנון.
"אני לא יכול להתחייב שאם ניסוג מרצועת הביטחון הכל יהיה נפלא, אני כן יכול לחתום לך שאם נישאר שם, בשנה הבאה יהיו בישראל 24 משפחות שכולות נוספות". בעיצומה של מערכת הבחירות הרגיש שרון שהוא לא יכול יותר עם השנאה הרוחשת ברחובות וביום שבו נהרג ליד רס-אל-ביאדה חייל גבעתי, מולו נגטו, כתב למערכות העיתונים מכתב גלוי לכל הפוליטיקאים, וזה לשונו: 'גאה בכם, טוב למות בעדכם. בתור חייל שבוז בלבנון שנשבע על יד הכותל להקריב את חייו למען המולדת, זאת הרגשה עילאית לדעת שאתם מקדישים את כל זמנכם לשאלה מדוע אתם שולחים אותי ליהרג בלבנון. אני מכריז בזאת שאלך בעיניים עצומות בשליחותכם כי אני יודע שכמו שאתם מנהלים את מלחמת הבחירות כך אתם מנהלים את מלחמת לבנון. אני יודע שרק עלי אתם חושבים ורק לי נתונה דאגתכם". אף עיתון לא פירסם את המכתב.
"כשנופלים חללים בלבנון העם בוכה, אבל מקבל את זה. זה אפילו מאחד אותו", אומר שרון, "לא שמעתי על אף שר שאיים בהתפטרות אחרי שחייל נהרג בלבנון".
מאז ההיתקלות שומר שרון על קשר הדוק עם משפחת גרנית בעופרה. שרון: "בעקבות האירוע נבנתה אצלי המון הערצה לדוד שנלחם בגבורה עילאית". בהלוויה הוא זה שהספיד אותו. כתב הצל"ש לסגן גרנית ז"ל שהוענק להוריו מנחם ונעמה לאחר מותו, על ידי האלוף גבי אשכנזי, מעלה על נס "אומץ לב נדיר, חתירה למגע עם האויב בצורה הנחושה ביותר, מנהיגות ודוגמה אישית, רעות וקור רוח". כשעופר שרון בוחן את הסעיפים, הוא יודע שהוא לא עמד אף לא באחד מהם. "המשפחה של דוד היא מדהימה", הוא אומר, "הם אנשים שופעי חום, הם חזקים בצורה מעוררת השתאות, ולמרות חילוקי הדעות בינינו בשבילי זה כיף לבוא להיות איתם ולדבר על הכל".
לפני הורדת הכתבה לדפוס שלח האב השכול מנחם גרנית מעופרה מכתב מרגש, לחתום מעלה. להלן קטעים ממנו: "קשרינו עם עופר ואהבתנו אליו חורגים מהקשר עם רוב חבריו של דוד. אני רואה את הצד המקסים והמיוחד של עופר ולא שופט אותו כמו אנשי היחידה. למרות שאולי אין לי הזכות לחלוק על דעת מי שהשתתף בקרב, שתיפקד כמצופה ממנו ואף נפצע, אני חושב שהצדק איתי".

נערך לאחרונה ע"י סירפד בתאריך 03-01-2007 בשעה 23:56. סיבה: תיקון תגיות
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #2  
ישן 21-04-2005, 01:36
  וואחשית וואחשית אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 02.12.03
הודעות: 414
תגובתו של הקח"ר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי וואחשית שמתחילה ב "עופר שרון - הצנחן שלא הסתער"

בעקבות המקרה, פרסם קצין חינוך ראשי דאז, תא"ל אלעזר שטרן, את המסמך למפקדים - "דבר לשטח".
בו הוא מגנה את התנהגותו של עופר שרון.


מפקדת קצין חינוך ונוער ראשי דבר לשטח מספר 1

טבת תש"ס, ינואר 2000


על הסתערות; על דמוקרטיה; ועל מה שביניהן


"מיד עם תחילת הירי תפסתי מסתור מאחורי סלע",

משחזר משה* את מה שהתרחש עם השמע הצרור הראשון.

"דוד גרניט ששכב מאחורי קם מהמחסה,

צעק: "איתן, איתן" וזינק לתוך הנקיק ישר אל האש.

בשלב זה הוא נלחם לבדו, ואז החל לקרוא לי:

"משה בוא למטה" אבל אני לא העזתי לרדת.

התרוצצו לי בראש מחשבות. ידעתי שמי שיורד למטה לא חוזר.

ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית."



ומשה לא קם, ומשה לא הסתער.



אלעזר שטרן, תא"ל

קצין חינוך ונוער ראשי[
מה קרה שם?


ב-23 בפברואר – י"ז באדר א' – יום ד', ביצעה סיירת צנחנים מבצע חוצה קו אדום. מבצע שעל הכנתו שקדו ביחידה כשבוע ימים. משימת היחידה באותו לילה הייתה ביצוע מארב בקלעת ג'בור. לאחר תנועת לילה של מספר שעות הגיע הכוח לאיזור המארב. הטור היה ארוך ומורכב מקצינים ולוחמים ותיקים. חלקם, ומשה בתוכם, אל אף שחוו פעילות מבצעית בלבנון, טרם חוו התקלות. משה, שנחשב לחייל טוב מאוד ובולט מבני מחזורו, הלך עם מקלע "נגב" וכדור בקנה. כשהתקרבו לנקודה שבה אמור היה מהארב להתמקם, עבר משה לפנים על מנת לחפות על שלב סריקת אזור ההמקמות. מיד לאחר מכן עברו אותו רס"ן איתן בלחסן ז"ל, מפקד הסיירת, וסגן לירז טיטו ז"ל, קצין ההנדסה. שניהם ירדו מטרים ספורים לפניו על מנת לבדוק את השטח או את אזור המרבץ עצמו.

השעה הייתה אחת וחצי בלילה. משה עם ה"נגב" היה היחיד שראה אותם (או שהיה בקשר עין איתם) ואז בבת אחת – צרור אדיר מטווח קצר, מימין לשמאל. למשה היה ברור באותו הרגע ששני הקצינים מתים. הוא לא זז.



ומשה לא קם, ומשה לא הסתער



* הערה: השם הפרטי בדוי, על אף שהדיווח דווח לפרטיו בעיתונות. כולל שמות ותמונות. מצאתי לנכון לשמור על עיקרון של אי פירסום שם כאשר קיימת סבירות. גם אם נמוכה. של פגיעה בכבוד האדם.





המפל"ג (סמ"פ) דוד, שהיה מפקדו של משה במסלול, שכב במחסה מרוחק יותר מעבר למשה. עם הישמע הצרור הראשון, צעק דוד: "איתן, איתן" וזינק לתוך האש - לתוך הנקיק. דוד החל להילחם לבדו.



ואז כעבור מספר שניות או דקות, קרא למקלעניסט: "משה, בוא למטה!"… ומשה לא בא. משה לא העז: "ידעתי שלהסתער עכשיו זה למותבמלחמה דבילית", "… תוך כדי זה שאני מנהל אש, הגיעו אלי כוחות שהיו מאחור ושאלו אותי איפה מתנהל כל העסק. הצבעתי לכיוון ושלחתי אותם למקום שאני עצמי לא העזתי ללכת אליו. הם ירדו ואני לא זזתי. בסוף קמתי וגלשתי פנימה בין הסלעים. זה היה פחד אלוהים, זה היה תופת. נתזים עפים עליך, כדורים שורקים, ממש כמו בשיר על גבעת התחמושת".



הוא חשב על האש בגבעת התחמושת ואני חשבתי על האנשים ונזכרתי במקלועניסט אחר משם. איתן נווה שלחם בקרב על גבעת התחמושת. לחימתו הונצחה בשיר מפורסם "הקרב על גבעת התחמושת", שורות השיר ממחישות את יתרונו וגדלות רוחו: "שלחתי את איתן, איתן לא היסס לרגע…"



"הקרב על גבעת התחמושת"

"…אותו הרגע נזרק רימון מבחוץ. בנס לא נפגענו, חששתי שהירדנים יזרקו רימונים נוספים מישהו היה צריך לעלות למעלה ולהשגיח. לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב. שלחתי את איתן, איתן לא היסס לרגע, עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון. לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שישאר בקו שלי. ככה עברנו שלושים מטר. איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים. עד שנפגע בראשו ונפל פנימה…"







בסופו של דבר נפלו שלושה לוחמים במבצע: רס"ן איתן בלחסן, סגן דוד גרנית, וקצין ההנדסה סגן לירז טיטו. חמישה פצועים פונו בסיום הלחימה.

אנשי החיזבאללה נסוגו, ככל הנראה ללא אבדות.





למה הוא לא קם?

משה לא הסתער. זו עובדה. מדוע? האם מדובר בפחד? האם מדובר באידיאולוגיה? האם מדובר בשניהם גם יחד? ואולי מה שקרה זו הגדולה בסכנות לחברה פתוחה ומורכבת כשלנו: מתן לגיטימציה לפחד על ידי אידיאולוגיה – ומקומה מחוץ למחננו. אולי בעצם כולם פוחדים… שהרי כל אחד בסופו של דבר פוחד. כל אחד ואחד נדרש להתגבר על הפחד – זהו מבחן אמיתי ללוחם. ויש כאלה שיאמרו, סתם פחדן שעוטף את פחדנותו ומתרץ אותה בבניית מחילות שקירותיהם אידיאולוגיה של אי-הצדקת הדרך, או אידיאולוגיה של "מלחמה דבילית". מחילות עמוקות כל כך שגם כאשר חבר נופל וחבר אחר קורא לעזרה – אתה במחילה שלך. מחילות שאולי בנו אותן שלושה אבות או ארבע אמהות ואתה רק העמקת אותן וטייחת, ואולי גם ניסית להרחיבן על מנת שלא תיכנס אליהן לבד. מחילות מספיק רחבות על מנת שתיכנס אליהן לא רק עם עוד מספר חברים מהתנועה, מהשכונה או מהמשק. אלא מחילות שתמשוך אליהן גם את חבריך ליחידה ואולי גם את מפקדיך.

ובדרך כלל מול הפחד האולי טבעי של לקום ולהסתער (או לעלות לעמדות), פחד המושך ומחבר אותך לאימא אדמה פועלים כוחות אחרים הדוחפים אותך קדימה: לקום ולהסתער. כוחות של מחויבותך לחבריך ומפקדיך, כוחות של מערכות ערכים עליהם גדלת ואותן הנחילו לך הוריך, מוריך ומחנכך. לכוחות אלה הדוחפים אותך קדימה אנו מקווים שתצרף גם את הבושה. הבושה שתדחוף אותך באם לא תקום ותסתער, הבושה מחבריך, הבושה ממפקדיך, והבושה גם מפקודיך. כוחות ומחשבות המסיטים או אומרים להסיט כל מחשבה של פחד.

אך משה לא קם, משה לא הסתער.

אמא אדמה – גם אם היא לא שלו, אלא לבנונית – משכה יותר מאשר הרעות, האחריות, הדבקות במשימה ואפילו יותר מהבושה. והוא נשאר מחובר לאמא אדמה.



כיצד נתייחס לויכוח הציבורי?


אחד המאפיינים של חברה דמוקרטית ופתוחה הוא רב-שיח ציבורי שבו באות לידי ביטוי מגוון דעות בנושאים לאומיים ותרבותייםשונים. מאפיין זה מושתת, בין היתר, גם על העיקרון הדמוקרטי חופש ביטוי. חופש זה הוא אחד מהחירויות הבסיסיות של האזרח במדינה דמוקרטית. הוא מעניק לאזרח את הזכות והיכולת להביע את דעתו, להעלול ביקורת ולמחות, לשכנע כי דעתו נכונה יותר ולהביא לשיפור בתחומים שונים בחברה הדמוקרטית.



הוויכוח הציבורי אף מסייע בשמירה על האיזון החברתי ומאפשר לכל אדם מחד, להביע דעתו, ומאידך, להיחשף לדעות אחרות ואף מנוגדות. היכולת לנהל ויכוח ולהתנצח עם מי שמחזיק בדעות הפוכות היא אחד מגילוייו של חופש הביטוי.

הדיון סביב סוגיית לבנון הינו נתון ומהווה חלק מהמציאות הים-יומית במדינת ישראל ונובע מהעדר הסכמה לאומית בנושא זה. דיון זה אינו מצביע על חוסר גיבוי לחיילי צה"ל. יתרה מכך, הויכוח מעיד על "איכפתיות" הציבור, ודאגה לשלומנו תוך נסיון למצוא פתרון למצב המורכב. הציבור מעריך אותנו, תומך בנו ויודע שאפשר לסמוך עלינו ולבטוח בנו.

עם זאת, הויכוח הציבורי בנושא לבנון עלול ליצור בקרב חיילי המוצב/המחלקה/הפלוגה תחושות של חוסר גיבוי, חוסר איכפתיות, פגיעה במורל ובמוטיבציה וכן ערעור הלכידות היחידתית.

גם משה בין זאת:

"כמו שהיה ברור לי שאני לא רוצה להיכנס יותר ללבנון, באותה מידה הייתי משוכנע שאני חייב לעשות את זה. אחרת מה אני אגיד לחייל שלא יסכים למשל לפנות התנחלו. זו גם לא דרך שכל אחד יעשה דין לעצמו ויחליט איזו משימה מתאימה לו ואיזו לא".



גם חבריו לפלוגה הבינו זאת:

"אבל מי אנחנו שנתווכח עם שיקולים אסטרטגיים של גנרלים. כשנפער סדק אז אין לזה סוף. היום זה לבנון, מחר זה יהודה ושומרון. בקצב הזה גם איגוף מימין או משמאל ייפתח לדיון תוך כדי קרב" (מדבריו של רוזנטל, אחד הלוחמים שהשתתפו בהיתקלות).



דבקות במשימה ללא קשר לדעות אישיות


אסור היה לסמוך על כך שבשעת מבחן ידע כל לוחם להפריד בין השקפת עולמו הפרטי, אמונותיו ועמדותיו לבין המתחייב מהמונח "חייל ולוחם". כלומר לבצע משימה בצורה הטובה ביותר ללא כל קשר לעמדתו ביחס להגיון הפוליטי הטמון בבסיסה.

מפקד, כל מפקד חייב לחזור ולהסביר, לחזור ולשנן באוזני פקודיו את ההכרח לבצע את שיוטל עליהם (בגבולות בחוק) ללא שום זיקה, השפעה או התנייה בין המשימה (וההגיוןהפוליטי/המדיני שבבסיסה) לבין השקפת עולם זו או אחרת.

שאחרת – אין צבא! יש רק מליציות!

מותר ואף צריך לקיים שיחה, גם על נושאים אלה ביחידה (בכל יחידה) ובלבד שהמפד יוכל לנהלה ולבקר את תוצאותיה. תוצאתה האחת והיחידה תהא: קידוש הקו המבדיל בין חופש הדעה (לה זכאי כל חייל) ובין אחדות המעשה וחובת הביצוע.

הדרך היחידה להבטיח בקרה כזו היא בכך שהמפקד ייזום וינהל את השיחה בראשותו. רק כך יוכל להבטיח את תוצאותיה. בכל דרך אחרת – השיחות תתנהלנה אך תוצאתן והשפעתן – מי יישורן? אנו מצויים בתקופה בה צה"ל מבצע משימו המצויות בקו החזית של הויכוח הפוליטי בחברה הישראלית כגון התהליך המדיני. ויכוח חריף, מר לעיתים, אך לגיטימי וחשוב לעצם קיומה של הדינמיקה הדמוקרטית במדינת ישראל. כל חייל מכוחהיותו אזרח רשאי (ואף חייב) לגבש לעצמו עמדה בוויכוח, בהיות צה"ל צבא העם מתקיים שיקוף כזה או אחר של הוויכוח בכל אחת מיחידותיו. צבאנו עתיר וכנראה שיהיה עתיר עוד יותר משימות שאינן בתחום ההסכמה הלאומית הרחבה. הדרך היחידה שלמר את יכולת הפעולה של צה"ל ולהבטיח אחדות מעשה לצד חופש דעה, היא בטיפוח יום-יומי של הקו המפריד בין השניים. ככל שהזיקה בין המחלוקת הציבורית לבין משימות היחידה גדול יותר, כך מתעצם וגובר הצורך בהבהרת והדגשת הקו המפריד. זהו טיפול מניעתי – ששכרו בשעת מבחן.

משום כך - גם זוהי משימתך המפקד!



אלעזר שטרן, תא"ל

קצין חינוך ונוער ראשי

נערך לאחרונה ע"י וואחשית בתאריך 21-04-2005 בשעה 02:00.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #3  
ישן 21-04-2005, 01:42
  וואחשית וואחשית אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 02.12.03
הודעות: 414
התגובות התומכות
בתגובה להודעה מספר 2 שנכתבה על ידי וואחשית שמתחילה ב "תגובתו של הקח"ר"

אשרי המפחד תמיד


גדעון פירו, עיתון ירושלים, 4.2.2000


קצין צנחנים ראשי, תת אלוף אלעזר שטרן, הוציא דף הסברה למפקד ובו גינה את החייל עופר שרון מסיירת הצנחנים, שבהיתקלות עם החיזבאללה בדרום לבנון שבה נהרגו שלושה מקציני הסיירת, נשאר צמוד על הקרקע וכך הציל את חייו.

בראיון עיתונאי אמר שרון: "ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית". הקצח"ר כותב באיגרת למפקד: "אסור לערב בין השקפת עולם פרטית לבין העובדה שצריך לבצע כל פקודה שניתנת".

כמי ששירת פעם בצנחנים, ברצוני לגבות את עופר שרון ולשלוח לו ברכת 'ישר כוח'. בחור צעיר תאב חיים צריך לעשות הכל כדי לא למות במלחמה דבילית. זאת אף זאת, בניגוד לדעתו של קצין חינוך ראשי, המאמץ השקפת עולם הנוחה במיוחד למשטרי עריצות, שלפיה החייל הוא לוח חלק שתפקידו לשמש בשר תותחים לשיגיונות הצבא ומפקדיו, אני סבור כי על החייל לערב מאוד את השקפת עולמו בטרם ימלא פקודה, בעיקר אם מדובר בהשקפת עולם הומניסטית.

אין שום סיבה בעולם שאיש צעיר ישלם בחייו על פשעים, משגים ומלחמות סרק שהדור המבוגר בישל לו. אם הקצח"ר שטרן סבור שיש טעם במוות בלבנון, ירים במחילה את ישבנו מכסא המפקד הנוח ומכורסת המכונית הצמודה, ייקח עמו את הרמטכ"ל ואת אלופי המטה הכללי, וילכו להילחם שכם אחד עם חברי הכנופיות המשת"פיות הנקראות בעגה הרשמית צד"ל. אל יסכנו חיי אחרים ויישלחו אותם לתופת האידיוטית המיותרת הזאת.

ובכלל, לדעתי הגיע הזמן שחיילים יוכלו להחליט באיזו מלחמה הם מוכנים להשתתף ובאיזו לא.



הבחירה של ירון לונדון: עופר שרון
"ידיעות אחרונות", ערב יום העצמאות, 9.5.00


בחרתי בעופר שרון, מפני שאני חושב שאת התואר 'הישראלי של 2000' יש להעניק לאדם שמעשיו ו/או אישיותו מגלמים את רוח הזמן. מהי רוח הזמן? איש לנפשו ואיש למאהל שבטו. "איש לנפשו" כרוך גם בנכונות לחשיפת הנפש מול הציבור. מותר להוקיע עצמך בפומבי, מפני שהכישלון נסלח ומפני שהערכים יחסיים ומפני שלמי הזכות לשפוט, ובכלל.
שורש הפרשה בסוף פברואר בשנה שעברה.
חיזבאללה ארבו ללוחמי סיירת הצנחנים בערוץ נחל, סמוך לאתר ששמו קלעת ג'אבור, מצפון לרצועת הביטחון. מפקד הסיירת, רס"ן איתן בלחסן, וקצין ההנדסה, סגן לירז טיטו, נהרגו מיד. סגן דוד גרנית, מפקד הצוות, הסתער לחלצם וזעק למקלען שלו לרדת לערוץ, לסייע לו. לאחר זמן התוודה סמ"ר עופר שרון כי הפחד הצמית אותו, וכי נדבק למחסה הסלע ולא הצטרף מיד למפקדו. הוא כיוון לוחמים אחרים אל האש, אבל בעצמו לא נע.
הקרב נמשך 12 דקות, ובדקותיו האחרונות עופר התעשת וגלש לערוץ. עד שהמקלע שלו נפגע והשתתק, המטיר אש לעבר מקומה המשוער של חוליית חיזבאללה. אחר כך עמס את גופתו של לירז טיטו. כל עוד סיפר עופר על חולשותיו ולא יסף, לא נשפטה התנהגותו לחומרה. אדרבא, מפקד החטיבה המופתע, שאליו פנה כדי לשפוך את ליבו, ניחם אותו באמרו כי רגעים כאלה של אבדן עשתנות עלולים לשתק גם את הטובים שבלוחמים.
הפרשה התלהטה לאחר 11 חודשים, כאשר עופר סיפר לעיתונאי אביחי בקר מ'הארץ' על שהתרחש בלילה הנורא ההוא, והסביר את התנהגותו גם בהשקפתו על תפלותו של המוות למען מטרה שגויה. את דעתו זו נחל מאמו, ברוריה שרון מקיבוץ אשדות-יעקב איחוד, מראשונות תנועת 'ארבע אמהות'. תא"ל אלעזר שטרן, קצין חינוך ראשי, הפיץ מכתב ובו תיאור ההתנגשות בערוץ הנחל, גינוי מחדלו של עופר ופסילת הסבריו: "אמא אדמה - גם אם היא לא שלו, אלא לבנונית - משכה אותו יותר מאשר הרעות, האחריות, הדבקות במשימה ואפילו יותר מהבושה. והוא נשאר מחובר לאמא אדמה".
סגנונו של שטרן מזכיר את סגנונם של קציני החינוך ('הפוליטרוקים') במלחמת העצמאות. בעיניי, כלל לא חשוב אם עופר נזקק לצרי אידאולוגי כדי לרכך את רגשי האשמה שעינו אותו, והרי אין ספק שהתענה, שאלמלא כן לא היה מתוודה ומבקש להדיחו מהיחידה. בחור טוב. גרסה מעודכנת של הישראלי יפה הנפש, אשר פעם ירה ובכה ועכשיו אינו יורה ובוכה.
ראשוניותה של תופעת עופר היא בכך שעמו הגיעה הסובלנות לסטייה מערכים מושרשים לשיא חדש. עד לפני שנים אחדות לא היה אפשר כי לוחם ביחידת עילית יתוודה על מחדל כזה בידיעה כי לא ינודה ולא יאבד את עולמו. שנית, עופר סתם את הגולל על הטענה השקרית, שלפיה אפשר להחזיק בעמדה פוליטית חתרנית בלי שהדבר ישפיע על יכולת הלחימה. מתברר שיש גבול לעוצמת המתח האפשרי שבין ההתנגדות למטרה מדינית לבין הנכונות למסור עליה את הנפש. בחברה מפורקת כשלנו, המסקנות שעולות מהממצא הזה מפחידות מאוד.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #5  
ישן 21-04-2005, 08:14
צלמית המשתמש של George_S_Patton
  George_S_Patton George_S_Patton אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 17.07.04
הודעות: 107
נושא מאוד מורכב
בתגובה להודעה מספר 4 שנכתבה על ידי וואחשית שמתחילה ב "מקורות ועוד..."

אבל באופן יבש וענייני ניתן להגיד רק שדברים כאלו אסור שיקרו בצה"ל.
למעשה ניתן להבחין במקרה זה בשלב בו נמצאת החברה הישראלית כיום, בו האינדבדואל הוא המרכז.
ניתן כמובן להרחיב את הדיון אבל אין למה !
צה"ל אינו צריך ואסור לו להכנס למשמעיות הפילוסופיות של עניין זה .
צה"ל כשמו כן הוא "צבא הגנה לישראל" לא יכול לאפשר לעצמו מקרים כאלו.
מקרים כאלו היו בעבר ויהיו גם בעתיד.

בחרתי להביא קטע מהספר "אנשי פאנפילוב" - אלכסנדר בק , המתאר בריחה מקרב של אחד המפקדים (מצטיין יש לציין) .
בקטע המדובר מועמד ה"בוגד" מול כל כיתת יורים לעניי כל הגדוד ולאחר מכן מדבר המפקד, גיבור
הסיפור - בארוג'אן מומיש אולי , על מחשבותיו בעניין זה.
(כל הסיפור מבוסס על הלחימה בימי מלחמת העולם השניה - על רקע הקרבות להגנת מוסקבה 1941)

" הוא אוהב את החיים , הוא מתאווה להתענג על האויר , על האדמה , על השמים.
והוא גמר בליבו : מותו אתם , ואני אחיה . כך חיים טפילים - על חשבון הזולת.
הכל האזינו לי ללא ניע.
מאות האנשים שעמדו בפני ידעו : לא כולם ישארו בחיים , יש מי שהמוות יעקרם מתוך השורות ,
אך ברגעים אלה פסעו הכל ועברו איזה תחום, ואני ביטאתי במילים את אשר זע בנפשותיהם פנימה."
....
" אני - מפקד , אב . הרגתי בן , אך בפני עמדו מאות בנים. חייב הייתי לחתום בדם
בנשמותיהם : לבוגד אין חנינה ולא תהיה!
שרציתי שכל לוחם ידע : ירך לבבך , תבגוד - לא יסלח לך , ולו גם הרצון לסלוח.
כתוב כל זאת - שיקראו הכל, מי שלבש או שמתכונן ללבוש סגין (מעיל) של חייל. ידעו נא:
אתה אולי היית טוב , אותך אולי אהבו ושיבחו לפני כן , אך תהיה אשר תהיה , - על פשע צבאי ,
על מורך ליבך , על בגידה תישא עונש מוות."
_____________________________________
" If I do my full duty, the rest will take care of itself "
- General George S.patton -

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #6  
ישן 03-02-2008, 00:07
צלמית המשתמש של רגב06
  רגב06 רגב06 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 12.05.05
הודעות: 2,892
בתגובה להודעה מספר 5 שנכתבה על ידי George_S_Patton שמתחילה ב "נושא מאוד מורכב"

האם ידועות לך השקפותיו של הגנרל המהולל נגד יהודים וגזעים לא-לבנים אחרים?

אני הפסקתי לצטט אותו כשלמדתי- מקור. נכון שויקיפדיה לא מהימנה באופן מלא, אך יש שם הפניות למקורות שנראים אמינים.

חוץ מזה, ג'נגיס חאן היה מצביא טוב יותר (היו לו פרשים, ניהל קרבות תמרון מרשימים).
גם חניבעל מקרתגו (פילים- כוח משורין...).
_____________________________________
אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #20  
ישן 21-04-2005, 16:20
  שולה מוקשים שולה מוקשים אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 09.12.03
הודעות: 1,870
בגד זה מחמאה למה שהלך שם...
בתגובה להודעה מספר 19 שנכתבה על ידי זעמן שמתחילה ב "ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית"

הוא פשוט ישב ושמע את חבריו נטבחים בזה אחרי זה בגלל אידיאולוגיה מזו**נת וזה אנשים שהוא חי איתם הוא מבחינתי תת אדם.אני מבין את זה שהוא פחד לא מאשים אותו(לא יודע מה הייתי עושה במקומו כי לא הייתי במצב שלו) אבל הוא צריך להגיד כמו גבר טעיתי אם הוא לא עושה את זה מבחינתי הוא לא בן אדם.

אני נזכר במקרה אחר של נהג לא לוחם סיירת צנחנים יהודה קן דרור ז"ל שנסע בג'יפ חשוף אל תוך המתלה כשהוא חוטף אש מכל עבר-משימת התאבדות כדי לגלות את מקורות האש ולסייע בחילוץ החברים שלו שנפצעו שם ואנחנו מדברים על נהג שלא היה תחת ההילה של הסיירת ובטח שלא הכיר אותם כמו שעופר הכיר את החברים שלו...
איך אפשר בכלל לעשות מהמקרה הזה במה פוליטת הוא פשוט אדם שפל .

נערך לאחרונה ע"י שולה מוקשים בתאריך 21-04-2005 בשעה 16:25.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #22  
ישן 24-05-2005, 15:57
צלמית המשתמש של צנחן1
  צנחן1 צנחן1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 03.01.05
הודעות: 4,584
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי וואחשית שמתחילה ב "עופר שרון - הצנחן שלא הסתער"

נתקלתי עכשיו בשרשור הזה ולדעתי הוא ראוי לראות שוב אור.


ראשית, הכרתי את רוב ההרוגים, וכן את ערן שמיר שהוזכר בתחילת הכתבה (http://www.izkor.mod.gov.il/izkor86...0897&ndt=510899) שהיה בחור חמד, וממש כואב לי שהוא נהרג בגיל צעיר כל-כך.

לקרוא למישהו בוגד זו האשמה חמורה מאד, ולא צריך להשתמש בה בקלות כזו. הכרתי אנשים ש"קפאו" כשהיו תחת אש, ואחרים שהתעלו על עצמם - אתה לעולם לא תדע איך תנהג עד לרגע שבו תהיה אתה עצמך תחת אש, ולא חשוב כמה אימונים תעבור. ואני אומר זאת באחריות הכי גמורה ומניסיון אישי, אנשים שחשבת שהם "חיות" קופאים, ודווקא זה שחשבת שירוץ ויתחבא מתחת לסלע פתאום מציל את המצב.

הסיטואציה אליה נקלע הבחור היתה מאד לא פשוטה, אני מכיר את אזור ההתקלות וזה כלל לא פשוט להבין מה קורה ומי יורה על מי, לאחר מעשה הוא הסביר את התנהגותו בין היתר באידאולוגיה, אבל באותה מידה הוא יכול היה להגיד "קפאתי, אני מצטער" ועקב המשך התנהגותו (פינוי פצועים וכו') הנושא היה מתמוסס. אולם בגלל שהוא העדיף להבליט את הפן האידאולוגי, יחד עם הקשר לארגון "ארבע האמהות" שהיה סדין אדום בעיני הצבא, הגיע הסיפור לכותרות.

לסיכום, היו לא מעט מקרים של חיילים שלא ירו : המארב שלא ירה של גבעתי, חיילי הנח"ל שלא ירו ונפלו בשבי, וניתן להרחיק עד למותו של מדחת יוסף בקבר יוסף כאשר כל צה"ל הגדול לא ירה. אל תרוצו להאשים אנשים בבגידה, ואל תתלהמו, ובעיקר "אל תשפוט אדם עד שלא עמדת במקומו". אני בשום אופן לא מצדיק את התנהגותו, אבל דברים כאלה בהחלט קורים בקרב, וכדאי לדעת זאת.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #26  
ישן 25-05-2005, 07:19
  YGH YGH אינו מחובר  
יגיל הנקין. ד"ר להיסטוריה צבאית, חוקר במחלקת היסטוריה של צה"ל
 
חבר מתאריך: 16.02.04
הודעות: 5,564
קראתי את התגובות באתר 'ארבע אמהות',
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי וואחשית שמתחילה ב "עופר שרון - הצנחן שלא הסתער"

וזה בהחלט מזכיר את הסיפור על אותו ווזיר שהתבקש על ידי הסולטן להסביר לו איך התנצלות יכולה להיות יותר גרועה מהמעשה עליו מתנצלים.
(צבט הווזיר בישבנו של הסולטן, וכשהלה הסתובב בזעם אמר לו: "אה, סליחה, חשבתי שזו המלכה").
אם לא מספיק גרוע היה מה שעופר שרון עשה (בהנחה המפוקפקת שלא מדובר בפחדנות סתם), היינו לצאת למשימה שהוא עלול לסרב אידיאולוגית לתפקד בה,
באים מכתבי ההצדקה והגאווה. ואז אפשר להבין שלא משנה אם אתה מסכן חיים של אחרים. לא משנה אם אתה יודע שאתה לא מתכוון או לא מוכן לתפקד במשימה. העיקר שאתה שלם עם עצמך אידיאולוגית, ולעזאזל חיי החברים שלך. ובשעת קרב כזה לא אידיאולוגיה גדולה עומדת על הכף. החברים שלך עומדים.
קשה כמובן להסתער לתוך אש. קשה להישאר במקום כשיש לך אופציה ללכת אחורה. אכן. אבל זה לא מצדיק להפקיר את החיים של חברים שלך.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #28  
ישן 25-05-2005, 10:10
  JAVEHN JAVEHN אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 08.12.03
הודעות: 2,430
האמת
בתגובה להודעה מספר 27 שנכתבה על ידי שם משתמש תפוס שמתחילה ב "שני משפטים קצרצרים. 1. עופר..."

חשבתי שהסיפור הזה אחר לגמרי . אחרי שקראתי אני לא חושב שהוא נהג באופן פחדני יותר מדי (בסך הכל , הוא גם לקח חלק כלשהו מהקרב ) . גם לפי מסלול שלו זה לא נשמע כבן אדם פחדן . הייתי אפילו אומר שהביטוי "צנחן שלא הסתער" עושה לו עוול במידה מסוימת . הוא גם לא הראשון והאחרון שפחד למות באיזה חור של מקום במקום שאף אחד לא מכיר בכלל וגם לא אכפת ממנו .

אבל מה הקטע של הראיון הזה ? מה הרעיון של לבכות בעיתון ארצי , ועוד להתחיל לתרץ את המעשה ? זה לא מעשה של גבר . בשבילי , ברגע שהוא הלך לעשות את הראיון הזה , זה כאילו הוא עמד עוד פעם בסיטואציה הזאת בלבנון , ובמקום לעשות הפעם את הדבר הנכון חזר על המעשה . מה יש להצדיק פה .

נערך לאחרונה ע"י JAVEHN בתאריך 25-05-2005 בשעה 10:15.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #41  
ישן 04-01-2007, 07:13
  קרנף16 קרנף16 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 24.09.06
הודעות: 371
התיירגולות היו בסדר
בתגובה להודעה מספר 40 שנכתבה על ידי sh_woll שמתחילה ב "מבחינה צבאית וציבורית"

ציטוט:
במקור נכתב על ידי sh_woll
חסרה לי בחינה של התירגולות ,שלהם חלק חשוב בתוצאות הקרב.
ההתעסקות באנשים מעניינת, אולם אם אנחנו חותרים לשיפור,אלמנטרי לבדוק ההחלטות שנעשו בהיתקלות, כתוצאה מדברים שנספגו באימונים.


באימונים ותרגולות לא די
במבצע כזה - בעיקר באזור הבעייתי שלו - אתה צריך לשאול איזה לוחמים יצאו
אבל, בלי קשר - אתה צריך להבין שכל מה שיכול היה להשתשבש, אכן השתבש.

ובנוהלי קרב לפני המבצע הזה ועשרות לפניו - הצוותים התאמנו על כל תרחיש אפשרי
בודקים יחידות ברמה של סיירת צנחנים בציצית לפני כל מבצע על ידי המפקדים הבכירים ביותר.

אם משהו לא היה נראה לאחד הקודקודים (אני מדבר ברמה של תת אלוף ומעלה) לא היו יוצאים
לא סתם סיירת צנחנים קיבלה את המבצע הזה....

חומר למחשבה- שפלס"ר נח"ל לא היו מספיק טובים לדעתו של אלוף פצ"ן דאז עמירם לוין
תקופה ארוכה הם לא עברו קו אדום.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #43  
ישן 05-01-2007, 08:24
  edi89 edi89 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 20.06.06
הודעות: 202
שלח הודעה דרך ICQ אל edi89 שלח הודעה דרך MSN אל edi89
הקשיבו
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי וואחשית שמתחילה ב "עופר שרון - הצנחן שלא הסתער"

העובדה שעופר לא הסתער היא קיימת ואבסורדית לא משנה כרגע בגלל מה אפילו אם הוא לא האמין בנחיצותה של המלחמה ההיא עדיין מתוקף היותו חייל הוא חלק מקבוצת אנשים שאחראים לחיים אחד של השני לדעתי האישית הוא פשוט פחד ואחרי זה ניסה לייפות את זה באידיאולוגיה.
פחד אני מוכן לקבל לא הייתי במצב כזה עוד ואיני יודע איך אני בעצמי אתפקד אבל להשאיר אותו ביחידה???? מה פתאום הוא הרי הוכיח שאינו מסוגל להילחם לא משנה כמה הוא חכם ו"סוס"
אפשר לסלוח לו אבל לא להחזירו ליחידה
לצערי אירוע זה קרה לפני שנים אך בדיעבד נראה לי שאני צודק.
_____________________________________
חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #45  
ישן 12-05-2015, 08:33
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
מ"פ בצנחנים מתייחס בשנת 2002 לאירוע בראיון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי וואחשית שמתחילה ב "עופר שרון - הצנחן שלא הסתער"

מ"פ: "יש הסכמה בין החיילים לגבי המשימה"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...12/71883314.pdf


מ"פ: "יש הסכמה בין החיילים לגבי המשימה"\ מאת עמוס הראל
סרן אלון ירון, בן 27, הוא מפקד פלוגת החוד בגדוד. ירון והמג"ד שלו מכירים עוד מסיירת הצנחנים. כשברעם הוזעק לפקד על הסיירת, עמד ירון בפני שחרור. מותם של המ"פ בלחסן ושני קצינים מירי אנשי חיזבאללה, שינה את תוכניותיו. הוא חתם לתקופת קבע נוספת, הפעם כסגנו של ברעם. משם כבר המשיך ללימודים באקדמיה הצבאית ולתפקיד המ"פ.

סגן דוד גרנית, שנהרג עם בלחסן, היה חבר קרוב שלו. אבל לירון היה עוד קשר להיתקלות: עופר שרון. שרון התפרסם כחייל שדיווח מאוחר יותר כי לא קם לעזרת מפקדיו שנפגעו. הוא נימק את רתיעתו מלהסתער בלבטיו באשר לצדקת נוכחות צה"ל בלבנון. אמו היתה ממקימות "ארבע אמהות". "שרון היה החייל הכי טוב שלי בסיירת", אומר ירון. "עד היום אני לא משוכנע שלהחלטתו לא להסתער היה רקע אידיאולוגי. יכול להיות שפשוט פחד. זו לא בושה כזו גדולה. דברים כאלה קורים".

אם פרשה כזו יכולה לחזור גם בשטחים? "אני לא חושב. היום יש הסכמה בין החיילים לגבי המשימה. יכול להיות שזה לא היה קורה אם הפלשתינאים היו תוקפים רק חיילים ומתנחלים ולא פוגעים בתחומי הקו הירוק", אומר ירון, קצין המתגורר באפרת שבגוש עציון. כמו שניים מארבעת המ"פים האחרים בגדוד, ירון חובש כיפה. פעם הם היו ארבעה. סרן אריאל חובב, מההתנחלות עלי, היה אמור לשמש כמ"פ הטירונים של הגדוד. הוא נהרג ב-3 במארס השנה, בפיגוע בצומת המשטרה הבריטית.
("הארץ", 12.07.2002)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 08:46

הדף נוצר ב 0.13 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר