קצת מידע על ההרוגים האחרונים בפעולות איבה במלחמת העולם השנייה מקרב בעלות הברית וכן על חיילי הציר האחרונים שנכנעו.
בריטים
ההרוג הבריטי האחרון בפעולות איבה במלחמת העולם השנייה היה סג"ם פרדי הוקלי מטייסת 887, שהפעילה מטוסי סי-פייר מסיפון נומ"ט צי הוד מלכותו "אינדפטיגייבל", שהייתה חלק מכוח משימה ימי בריטי-אמריקני שתקף את איי יפן בחודש האחרון למלחמה. ב 13 לאוגוסט הוביל סג"ם הוקלי שמיניית סי-פיירים לסיור אלים מעל מפרץ טוקיו, שם נתקלו בתריסר מטוסי זירו של חיל הים הקיסרי היפני ובקרב האוויר ההמוני שהתפתח נפגע מטוסו של הוקלי ולא נותרה לבריטי ברירה אלא לנטוש. הוקלי נפל בשבי היפנים אולם אלו זעמו על השמדת נגסקי והירושימה בפצצות אטום שבוע קודם לכן והוציאו את הבריטי ביש המזל להורג. יומיים לאחר מכן בצעו טייסי ה "אינדפטיגייבל" את הגיחה הבריטית הקרבית האחרונה במלחמת העולם השנייה בשעה בה הוכרזה הפסקת האש. שבועיים לאחר מכן נכחה הנומ"ט בטקס הכניעה הרשמי במפרץ טוקיו.
מטוסי סי-פייר מאווירית הצי המלכותי מתכוננים להמראה מסיפון האינדיפטיגייבל
ניתן כמובן למצוא פצועים ושבויי מלחמה בריטים שנפטרו אחרי כניעתה הסופית של יפן וחשוב לציין שהבריטים המשיכו להילחם (ולספוג אבדות) באנשי גרילה קומניסטים שפעלו בהודו-סין ובמושבות ההולנדיות (ג'אווה, סומטרה וכו') אל תוך 1946 עד להגעת די כוחות צרפתיים והולנדיים בהתאמה.
כמו הבריטים, גם החללים האמריקנים האחרונים במלחמת העולם השנייה נחלקים ל 3 קבוצות עיקריות – אנשי צוות אוויר שהופלו ו/או התרסקו בדקה ה-90 או ה-92 של המלחמה, פצועים ו/או שבויי מלחמה שנפטרו אחרי כניעתה הסופית של יפן, חיילים שנהרגו בקרבות עם יפנים שסירבו להיכנע בתום המלחמה. אפשר גם להוסיף קבוצה אחרונה ובה אלו שנהרגו ממוקשים ו/או נפלים מזמן המלחמה וכאלו יש עד עצם היום הזה (לא בהכרח אמריקנים כמובן - למשל החבלנים הגרמנים שנהרגו לאחרונה).
ב 17 לאוגוסט המריאה רביעיית מפציצי B-32 מטייסת 386 מבסיס יונטן הענק באוקינאווה ללא ליווי מטוסי קרב אל עבר איי יפן במטרה לפקח על יישום הפסקת האש שהוכרז יומיים קודם לכן. במהלכה הגיחה הארוכה היה אמורים המטוסים לצלם מספר אתרי מפתח מגובה 20 אלף רגל ולוודא שהכוחות המזויינים היפנים באוויר בים וביבשה אכן הניחו את נשקם. למי שלא מכיר, ה B-32 הגמלוני של קונסולידייטד היה "תכנית מגירה" למקרה שה B-29 של בואינג ייכשל. בפועל דווקא הגיבוי התגלה ככישלון ונותר הערת שוליים בתולדות חהא"א, הגם שהספיק בכל זאת לבצע כמה גיחות הפצצה בחודשי קיץ 1945. כמו בכל מלחמה, הימים שמיד אחרי הכרזת הפסקת האש אפופים אי וודאות מבחינת שני הצדדים – האם הנחיית הקיסר להפסקת אש אכן חלחלה לכל היחידות והאם בכוונתן להישמע לה בצורה מלאה. ואכן התברר שמספר טייסות של הצי הקיסרי בבסיסי יוקוסקה ואטסוגי הסמוכים לטוקיו וכן יחידות הגנה אווירית שונות באזור פירשו את הכרזת הקיסר כהפסקת פעולות התקפיות יזומות אך לא כהפסקת הפעולות ההגנתיות, וזאת עד לחתימה הפורמלית של הסכם הכניעה שבועיים לאחר מכן. כאשר התקרב מבנה המפציצים האמריקנים לטוקיו הוא הותקף במשך שעתיים, הן באש נ"מ מהקרקע והן על ידי מיירטים יפנים שונים אך למרבה המזל המטוסים לא נפגעו ושבו בשלום לבסיסם.
למחרת שלחה הטייסת מבנה בן 2 מטוסים לגיחה דומה, שוב ללא ליווי מטוסי קרב. שוב הזניקו היפנים מיירטים והפעם עלה בידיהם לפגוע קשות באחד המטוסים. אמנם שני המטוסים הצליחו לשוב לאוקינאווה אבל באחד מהם דימם למוות סמל אנתוני מרשיון, אחד מאנשי הצוות שנפצע פצעי מוות מפגז 20 מ"מ יפני ובכך היה לחלל האמריקני האחרון בפעולות איבה במלחמת העולם השנייה. כבר למחרת הכריחו האמריקנים את היפנים לפרק את המדחפים מכל מטוסיהם כדי למנוע תקריות דומות. גיחות ה B-32 לניטור הפסקת האש המשיכו גם אחרי התקריות עד שב 28 לאוגוסט שוב שלחה טייסת 386 רביעיה מטוסים אל עבר איי יפן. אחד מהם התרסק בהמראה וכל ציוותו נספה ושני התרסק בים בדרכו חזרה לבסיס וחלק מצוותו נספה. לאור הקשים והכשלונות, חוסר הפופלאריות של המטוס והעדר הצורך במפציץ נוסף הוחלט להוציא בהדרגה את ה B-32 משירות ולהפסיק את ייצורו. ה B-29 לעומת זאת המשיך לטוס בשורות חהא"א כמעט 20 שנה ואף הפציץ שוב בקוריאה (למעשה אפילו יותר מאשר במלחמת העולם השנייה).
מפציץ ה B-32 - מאין גרסא מגודלת של הפרייבטיר של הצי האמריקני
אגב בין החללים האחרונים נמנים לא רק אנשי צוותי המפציצים אלא גם טייסים של מוסטנגים מדגם K ותאנדרבולטים מדגם ה N שפותחו במיוחד עבור הלחימה בטווחים ארוכים במיוחד בפסיפיק. המוסטנגים הראשונים הוצבו באיוו ג'ימה כבר בתחילת מרץ 1945, חודש בלבד אחרי הפלישה האמפיבית ובמהרה החלו בפטרולים בשמי האי עצמו. כעבור 3 שבועות, ממש לפני סיום טיהור הקרקעי, הגיחו משום מקום 300 מאחרוני המגינים היפנים ופצחו בהסתערות בנזאי פראית על אזור התמך של שדה התעופה, בעוד אנשי המטה, הטייסים והמכונאים המופתעים נאלצים להילחם על חייהם (ראו תמונה). גיחות המוסטנגים לליווי מפציצי ה B-29 בדרכם ליפן החלו בתחילת אפריל, כאשר כל גיחה טיפוסית שכזה נמשכה 8 שעות בממוצע (!) על פני 2100 ק"מ (!) רובם ככולם מעל הפסיפיק העוין, שהתרסקות לתוכו משמעותה אובדן כמעט וודאי של הטייסים.
התוצאות הקטלניות של מתקפת הבנזאי היפנית על אהלי מגורי הקצינים בשדה התעופה באיוו ג'ימה - המתים משני הצדדים שוכבים זה לצד זה
סה"כ הפעיל פיקוד הקרב ה-7 של חה"א ה-20 שש כנפות קרב למשימת הליווי – 4 מתוכן עם מוסטנגים ו 2 נותרות עם תנדרבולטים - מבסיסים קדמיים באיוו ג'ימה ובלה-שימה, בסמוך לאוקינאווה. ב 1 ליוני 1945 חווה חהא"א את האובדן האווירי ההמוני החמור ביותר שלו במלחמת העולם השנייה שלא כתוצאה מפעולות איבה, כאשר 150 מטוסי מוסטנג שהמריאו מאיוו ג'ימה אל עבר יפן נקלעו לסערה עזה בדרכם ויותר משישית מהכוח אבד. מזג האוויר הסוער וקשיי הניווט עלו לא רק בחיי טייסים רבים אלא גם הביאו לביטול יותר מ 50% מהגיחות בטרם התקרבו כלל לאיי יפן. ב 14 לאוגוסט 1945, יום אחד בלבד לפני הכניעה היפנית הסופית, נשלחה טייסת תאנדרבולטים N מכנף 414 מאיוו ג'ימה למשימת תקיפה כנגד שדות תעופה יפניים סביב העיר נגויה. במהלך התקיפה נפגע מטוסו של סגן הרולד רייגן (אין קשר לנשיא) מאש נ"מ והנ"ל נאלץ לנטוש את מטוסו מעל הים. במהלך הנטישה הלא מוצלחת נפגע הטייס מהגה הגובה ונפצע קשה בראשו. צוללת אמריקנית חילצה אותו אך הוא נפטר מפצעיו יומיים לאחר מכן בבית חולים שדה באיוו ג'ימה. בכך היה לטייס הקרב האמריקני האחרון שנהרג בפעולות האיבה.
מטוסי מוסטנג ותנדרבולט באיוו ג'ימה
ביום האחרון של אוגוסט 1945 יצא מבנה גדול של מטוסי תאנדרבולט, מוסטנגים ו B-29 למפגן ראווה אווירי בגובה נמוך ולאור יום מעל טוקיו כדי להבטיח שהגנרלים היפנים לא ישנו את דעתם לגבי הכניעה ברגע האחרון. גם הצי האמריקני ערך מפגן ראווה מקביל. אגב איוו ג'ימה הקטנטן הפך במהרה למפלטם האחרון של מטוסי B-29 רבים שנפגעו במשימות הפצצה מעל יפן ובצעו נחיתות ריסוק/חירום בשדות התעופה שהוקמו בו או לחופיו. בחמשת החודשים האחרונים של המלחמה התמלאו שדות התעופה שהוקמו בו במפציצים מרוסקים שנדחסו בכל פינה, זאת מאחר ובאי לא היה כוח אדם מיומן בתחזוקת ושיקום B-29 (שוב ראו תמונות).
נחזור לעניינו, יש הטוענים כי ההרוג האמריקני האחרון בפעולות האיבה היה בכלל טר"ש וויליאם בייטס, רגלי מדיוויזיה 3 של חיל הנחתים שנורה למוות ממארב על ידי מסרבי-כניעה יפנים בעת טיהור האזורים הנידחים יותר באי גואם באמצע דצמבר 1945, 3 חודשים אחרי הכניעה הרשמית היפנית. שבוע קודם לכן נהרגו 3 לוחמים אחרים מאותה היחידה במארב דומה באזור סמוך. בכללי מסרבי-כניעה היפנים הקיצוניים המשיכו במעלליהם שנים רבות אחרי תום המלחמה, הרבה מעבר למקביליהם ה WEREWOLF הנאצים. פלוגה חי"ר יפנית הסתתרה באוקינאווה עד ה 1 לדצמבר 1945, פלוגה אחרת הסתתרה באי הדמים פלילו עד אפריל 1947 והסכימה להיכנע רק אחרי שאדמירל יפני שהוטס לאי במיוחד הצליח לשכנע אותם שהמלחמה תמה מזמן. 2 חיילים יפנים חמושים התגלו באיוו ג'ימה בינואר 1949 בעוד שמחלקה יפנית התבצרה באחד האיים הנידחים במריאנה עד יוני 1951. במאי 1960 נכנעו 2 חיילים יפנים באי גואם (אולי אלו שאחראים להרג הנחתים האמריקנים בדצמבר 1945?) וחייל שלישי מאותה הכיתה המשיך להסתתר באי עד ינואר 1972 (!). באוקטובר אותה השנה נהרג מסרב-כניעה יפני בקרב עם המשטרה המקומית באי לובנג שבפיליפינים ולאחר מכן נכנעו 3 חיילים נוספים מאותה המחלקה, האחרון שבהם המ”מ סגן הירו אונדה, שנכנע במרץ 1974 (כמעט חצי שנה אחרי תום מלחמת יוה"כ!) רק אחרי שהמג"ד המקורי שלו הוטס לאי כדי לשכנע אותו שהמלחמה תמה. חצי שנה לאחר מכן, בדצמבר 1974, הסגיר עצמו חייל יפני לסיור של צבא אינדונזיה באי מורוטאי, שהיה בסיס יפני ענק בזמן המלחמה, ובכך היה לחייל האחרון שנכנע, 29 שנים ויותר אחרי תום מלחמת העולם השנייה (!). רוב החיילים הללו, במיוחד הקצינים שביניהם, התקבלו כגיבורים בארצם ומקצתם אף כתבו ספרים שתארו את מעלליהם בג'ונגלים ובמערות.
מעברו השני של העולם, אחרוני החיילים הגרמנים להיכנע לא היו צוותי הצוללות או מסרבי-כניעה אלא דווקא אנשי תחנת מז"א של חה"א הגרמני שהוצבו בראשית בספטמבר 1944 בארכיפלג סבאלברד במעבי האוקיינוס הארקטי הצפוני ונכנעו לספינת דייג נורבגית בראשית ספטמבר 1945. הגרמנים האומללים איבדו קשר עם מולדתם לאחר כניעתה במאי, נשכחו בכאוס שאחרי המלחמה, החלו לשדר אותות מצוקה בקיץ עד שהתגלו וחולצו מהתחנה הנידחת ואז שבו למולדתם.
אגב הקרבות בין היפנים והסובייטים נמשכו עד ל 18 לאוגוסט 1945 תוך שאחרונים מנצלים את הימים שאחרי הפסקת האש כדי להשלים בין היתר את כיבוש דרום האי סחלין ואת תפיסת האיים הקורילים במבצע אמפיבי, כך שהחללים האחרונים מקרב בעלות הברית בפעולות איבה במלחמת העולם השנייה היו חיילים סובייטים שנפלו בפעולות אלו.
נערך לאחרונה ע"י strong1 בתאריך 24-03-2013 בשעה 00:48.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "האחרונים למות... והאחרונים להיכנע..."
מצטרף לברכות על הסקירה.
קוריוז קטן לגביי ה B-32.
לפני כחודשיים פירסם המאגזין Code One של לוקהיד-מרטין תמונות היסטוריות שהתגלו בארכיון החברה של מפעל קונסולידייטד.
אחת התמונות הייתה של מטוסי B-24 ו-C-87 (גירסת התובלה של המטוס) חדשים החונים ברחבה שבחזית המפעל.
בבחינה קרובה התגלה מבצבץ בפינה השמאלית עליונה של התמונה אב הטיפוס הראשון של ה B-32,החונה בנפרד משאר המטוסים.
מאחר והתמונות הידועות של אב הטיפוס הן כולן בשחור-לבן,התמונה שהתגלתה כעת כעבור כמעט 70 שנה היא אולי התמונה היחידה של המטוס בצבע.
_____________________________________
"השגנו את מטרתינו בנחישות ובעוצמה שלא לאפשר לערבים המשוגעים האלה להשיג נשק גרעיני.
אנחנו לא חוששים מאותן 'נשמות טהורות',שכל התנינים בנהרות דרום-אפריקה לא יוכלו לספק להן די דמעות שיוכלו למחות את צביעותן,ובטוחני שאתה מבין אותנו היטב".
רא"ל רפאל איתן במברק אל שר ההגנה הדרום אפריקני מגנוס מאלאן מיד לאחר תקיפת הכור בעיראק.
ההתקפה הנועזת ביותר במלחמת העולם ה 2? פשיטת הקומנדו היפנית על אוקינאווה, מאי 1945
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "האחרונים למות... והאחרונים להיכנע..."
כאמור עם הפלישה האמפיבית האמריקנית לאוקינוואה באפריל 1945 החלה מתקפת קמיקאזה אדירת היקף על הכוחות הימיים של בעלות הברית, הן מבסיסים בדרום יפן והן מבסיסים בפורמוזה (כיום טיוואן). כיום נהוג לזכור ולציין בעיקר את ציי המטוסים המתאבדים, את רקטות הבאקה המאוישות, את הטורפדו המאוישים וכמובן את אובדן הימאטו במשימתה האבודה מראש. אולם תחת הררי הסיפורים על מפציצים יפנים הצוללים בדרכם האחרונה אל עבר ספינות הצי האמריקני והבריטי דרך מסכי הנ"מ והמיירטים נשכחה פרשיית גבורה אחת עלומה אך מרתקת וזה סיפור המעשה.
היפנים אמנם בחנו את נושא הצניחה הקרבית עוד בשנות ה-30 אבל כמו צבאות רבים אחרים בעולם, ובכלל זאת האמריקנים והבריטים, לא קדמו אותו בפועל עד להצלחות הכבירות של הצנחנים הגרמנים ב 1940-1941. יפן, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, בנתה את מערך הצנחנים שלה על בסיס המודל הגרמני כך שהכוחות השתייכו לח"א הקיסרי היפני ולא לצבא היבשה, ממש כפי שדיוויזיות הצנחנים הגרמניות היו חלק מהלופטוופה (אגב גם הצי הקיסרי הקים יחידת צנחנים קטנה ונועזת לא פחות משלו במסגרת חיל הנחתים אך לא נעסוק בכך). כמו מקביליהם האירופאים, גם הצנחנים היפנים רשמו הצלחות במסגרת הבליצקריג בדרום מזרח אסיה, במסגרתו השתלטו בפברואר 1942 על בתי הזיקוק הענקיים באי סומטרה, אל מול כוח מגן משולב בריטי-הולנדי, שאמנם היה גדול וחזק בהרבה אך נעדר מנהיגות ומוטיבציה. עם ההצלחה בא התאבון ומערך הצניחה היפני עובה עם השנים עד לכדי אוגדת חיר"ם מוקטנת, הטיישין שודן, שכללה בין היתר יחידת שריון קטנה, דאונים והרבה אגו. אחרי שנתיים וחצי של שגרת אימונים אינסופית והנה שלהי 1944 המלחמה הגיעה כבר אל סף דלתה של יפן עצמה אך הצנחנים היפנים טרם נטלו בה חלק משמעותי.
בדצמבר הגו היפנים תכנית דרמטית לנצל את עתודת העילית שלהם בשתי פשיטות התאבדות רחבות היקף שמטרתן להשמיד את שדות התעופה האמריקנים באיי המריאנה (משם הלמו ביפן מפציצי ה B-29) ובאיים לייטה ולוזון שבפיליפינים. כאמור באוקטובר 1944 פלש מקארתור לאי לוזאן והתקדם בהדרגה אל יתר חלקי הפיליפינים. כעבור חודש נשלחה לשם אחת מחטיבות הצנחנים היפניות כדי לתגבר את חיל המצב, שהתקשה להתמודד עם הנחשול האמריקני. בערב ה 6 לדצמבר 1944, כמעט 3 שנים ליום בו תקפו היפנים את פרל הרבור, יצאה לדרכה התקפה חטיבתית מוצנחת, במסגרתה נשלחו 750 צנחנים אל עבר 5 שד"ת אמריקנים הרחק מעבר לקווי החזית. כמחצית ממטוסי התובלה יורטו והופלו בדרכם על היחד אך כ 300 צנחנים הגיעו בשלום אל הקרקע בשניים משדות התעופה והחלו מיד לזרוע הרס ובהלה סביבם, כאשר האמריקנים מקבצים יחידות מן הגורן ומן היקב כדי להתמודד עם האיום הפתאומי בעורפם ובכלל זאת מכונאים וטכנאים, אנשי מנהלה ותחזוקה, הנדסה ותותחנים. הנזק אותו גרמו היפנים היה יחסית קטן - כתריסר מטוסים שהושמדו, כמה עשרות הרוגים מקרב חיילי הבסיסים המותקפים - ועם אור הבוקר הגיעו למקום כוחות מסודרים של שריון, חי"ר וצנחנים אמריקנים וחיסלו את רוב היפנים כך שרק מעטים מהם הצליחו לחזור אל קוויהם. הצנחנים היפנים בצעו מספר פעולות גבורה נוספות נקודתיות בפיליפינים בטרם נעלמו ברובם למעבי הג'ונגלים עד לכניעתם הסופית בתום המלחמה.
הצנחנים היפנים חוגגים את יציאתם למשימתם הנועזת בפיליפינים - קצינים ומש"קים נושאים חגורות לבנות טקסיות ומנופפים בחרבות
היפנים בנטייתם להעצים ולהגזים בתרומתם של מעשים כאלו, ראו במשימה ההרואית הצלחה כבירה ומיהרו לתכנן פשיטה נועזת פי כמה. למעשה כבר במקביל להגעת הצנחנים לפיליפינים, ניתנה הנחייה להקים פלוגת פשיטה מיוחדת - הג'ירטסו קוטאטי - על בסיס הפלחה"ן של אחת מחטיבות הצנחנים האחרות שנותרו ביפן לטובת פשיטת הקרבה דומה אך הפעם על יעד מרוחק ומאתגר בהרבה - בסיס ה B-29 הגדול ביותר באי סייפן שבמריאנה. מטוסי התובלה היפנים היו אמורים להמריא מיפן, לתדלק באיוו ג'ימה ולהמשיך בדרכם החד-סיטרית דרומה אך ביש מזל ימים ספורים טרם היציאה למבצע החלו הפצצות הריכוך האמריקניות על איוו ג'ימה, כל מתקני ותשתיות שד"ת היפני במקום הושמדו והמשימה בוטלה בחוסר ברירה. החודשים נקפו, מספר תכנונים נוספים העלו חרס וחיילי העילית היפנים המשיכו להתבטל בבסיסי האם שלהם בעוד אחיהם נטבחים באלפיהם מעבר לים בקרבות חסרי סיכוי מול הארמדות האמריקניות האינסופיות.
כאמור ב 1 אפריל 1945 פלשו האמריקנים בעוצמה רבה לאי אוקינאווה, כבשו את רובו חיש מהר וכמו במריאנה ובאיוו ג'ימה, החלו מיד להקים בו שדות תעופה גדולים כולל מסלולים, תשתיות ומתקנים. לקראת אמצע מאי המצב באי נראה אבוד מבחינת המגינים היפנים אך למרות זאת הוחלט בפיקוד הבכיר היפני לבצע פעולת הקרבה-ראווה שתזכיר לאמריקנים שלא הכל נותר בשליטתם. בליל ה 24 למאי יצאו לדרכם 12 מטוסי תובלה שעל סיפונם אנשי צוות וכ 140 אנשי פלוגת הג'ירטסו קוטאטי. בחסות מתקפת הסחה של מטוסי קרב ומפציצים יפנים וכמובן החשיכה והבלבול הכללי, פנו 4 מהמטוסים לשד"ת קדנה ו 8 אחרים לשד"ת יונטן. מקצת המטוסים נאלצו לשוב על עקבותיהם עקב תקלות, אחרים הופלו אך 5 הצליחו לבצע נחיתות ריסוק ברחבי בסיס יונטן העצום. חיש מהר יצאו אנשי הקומנדו היפנים ששרדו למשימתם - לחבל במטרות איכות ולבצע הרג נרחב ככל האפשר בקרב החיילים האמריקנים. בין היתר עלה בידם להשמיד מאגר דלק עצום ולפגוע בכ 40 מטוסים שונים של הצי, חיל הנחתים וחיל האוויר האמריקנים. רק אמריקנים בודדים נהרגו במתקפה מאחר ורוב היפנים מהרו לפוצץ את עצמם על המטוסים החונים סביבם. צנחן יפני אחד שרד את התופת ומקץ שבועיים של בריחה הצליח בדרך לא דרך לחבור אל אחרוני המגינים שהתרכזו בדרום האי ומי יודע האם שרד עד לכניעתם בסוף יוני 1945.
אחד המטוסים היפנים המרוסקים כפי שהתגלו עם אור יום
עקב "ההצלחה" באוקינאווה היפנים תכננו מבצע חטיבתי נוסף, הפעם שוב אל עבר הבסיסים האמריקנים באיי המריאנה, אך המלחמה הסתיימה בטרם יצא אל הפועל. יתרה על כן אפילו התארכה המלחמה רוב הסיכויים שלא היה עולה בידם להוציא את המשימה אל הפועל, זאת מאחר והאמריקנים הבינו בעקבות הפעולות בפיליפינים ובאוקינאווה שהצנחנים היפנים נותרו איום צבאי משמעותי, קיבלו מודיעין על הפעולה הבאה ועל כן הפציצו ביולי ובאוגוסט 1945 את כל שדות התעופה מהם פעלו והשמידו בכך את רוב מטוסי התובלה שעמדו לרשותם.
כיום ניצבת באוקינאווה אנדרטה לזכרם את אנשי הקומנדו הנועזים.
הראשונים ליפול בשבי... והאחרונים לחמוק מגורל דומה...
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "האחרונים למות... והאחרונים להיכנע..."
רבים חושבים ש 500 מגיניו הנועזים (ובהם 450 נחתים מגדוד ההגנה מספר 1 והיתר אנשי בסיס חיל הים) של האי וייק שבמערב האוקיינוס השקט היו האמריקנים הראשונים שנפלו בשבי במלחמת העולם השנייה, עת נכנעו לפולשים היפנים ב 23 לדצמבר 1941, וזאת אחרי שעמדו בגבורה במצור ימי והפצצות בלתי פוסקות מהים והאוויר במשך שבועיים ימים. בפועל כבר ב 8 לדצמבר, קרי כמעט במקביל להתקפות הפתע על וייק, פרל הרבור והפיליפינים, נכנעו 200 הנחתים האחרונים שהחזיקה ארה"ב בצפון סין לידי צבא יפן וזה סיפור המעשה.
שורשי הסיפור המעניין והלא מוכר במרד הבוקסרים שפרץ בסין בסתיו 1899 במחאה על ההתערבות החיצונית ההולכת וגדלה של אומות אירופה, ארה"ב ויפן בנעשה בסין הקיסרית (ובכלל זאת צבאית, מסחרית, תרבותית ודתית) ובכלל זאת תוך ניצול התחלואות והחולשות של שושלת מנצ'ו-שינג המושחתת. ההתערבות הצבאית הפעילה החלה למעשה כבר חצי מאה קודם לכן, במלחמות האופיום הראשונה והשנייה המוצלחות שניהלו בריטניה וצרפת נגד קיסרות שינג, שהובילו בין היתר למסירת הונג-קונג לבריטניה ובכך היוו דריסת רגל קרקעית נוספת במדינה הענקית והשסועה (אחרי מקאו הפורטוגזית). ב 1897 ניצלה גרמניה הקיסרית רצח של מיסיונרים כדי לסחוט מסין שליטה על אזור קיאצ'או האסט' שבחצי האי שנדונג והביאה בכך לגל של דרישות דומות ממעצמות אחרות. הכניעה המשפילה לגל הדרישות המערביות עוררה זעם רב בסין והייתה בחזקת "הקש ששבר את גב הגמל" בדרך לפרוץ המרד שנתיים לאחר מכן.
הבוקסרים כילו את זעמם בכל סממן מערבי ורצחו מאות מיסיונרים, כמרים, נזירות, סוחרים, דיפלומטים וכן אלפי סינים שהמירו את דתם לנצרות. בראשית יוני 1900 התכנס צבא בוקסרים המדינה בבירה הקיסרית פקינג במטרה למחות ממנה כל זכר של הזרים. באמצע החודש נכנעה הקיסרית צזו-סי טאי-הו ללחץ הבוקסרים והכריזה רשמית מלחמה על אומות המערב. כ 4000 זרים וסינים נוצרים נמלטו אל מתחם הרובע הדיפלומטי הסמוך לעיר האסורה, בעוד שצבא סין הקיסרי וכוחות הבוקסרים צרים עליו. סערה קמה ברחבי העולם וחיש מהר נחתמה ברית 8 המעצמות ובהן ארה"ב, בריטניה, צרפת, אוסטרו-הונגריה, גרמניה הקיסרית, רוסיה, איטליה ויפן. ארמדה בינלאומית של 50 ספינות הובילה כוח משלוח של כ 30 אלף לוחמים, רובם הגדול יפנים, בריטים, צרפתים ואמריקנים, שנחתו בטאקו והתקדמו דרך טיאנצין אל עבר פקינג (במקביל פלשו הרוסים למנצ'וריה כדי להסיט את הצבא הקיסרי צפונה אך בכך גם טמנו את הזרעים למלחמתם עם יפן מקץ 4 שנים). גיוס חיל המשלוח היה פשוט למדי וזאת מאחר וכל המעצמות החזיקו כוחות ניכרים בדרום מזרח אסיה (הצרפתים בהודו-סין, הבריטים בהונג-קונג, הודו ואוסטרליה, האמריקנים בפליפינים וכו'). הגם שהיו נחותים משמעותית מבחינה מספרית, חיל המשלוח הבינלאומי היה מקצועי, נחוש ומצויד היטב ובתוך חודש ימים הביס את הצבא הקיסרי ויחידות הבוקסרים, הסתער על חומות פקינג והסיר בהצלחה את המצור מעל הרובע הדיפלומטי שנמשך כמעט חודשיים. את התבוסה הצבאית ליווה הסכם משפיל עוד יותר מבחינת הסינים ("פרוטוקול הבוקסרים"), שנחתם בספטמבר 1901 וכלל פיצויים כבדים ונוכחות צבאית זרה, גדולה וקבועה במקומות שונים בקיסרות ובהם בבירה עצמה.
חיילים של כל שמונה בעלות הברית שלחמו בסין
מהלך חיל המשלוח מנקודת הנחיתה ועד לשבירת המצור בפקינג
נחתים אמריקנים מניפים את דגל ארה"ב על חומות פקינג באוגוסט 1900
תחת פרוטוקול הבוקסרים נקבעה נוכחות קבע של שלשה רג'ימנטים אמריקנים בסין – אחד של נחתים בפקינג עצמה, אחד של רגלים מצבא היבשה בטיאנצין ובצי'נוונגדאו (כדי לאבטח את הדרכים שחיברו את הבירה הסינית אל נמלי החוף) ורג'ימנט שלישי, גם הוא מצבא היבשה, בשנגהי. נוכחות זו נשמרה פחות או יותר לאורך 40 השנים הבאות ונחשבה להצבה נוחה יחסית בהשוואה לג'ונג'לים של הפיליפינים, בין היתר בגלל הילת המסתורין שאפפה את הקיסרות הענקית והאפשרות לסייר בחומה הסינית הגדולה ובערי החוף. במסגרת סבב ההצבות נשלח בראשית 1937 הרג'ימנט ה-4 של חיל הנחתים אל צפון סין וחייליו ציפו לקדנציה נוחה בת מספר שנים אך למרבה אכזבתם לא כך היו הדברים. כבר ביולי אותה שנה פרצה מלחמת יפן-סין והנחתים האמריקנים הפכו לצופים מן הצד בקרבות הקשים ומעשי הזוועה שהתחוללו סביבם. נוכחותם של כרבבת חיילים אמריקנים בסין הייתה לקוץ בבשרם של הפולשים היפנים והנחתים מיעטו לצאת מבסיסיהם כדי למזער את החיכוך עמם. באמצע 1938 פונו הרג'ימנטים ה-1 ו ה-15 של צבא היבשה משנגהי וטיאנצין בהתאמה והנחתים קיבלו אחריות במקומם על שלש הערים, תוך פיצול הרג'ימנט בינן. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה מיהרה בריטניה, המעצמה האירופאית האחרונה שעדיין החזיקה נוכחות קבע בסין מתוקף פרוטוקול הבוקסרים להשיג את כוחותיה (גדוד בשנגהי וגדוד בטיאנצין), תהליך שהסתיים בקיץ 1940 והפך את 3000 הנחתים האמריקנים לכוחות הזרים האחרונים בסין (מלבד הפולשים היפנים כמובן). הצרפתים והאיטלקים, שהחזיקו נוכחות קטנה יותר, פינו אותה עוד קודם לכן (כזכור, הגרמנים והאוסטרים לא שבו לסין אחרי תבוסתם במלחמת העולם הראשונה והרוסים גורשו ממנה בעקבות תבוסתם במלחמת 1904).
נחתים בסין בין המלחמות
עד סוף 1940 השלימה יפן את כיבוש רוב רצועת החוף הסינית ואף את צפון הודו-סין (מידי כוחות ממשלת וישי) והיה ברור שבמוקדם או במאוחר ייווצר בינה ובין ארה"ב ובריטניה עימות רבתי סביב השליטה בדרום מזרח אסיה ובמערב הפסיפיק. לאורך שנת 1941 דיללו האמריקנים בהדרגה את כוחותיהם הנותרים, שנותרו כעת כמובלעות מבודדות בתוך טריטוריה יפנית, ובנובמבר התפנו 1200 נחתים משנגהי והפליגו לפיליפינים. כעת נותרו בסין רק כ 200 נחתים בלבד שעסקו באבטחת השגרירות בפקינג והנספחות בטיאנצין. כוח מאסף זה היה אמור לעלות אף הוא על ספינת מטען אמריקנית אחרת ב 10 לדצמבר 1941 ולהפליג לפיליפינים אך ביש מזל 3 ימים קודם לכן תקפו היפנים את פרל-הרבור ומלחמת העולם השנייה הגיע גם לאסיה ולפסיפיק. מיד עם היוודע פרוץ המלחמה מיהרו כוחות גדולים של צבא יפן לכתר את המאחזים האמריקנים ודרשו את כניעתם המידית. למפקד כוח הנחתים, קולונל ויליאם אשורסט לא נותרה ברירה וב 8 לדצמבר נכנעו הוא ו 200 אנשיו והפכו בכך לשבויים האמריקנים הראשונים במלחמת העולם השנייה. קולונל אשורסט חשב שמיד אחרי הכניעה הפורמלית תוסדר עזיבתם של האמריקנים למדינה נייטרלית מאחר ועסקו באבטחת נציגויות דיפלומטיות (הגם שלא הוסדרה בפרוטוקול הבוקסרים, היה יסוד מסוים באומנתו מאחר ולימים אפשרו היפנים את עזיבתו שלהשגריר האמריקני בטוקיו ביחד עם אנשי הסגל שלו ומאבטחי הנחתים בתמורה להחזרת השגריר מוושינגטון ואנשיו). אך במקום הפלגה הביתה המתינו לנחתים כמעט 4 שנים של עבודת פרך, רעב, מחלות והתנכלויות בלתי פוסקות במחנות השבויים היפנים הידועים לשמצה, שאחוז התמותה בהם עמד על כ 35%. בינואר 1942 צורפו הנחתים לחבריהם שנתפסו באי וייק ומי מהם ששרד את שנות השבי הקשות שוחרר אחרי כניעתה הסופית של יפן. בין השורדים היה קולונל אשורסט שאף הועלה לדרגת גנרל כוכב אחד לאור מנהיגותו במחנה השבויים אך נפטר שנים ספורות לאחר תום המלחמה בגיל צעיר יחסית.
כניעת מפקד הנחתים בסין ב 8 לדצמבר 1941
באוקטובר 1945, כמעט ארבע שנים תמימות אחרי ש (כמעט) אחרון החיילים האמריקנים עזב רשמית את סין, החלו לנחות בצפון המדינה כוחות החלוץ של גיס הנחתים השלישי, ובו דיוויזיות 1 ו 6, וניגשו מיד למלאכת פירוקם של כחצי מיליון חיילים יפנים מנשקם והשבת השלטון הלאומני על כנו. במקביל נשלחו הדיוויזיות אחרות של חיל הנחתים (ה-2 וה-5) וצבא היבשה ליפן עצמה, לפורמוזה ולקוריאה למטרות דומות. גם בריטניה וצרפת שלחו כוחות לסין, ובהם גם כלי שיט. בתחילה היה נראה שהכל חוזר לקדמותו כפי שהיה לפני מלחמת סין-יפן והאמריקנים חידשו את הבסיסים הותיקים בפקינג, בטיאנצין, בצי'נוונגדאו ובצינגטאו (הקולוניה הגרמנית לשעבר) כולל כנף אווירית שלמה וספינות קרב שעגנו לחופי המדינה למקרה הצורך. כמו כן נשלחו כוחות קטנים לננקינג (בירת הרפובליקה) ולשנגהי ויועצים מתחומים שונים שובצו בקרב יחידות הצבא הלאומני (כפי שעשו לימים בקוריאה, בויאטנם, בעירק ובאפגניסטן).
אך צחוק הגורל, בתוך חודשים ספורים שוב מצאו את עצמם הנחתים באמצע מאבק לא להם, עת התחדשה במלוא עוזה מלחמת האזרחים בין הקומוניסטים של מאו דזה-דונג ואנשיו של הגנרליסימו צ'יאנג קאי שק. בתחילה עוד היו לאמריקנים אספירציות לסייע ללאומנים לבסס את שלטונם אך העייפות משנות המלחמה הארוכה בפסיפיק, הקיצוץ המסיבי בסד"כ ובתקציב הביטחון והתנגדות ראשי הצבא הביאו לנסיגה הדרגתית שנייה של כוחות ארה"ב ובריטניה מסין בתוך עשור (בהקשר זה, ראו מטה אנקדוטה מעניינת על הבריטים). סוף דבר, בשלהי 1948 החלה קריסה רבתית בצבא הלאומני. הקומניסטים ניצלו את המומנטום והכאוס וכבשו את הבירה ננקינג באפריל 1949 ואת שנגהי במאי. כמו כן פרסמו הקומוניסטים דרישה לכל הכוחות הזרים בסין לעזוב לאלתר את המדינה, והכוונה כמובן הייתה לארה"ב, בריטניה וצרפת. עבור האמריקנים זה היה האות שהגיע הזמן לעזוב ובמהלך מאי פינו הנחתים את כל מאחזיהם בפנים המדינה ונסוגו לראש הגשר המבוצר בצינגטאו. ביוני 1949 עזבו אחרוני הנחתים את סין ובכך הקיץ הקץ על נוכחות אמריקנית שנמשכה על פני כמעט חצי מאה.
אך בכל לא תמה הדרמה והכל בזכות הבריטים כמובן. ובכן מאז תום מלחמת העולם השנייה החזיק צי הוד מלכותו שייטת קטנה של ספינות מלחמה בנמל הגדול של שנגהי, בשפך הינגצה, כאשר אחת הקורבטות מוצבת כדרך קבע בעמדת כוננות סמוך לבירה ננקינג, 170 ק"מ במעלה הנהר האדיר, למקרה שיהיה צורך לסייע לאנשי השגרירות (מה שנקרא GUNBOAT DIPLOMACY). באפריל 1949 איישה הקורבטה "קונסורט" את עמדת הכוננות בעוד מחליפתה, הקורבטה "אמתיסט", כבר עושה את דרכה במעלה הנהר. בתוך ימים ספורים מצאו עצמן שתי הספינות בעין הסערה, כאשר הקומניסטים הגיעו לאזור, השתלטו על אחת מגדות הנהר ופתחו באש כבדה על ה "אמתיסט". במהלך ההפגזה נהרגו כ 20 מלחים בריטים ורוב צוות הספינה נטש את הספינה הפגועה ונמלט לגדה השנייה, שעדיין הוחזקה על ידי הלאומנים. "קונסורט" הפליגה מננקינג במטרה לסייע לאחותה הפגועה אך בעודה מנסה לגרור אותה, ספגה בעצמה קומניסטית אש כבדה (שהרגה כ 60 מאנשי צוותה) והיא נאלצה לסגת במורד הנהר אל עבר שנגהי. במשך שלשת החודשים הבאים התחוללה דרמה שלמה סביב הספינה כאשר הבריטים מנהלים מו"מ לשחרורה. אחרי 3 חודשים מאסו הבריטים בדיפלומטיה והורו לצוות הספינה TO MAKE A RUN FOR IT. ואכן בליל ה 30 ליולי 1949 חמקה הפריגטה מננקינג ויצאה למסע מסמר שיער במורד הינגצה שכלל חילופי אש כבדים עם עמדות קומוניסטיות לאורך הדרך אך בסופו של דבר הסתיים בהצלחה. יציאתה של ה "אמתיסט" סימלה את סופה של הנוכחות הצבאית הזרה בסין, שהחלה 100 שנים קודם לכן.
הקונסורט
האמתיסט
ללא קשר לכוחות הזרים, המלחמה עצמה נמשכה לסירוגין עד לסוף 1949, עם נפילתם של אחרוני מעוזי הלאומניים בידי אויביהם ונסיגת יתרת צבאם לפורמוזה ולצפון תאילנד. באפריל ומאי 1950 השלימו הקומוניסטים את כיבוש רוב האיים שלחופי המדינה, כולל האי הענק היינן שבדרום המדינה, ובכך באה לקיצה מלחמה האזרחים. כל תכנית שהייתה לקומוניסטים להמשיך במומנטום ולכבוש גם את פורמוזה עצמה נבלמה עקב פרוץ מלחמת קוריאה ביוני 1950 והיענותם לבקשת סטאלין להציל את בעלי בריתם הצפון קוריאנים מתבוסה. עם זאת, בשנה שלאחר מכן השתלטו הקומוניסטים גם על ממלכת טיבט, אותה הם משעבדים עד עצם היום הזה. ב 1971 התקבלה סין הקומניסטית כחברה באו"ם ובמועצת הביטחון על חשבון הממשלה הלאומנית (שסולקה בבושת פנים ואינה חברה בו גם כיום מקץ 40 שנה) ובפברואר 1972 אף ביקר בה באופן תקדימי נשיא ארה"ב ניקסון. באפריל 1975, בעוד העולם עסוק בפלישה הקומניסטית החדשה לדרום-ויאטנם, נפטר צ'יאנג קאי שק. לא חלפה שנה וחצי וגם יריבו המר מאו דזה-דונג הלך לעולמו. ב 1978 החלה רפורמה פוליטית גדולה בסין ובשנה שלאחר מכן הכיר ממשל קרטר בשלטון הקומניסטי כנציגו הבלעדי של העם הסיני, תוך שמירת קשרים עקיפים בלבד עם טיוואן. בכך תמה סופית ורשמית המעורבות הזרה בענייני סין ולמעשה הוגשם חזונם של הבוקסרים להחזיר עטרה לישנה.
אפרופו שבויים אמריקנים במלחמת העולם השנייה, הנה טבלה מעניינת שתאזן את התמונה בין אלו שנפלו בידי הגרמנים (נדמה שרובם אנשי צ"א שהופלו מעל גרמניה) ואלו שנפלו בידי היפנים...
נערך לאחרונה ע"י strong1 בתאריך 22-09-2013 בשעה 00:55.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "האחרונים למות... והאחרונים להיכנע..."
האחרונה לחטוף
ביוני 1945 הסתיים הקרב העקוב מדם על אוקינאווה בניצחון אמריקני מוחץ. במקביל הושלם טיהור הפיליפינים ונמשכה כתישת יפן מהאוויר, הן על ידי מפציצי B-29 מבסיסים באיי המריאנה והן על מפציצים קלים יותר מבסיסים חדשים באוקינאווה ולה-שימה. רוב קווי האספקה של היפנים נותקו, בעיקר על ידי צי הצוללות האמריקני הגדול אבל גם בידי ספינות טורפדו וכלי טיס שפעלו מהיבשה ומהים כאחד. צי השטח היפני נופץ לגמרי בקרבות הגדולים של 1944 ואת עתודות הדלק המועטות שנותרו לו בחר לבזבז על הגיחה האובדנית של היאמאטו באפריל 1945. האמריקנים שקדו על COUP DE GRACE ימי רחב היקף שיונחת על יפן עצמה באמצעות הצי השלישי. גם הפעם נתן נימיץ דרור לאגרסיביות של הלסי ומקיין (כפי שהעניק חופש פעולה מוחלט גם למקביליהם בצי החמישי – ספרואנס ומיסצ'ר) והם ניצלו אותו לטובת תכנית שאפתנית להכות באותם המקומות המרוחקים ביותר באיי יפן, אליהם מפציצי חהא"א לא יכלו להגיע, ובכך להביא את המלחמה לביתם של אחרוני היפנים שטרם טעמו ממנה.
מטרת הגיחה הימית הגרנדיוזית הייתה משולשת – לאסור מלחמה על איי יפן עצמם, להכשיר את הקרקע לפלישה הצפויה ולהדגים לסובייטים את עוצמתה הצבאית של ארה"ב טרם ועידת פוטסדם, שעמדה להתכנס בהמשך החודש ולדון בעתיד אירופה ודרישות הכניעה ליפן. אמנם לא הייתה זו הגיחה הראשונה כנגד איי יפן עצמם (הצי האמריקני ביקר שם כבר בפברואר ובמרץ וזרע חורבן רב) אבל הפעם מדובר במאמץ נרחב וממושך בהרבה. על כן ב 1 ליולי 1945 הפליג הצי השלישי בפיקוד אדמירל 4 כוכבים הלסי ממפרץ סוביק שבפיליפינים צפונה אל עבר יפן. הייתה זו ארמדה אדירה ובה כ 30 נומ"טים מסוגים שונים ותריסר אוניות קרב וערב רב של ספינות נוספות מסוגים שונים כולל זנב לוגיסטי אדיר (במהלך החודש הקרוב ביצעה הארמדה מספר תדלוקים ותספוקים בלב ים). את הצי השלישי הוביל כוח המשימה 38 בפיקוד אדמירל 3 כוכבים ג'ון מקיין (אביו של אדמירל 4 כוכבים ג'ון מקיין, לימים מפקד כוחות הצי בויאטנם, וסבו של ג'ון מקיין הסנטור המוכר דהיום) שריכז תחתיו את רוב נושאות המטוסים ואוניות הקרב (כפי שהיה לפני כן בכל הקרבות הגדולים של 1944-1945).
הארמדה הפליגה הרחק צפונה אל תוככי הפסיפיק, תוך שהיא עוקפת את איי יפן ממזרח וחוברת אל כוח המשימה הבריטי שהפליג בנפרד מאוסטרליה. ב 14 ליולי פנה כוח המשימה המשולב מערבה ו "נחת" בהפתעה על הוקיידו, האי הצפוני ביותר והשני בגודלו, והחל להתקיף בסיסים, נמלים ואזורי תעשייה שונים. מקצת ההתקפות בוצעו על ידי מטוסי נושאות המטוסים בעוד התקפות אחרות בוצעו דווקא על ידי אוניות הקרב וסיירות, שקרבו אל חופי המדינה והפגיזו אותה בתותחים, בין היתר כדי שאזרחי יפן יראו במו עיניים את עוצמתן של בעלות הברית ויפנימו שהמלחמה אבודה.
אוניות הקרב האמריקניות מתקרבות להוקיידו ב 14 ליולי 1945
ומפגיזות (הפעם הראשונה שאוניות קרב אמריקניות תקפו את יפן עצמה)
לאחר מכן פנתה הארמדה דרומה ובמהלך 30 הימים הבאים "גיהצה באש" שוב ושוב את החוף המזרחי של האיים הונשו וקיושו תוך התקפה על מטרות רבות ובכלל זאת שדות תעופה, מפעלים, מתקני חוף והבסיסים הימיים הגדולים ביוקוסקה (הסמוך לטוקיו), קורה (בים הפנימי, בסמוך להירושימה) וססיבו (באי הדרומי קיושו). לאמריקנים היה מודיעין עדכני ומקיף לחלק זה של המשימה, אחרי שבמהלך יוני ביצע חהא"א גיחות צילום ארוכות טווח מעל לחלקים שונים של יפן. מסוף יולי החלה הארמדה להצפין שוב עד שהגיע בחזרה אל נקודת ההתחלה בהוקיידו, כאשר למרבה הצער בין הקורבנות הרבים של ההתקפות היו גם כ 30 שבויי מלחמה אמריקנים שהועסקו בעבודות כפייה, מקצתם אגב נחתים שנפלו בשבי 4 שנים קודם לכן (כפי שצוין לעיל). ההתקפות המשיכו גם אחרי הטלת 2 פצצות האטום (מקצת היעדים שהותקפו היו סמוכים מאד לערים שהושמדו) ולמעשה לא פסקו עד ה 14 לאוגוסט.
מפת ההתקפות מהאוויר והים
כוח משימה 38 מבצע פנייה מתוזמנת להפליא לחופי יפן
היו אלו הפעולות ההתקפיות האחרונות של הציים האמריקני והבריטי במלחמת העולם השנייה. האמריקנים עשו שמות בשרידי הצי היפני, והטביעו את רוב הספינות הגדולות שנותרו לו (שבין כה וכה היו מנוטרלות עקב מחסור בדלק וכ"א) ובהן ערב רב של אוניות קרב, סיירות ונושאות מטוסים מסוגים שונים, רובן מאוישות בצוותים שלדיים בלבד. חלקן היו באמצע תהליכי תיקון ו/או הסבה שהוקפאו כבר בראשית 1945, לאור חוסר ההגיון שבהמשך העבודה ובזבוז המשאבים (להראות שהיפנים לא היו עיוורים לגמרי לגבי עתיד המלחמה). למרבה ההפתעה היפנים הראו התנגדות דלה ביותר דריסת הרגל הגסה בביתם ולמעשה לא ניסו להתקיף את הספינות אפילו פעם אחת, לא מהאוויר ולא מהים. עם זאת, כ 150 מטוסים אמריקנים ובריטים אבדו למיירטים ואש נ"מ יפניים. בין האנקדוטות המעניינות אפשר לציין את התקפה המוצלחת שביצעו מטוסי קורסייר, אוונג'ר ופייפליי של אווירית הצי המלכותי על נומ"ט הליווי היפנית "שימאנה-מארו" במפרץ שידו שבים הפנימי, שהותירו את הספינה מרוסקת. למרבה ההפתעה מדובר בפעם הראשונה והיחידה בה תקפו מטוסים בריטים נומ"ט כלשהי במהלך מלחמת העולם השנייה! אגב הבריטים אמנם פעלו כחלק מהצי השלישי אבל ריכזו את כל האוניות שלהם בכוח משימה נפרד ששמר רשמית על עצמאות פיקודית.
ה "שימאנה-מארו" היפנית המרוסקת כפי שהתגלתה אחרי המלחמה... כאמור זוהי הנומ"ט היחידה שהותקפה על ידי בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה,
מספר ימים לאחר מכן, ב 29 וב 30 ליולי 1945, הפגיז הצי המלכותי את נמל הממצו שבמזרח הונשו במה שהייתה הפעם האחרונה בה אוניית קרב בריטית ירתה בזעם בתותחיה הגדולים כלפי אויב כלשהו. הספינה המדוברת הייתה ה KGV, ש 4 שנים קודם לכן הייתה נטלה חלק מכריע בהטבעת הביסמארק הגרמנית בצדו השני של העולם.
ה "קינג ג'ורג" הבריטית כחלק מהצי השלישי
ב 9 לאוגוסט 1945 (יום ההפצצה האטומית על נגסאקי) תקפה אווירית הצי המלכותי את נמל אונגאווה שבצפון מזרח הונשו. מבנה של קורסיירים מנומ"ט פורמידבל זיהה קורבטה יפנית בנמל וצלל עליה. מטוסו של סגן רוברט גריי, מתנדב קנדי שלחם בשורות הצי המלכותי, נפגע מאש נ"מ אך למרות זאת המשיך הטייס בהתקפה עד שהתרסק במימי המפרץ ונספה. אחרי מותו הוענק לקנדי האמיץ בצלב ויקטוריה ובכך הוא הפך לאחרון שזכה בעיטור היוקרתי במלחמת העולם השנייה. עוד על מעלליו של רוברט גריי אפשרי לקרוא כאן
אחרי כיבוש יפן סרקו בעלות הברית את הנמלים השונים ומצאו בהן ספינות מרוסקות לרוב ובהן נושאות המטוסים אמאגי, קטסוראגי, הג'וניו רבת הפעלים ששרדה את רוב המלחמה, האיקומה והקאסאגי הלא גמורות, האיבוקי הלא גמורה (שבניגוד לשתיים הקודמות הייתה סיירת שהוסבה לנומ"ט ולא נבנתה ככזו מלכתחילה), נושאות הליווי הקאיו, הימאשירו-מארו (שטובעה עוד בפברואר אך נותרה במקומה), השימאנה-מארו שהוזכרה לעיל וכן נושאת הסער הקומאנו-מארו של צבא יפן, מהדורה מוקדמת של נחתות המסוקים המודרניות.
רבים נוטים לחשוב שהסיירת אינדיאינפוליס, שטובעה על ידי צוללת יפנית ב 30 ליולי 1945, הייתה הספינה הגדולה האחרונה של הצי האמריקני שנפגעה בפעילות אויב במלחמת העולם השנייה אך לא כך הדבר וזה סיפור המעשה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה בפסיפיק בדצמבר 1941 כבר הייתה הפנסילבניה אוניית קרב ותיקה בשורות הצי האמריקני, שמאחוריה לא פחות מ 25 שנות שירות ברחבי העולם ובכלל זאת עוד במלחמת העולם הראשונה. הספינה בת ה 32 אלף טון נשאה עליה לא פחות מ 12 תותחי ה 14 אינטש אימתניים ב 4 צריחים משולשים וכמעט 1400 אנשי צוות. ביום הגורלי ה 7 לחודש הייתה הפנסילבניה באמצע תהליך שיפוץ תקופתי ותקועה בתוך מבדוק בנמל פרל-הרבור, דבר שככל הנראה הציל אותה מהטורפדו היפניים שקטלו כמה מאחיותיה ב BATTLE SHIP ROW הסמוכה. עם זאת הספינה בכל זאת ניזוקה, 30 מאנשי צוותה (ובהם סגן המפקד) דווחו כהרוגים או נעדרים ועל כן נכנסה לשיפוצים במספנות הצי בסן-פרנסיסקו, לשם חזרה כמעט מדי שנה לטובת שדרוגים שונים בעיקר בתחומי המכ"ם והנ"מ. בין לבין נטלה אוניית הקרב חלק במערכות ימיות רבות בכל רחבי הפסיפיק - מחופי אלסקה בצפון דרך מבצעי הפלישה הגדולים לאיי המריאנה, איי פלאו וכלה בפיליפינים, שם גם נטלה חלק קטן יחסית בקרב האחרון בהיסטוריה שנערך בין אוניות קרב במצר סוריגאו. עם שוך הקרבות בפיליפינים הפליגה הפנסילבניה שוב לסן-פרנסיסקו, שם בין היתר הוחלפו קני ה 14 אינטש השחוקים שלה באלו שפורקו מהאוקלהומה שנה קודם לכן (אחרי שזו נמשתה ממימי פרל-הרבור, שם טובעה על ידי היפנים במתקפת הפתע שלהם). ב 12 ליולי 1945 הפליגה הפנסילבניה בחזרה לפסיפיק ומקץ חודש עגנה הספינה לחופי האי אוקינאווה, שם החל הצי לצבור כוחות לקראת מבצע אולימפיק - הוא הפלישה לאי קיושו ב 1 נובמבר 1945. בדרך עוד הספיקה הספינה להפגיז את האי וייק, שעדיין הוחזק על ידי היפנים מאז נכבש בראשית המלחמה.
ב 12 לאוגוסט 1945, רק 3 ימים טרם הכניעה היפנית הסופית ושבוע אחרי הטלת הפצצה האטומית הראשונה על הירושימה, חדר מפציץ יפני לא מזוהה מבעד לרצועות ההגנה האמריקניות סביב אוקינאווה והשחיל טורפדו בודד וקטלני לירכתי הפנסילבניה. חור של 9 מטרים נפער בדופן הספינה, ירכתיה הוצפו ונגרם לה נזק כבד. 20 אנשי צוות נהרגו ואחרים נפצעו, ובהם גם אדמירל אולדנדורף, מפקד שייטת אוניות הקרב הראשונה, שקבע את דגלו ומושבו בפנסילבניה במהלך השנה החולפת. אירוניה נאה היא שאותה ספינה, שצלחה 3.5 שנים רצופות של קרבות ללא הפסקה, כמעט וטובעה ממש בסוף המלחמה! הפנסילבניה ניצלה מטביעה בזכות מאמצי הצוות ובתום מסע ארוך ומקרטע שנמשך חודשיים וכלל מספר תיקוני חירום בדרך הגיעה לבסוף בחזרה לחופי ארה"ב. מאחר והמלחמה כבר הסתיימה והצי כבר החל להתכווץ למימדים הגיונים יותר ברור שלא היה הגיון בשיפוץ הספינה פעם נוספת. במקום זאת היא תוקנה בצורה שיטחית ובקיץ 1946 הפליגה הרחק דרומה לאטול ביקיני, שם ספגה בהצלחה גם את ניסוי פצצת האטום. משם נגררה לאטול אחר כדי לאפשר מעקב אחרי רמות הקרינה שהצטברו בה ושם גם טובעה ב 10 לפברואר 1948.
הפנסילבניה הגאה בראשית דרכה - שימו לב לתרני הכלובים, שהיו הבון-טון בשליש הראשון של המאה ה-20, ועליהם במות פתוחות להכוונת אש התותחים, כאילו היה מדובר בכלל בספינת מפרשים מהמאה ה-18.
הפנסילבניה המשופצת כפי שנראתה בעשור שקדם למלחמה בפסיפיק. שימו לב לתוספת גף מטוסי התצפית בירכתיים. תרני הכלובים האנכרוניסטיים הוחלפו בתרני תלת-רגל מודרניים מרובי מפלסים (ולכו תדעו, אולי מכמותם שאב בן התקופה אורסון וולס את ההשראה למפלצות המאדים שלו במלחמת העולמות?)
פרל הרבור היום שאחרי - הפנסילבניה תקועה במבדוק, לפניה שתי משחתות אמריקניות מושמדות
חלפו 3 שנים והפנסילבניה מובילה את שייטת אוניות הקרב מס' 1 בפלישה לפיליפינים... שימו לב לשינויים הנוספים במבני התרנים ולסוללות הנ"מ וה 5 אינטש הכבדות שהתווספו לספינה בשיפוצים השונים
אדמירל אולדנדורף, מפקד השייטת, ומטהו על גשר הפיקוד של הפנסילבניה
הפנסילבניה במבדוק צף אחר באמצע המלחמה - שימו לב לצורך החרטום האנכרוניסטית של הספינה, נצר לתכנון בן 30 שנה שהתבסס על נסיון שנצבר בשלהי המאה הקודמת
צוות הספינה נאבק בהצפת הירכתיים הקשה בעקבות פגיעת הטורפדו היפני באוגוסט 1945 - שימו לב לצינורות השאיבה הבוקעים מקני צריח מס' 4. שימו לב שבשלב מאוחר זה של המלחמה הספינה מצוידת במערך שלם של מכ"מים ובהם ה SK-2 וה SP המתקדמים שהותקנו רק במהלך השיפוץ של אביב 1945. מפאת צנזורה צבאית כבדה, תמונות כגון אלו התפרסמו לעתים רק בתום המלחמה
צוות הספינה המצומצם בחודשים שאחרי תום מלחמת העולם השנייה - שימו לב לאנשי חיל הנחתים, שהיו ונותרו חלק בלתי נפרד מצוותי הצי האמריקני ועסקו דאז במשימות שונות כגון אבטחה בעת ביקורי חוף. מ 1400 נותרו בערך 300 מאחר ואין עוד צורך לאייש את סוללות הנ"מ האדירות וכן פונקציות נוספות מן הסתם.
מה עשתה הספינה במהלך המלחמה? מסתבר שלא מעט...
נערך לאחרונה ע"י strong1 בתאריך 05-11-2013 בשעה 23:25.
מסתבר שיום אחד אחרי שהיפנים טירפדו בהצלחה את הפנסילבניה במימי אוקינאווה, הם פגעו שם בספינה אמריקנית נוספת, היא הלה-גרנג', ספינת תובלה טיפוסית מדגם ההסקל. במהלך המלחמה נבנו כמעט 120 ספינות כאלו בדחי 7000 טון שנועדו לשאת ולהנחית רג'ימנט שלם של נחתים או חי"ר על כל ציודו אל חופי האויב בעזרת שלל עגורנים ונחתות אותן נשאו הספינות על הסיפונן. עם השלמת כיבוש אוקינאווה ביוני 1945 החלו האמריקנים להקים על האי מצבורי תחמושת ואספקה אדירים הנדרשים לתמיכה בשלב הראשון לפלישה ליפן, הוא מבצע אולימפיק המיועד לאוקטובר 1945. במסגרת זו הפליגה הלה-גרנג' בסוף יולי מאיי מרשל לאוקינאווה, עגנה במפרץ באקנר והחלה לפרוק אספקה, תחמושת, כלי רכב וחלפים לטובת המבצע העתידי. אור יום ה 13 לאוגוסט 1945, שבוע אחרי הגעת הספינה לאוקינאווה, חדרו שני טייסים יפנים נועזים את מגנן הנ"מ מעל מפרץ באקנר וצללו על המטרה הראשונה אותה זיהו. הראשון פגע באחד התרנים והתרסק במים בסמוך לספינה בעוד השני, שנשא פצצת חצי טון, התנפץ על גשר הפיקוד. הלה-גרנג' נפגעה קשות וחמישית מאנשי צוותה בן ה 500 איש נהרגו או נפצעו, רבים מהם בעודם מאיישם את עמדות תותחי הנ"מ ובכך גם הפכה רשמית לספינה האחרונה של צי ארה"ב שנפגעה במלחמת העולם השנייה (שהסתיימה כעבור יממה). לצי לא הייתה קיבולת תיקונים זמינה במעגני הפסיפיק וגם לא בפרל-הרבור ועל כן נשלחה הספינה כל הדרך לסאן-פרנסיסקו, מרחק של כמעט 10K ק"מ! אולם לאור תום המלחמה, הצמצום שכבר החל בגודלו של הצי ובמצבה הקשה של הספינה הוחלט להשביתה באוקטובר 1945, זאת בטרם הוציאה אפילו שנה שלמה בשירות פעיל.
הלה-גרנג' הפגועה במימי מפרץ באקנר בטרם הפליגה בחזרה לארה"ב, שימו לב לתפזורת העגורנים והנחתות הטיפוסי לספינות תובלה מדגם הסקל ואחרים כמותו.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "האחרונים למות... והאחרונים להיכנע..."
_____________________________________
"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...." (ש"י עגנון - חתן פרס נובל)
אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם
לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "האחרונים למות... והאחרונים להיכנע..."
הוא הסתתר בג'ונגל בפיליפינים ויצא ממנו רק 30 שנה לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, ורק לאחר שמפקדו לשעבר מסר לו כי הפקודה שניתנה לו - לרגל אחר בעלות הברית - מבוטלת. יפן נפרדת מהירו אונדה
אל תוך לוע הדרקון - על הקרב הימי האחרון במלחמת העולם השנייה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "האחרונים למות... והאחרונים להיכנע..."
כפי שנכתב לעיל במהלך חודש יולי 1945 הצי השלישי "גיהץ באש" את החופים המזרחיים של איי יפן בתותחים ובמטוסים. כ 60 משחתות, המאוגדות בחצי תריסר שייטות, ליוו את הארמדה הענקית וסיפקו הגנה היקפית לנושאות המטוסים ואוניות הקרב. רוב הספינות השתייכו לדגמי פלטשר ואלן סמנר המאוחרים, שהצטיינו בזכות הטווח הארוך שלהן, שאפשר להן ללוות את כוחות המשימה הימיים הכבדים הרחק מבסיסי האם שלהם אל אזורי הקרבות במרכז ובמערב הפסיפיק, בעוד המשחתות המוקדמות יותר (מדגמי בנסון, גליבס, סימס ואחרים) שימשו בעיקר באטלנטי, בים התיכון, באלואיטים, בים הקריבי ועוד. בסה"כ שירתו בצי האמריקני במלחמת העולם השנייה כ 1000 (!) משחתות מסוגים שונים, כ 400 מתוכן קונבציונליות וכ 600 משחתות ליווי קטנות יותר (פריגטות במונחים של היום). עוד כמה עשרות מכל סוג היו עדיין בתהליכי בנייה במספנות כאשר המלחמה הסתיימה.
9 מתוך 60 המשחתות המוזכרות לעיל השתייכו לשייטת 61, שהוקמה ביולי 1944 במעגן הצי לחופי אניווטוק שבאיי המרשל שבמרכז האוקיינוס השקט ולאחר פרק אימונים קצר שויכה כשייטת ליווי לתת כוח המשימה 58.1 במסגרת כוח המשימה ה 58, הוא אגרוף המחץ העיקרי של הצי החמישי שריכז תחתיו את רוב נושאות המטוסים ההתקפיות האמריקניות בפסיפיק. כוח המשימה הזה החליף זהויות לאורך השנתיים האחרונות למלחמה => מ 58 ל 38 ובחזרה על פי השתייכותו לצי החמישי או השלישי, שהיוו את שתי מפקדות השטח ההתקפיות העיקריות בפסיפיק ו "הצריחו" תפקידים מדי כחצי שנה. יחד איתו החליפו זהויות גם תתי כוחות המשימה (לדוגמא מ 38.1 ל 58.1 ובחזרה) אך לא השייטות המשוייכות, ששמרו על זהותן משך כל חייהן. שייטת 61 מנתה 9 משחתות מדגם "אלן סמנר" המאוגדות ב 2 פלגות - פלגה 121 ובה 5 משחתות ופלגה 122 ובה 4 משחתות ועל סיפונן כ 3000 קצינים ומלחים בפיקוד קפטן תומס הנדרמן, שהוביל את השייטת במספר מבצעים התקפיים גדולים ומוצלחים, בין היתר הגיחה לחופי יפן במקביל לנחיתה באיוו-ג'ימה בפברואר-מרץ 1945 (בגינה אף עוטר בצלב הצי), מבצע "אייסברג" לכיבוש אוקינאווה והגיחה השנייה לחופי יפן ביולי-אוגוסט 1945, בה עסקינן.
הישגי שייטת 61 במלחמת העולם השנייה
צמד משחתות אלן סמנר משייטת 61 כפי שנראו בעת השלמתן ב 1944, צבועות בסכימות הלא שגרתיות בהן "השתעשע" הצי האמרקני בימים ההם
סכימה זו אגב נצבעה גם על ספינות גדולות בהרבה, הנה נומ"ט הסרטוגה עם סכימה דומה
תקריב על משגר הטורפדו המחומש, אמנם על משחתת מדגם פלטשר אבל דומה מאד לשני המשגרים שהותקנו על רוב משחתות האלן-סמנר
חשוב לציין שלכל פלגת משחתות אמריקנית הוצמדה ספינת תחזוקה גדולה, DESTROYER TENDER בהגה המקצועית, שהיוותה עבורן בסיס נייד בין הגיחות כולל שירותי תיקונים, רפואה, חידוש מלאי תחמושת ואספקה ועוד. הצי האמריקני המשיך לבנות ספינות תמך כאלו עד 1980 והאחרונות יצאו משימוש באמצע שנות ה-90, מוקדם מהצפוי בגלל סוף המלחמה הקרה והצמצום הדרמטי בגודלו של הצי.
שייטת 61 הייתה לשייטת השנייה בצי האמריקני המצוידת במשחתות האלן סמנר החדשות וארוכות הטווח, המצויידות במיטב האמל"ח והאלקטרוניקה הזמינים בעת הייא ובכלל זאת צריחי הסימן 28 כפולי ה 5 אינטש המצויינים, שהחלו את דרכם כסוללות משנה מוצלחות באוניות הקרב והסיירות הגדולות ו "יובאו" בהצלחה גם למשחתות, שעד אז צויידו רק בצריחי חדי-קנה, וכן סוללת נ"מ מעובה עם תותחי 20 ו 40 מ"מ, בק"ש מתקדם ומכ"ם גילוי להתמודדות עם האיום האווירי הגובר. כל ספינה כזו אויישה בכ 25 קצינים וכ 300 מלחים. בסופו של דבר הושלמו כ 70 ספינות מדגם אלן סמנר בשנים 1943-1945, מתוכן 58 משחתות ו 12 משחתות-מקשות (שהמירו את מקצת החימוש בציוד לזריעת מוקשים ימיים), כאשר מקצתן איחרו את המלחמה בשבועות אחדים. הספינות הללו אוגדו ב 8 שייטות שפעלו כולן במרכז ובמערב הפסיפיק מאמצע 1944 ועד סוף המלחמה, בד"כ במסגרת כוחות המשימה ההתקפיים. התכנון של האלן סמנר התברר כמוצלח ואפקטיבי מאין כמוהו בעיתות מלחמה ושלום כאחד ושימש כבסיס למשפחת הגרינג, שהייתה למעשה אלן סמנר שנמתחה במספר מטרים נוספים במטרה להכיל דלק נוסף וכך להאריך את הטווח עוד יותר והתגלתה כמוצלחת עוד יותר.
תקריב על מאגר המוקשים הימיים, שהחליף בתריסר ספינות את משגר הטרפדות האחורי
ה "לינדסי" שספגה 2 פגיעות קמקיזה לחופי אוקינאווה באפריל, אחד מהם לקח איתו את חרטום הספינה
אחותה, ה "ארון וורד", ספגה 4 קמקיזות (!) באותו מקום חודש לאחר מכן והפכה לתל חורבות מחרטום ועד ירכתיים...
למעט 5 ספינות האלן סמנר שאבדו במלחמת העולם השנייה, הנותרות המשיכו לשרת עד ראשית שנות ה-70 (!), כולל השתתפות פעילה מאד במלחמות בקוריאה ובויאטנם. 20 שנה אחרי אירועי מפרץ טוקיו המוזכרים מטה כיכבה אחת הספינות, המדוקס, בשתי התקריות במפרץ טונקין שלחופי צפון ויאטנם, הראשונה האמיתית והשנייה המפוברקת למחצה, שהובילו לאסקלצית נגד משמעותית מצד ארה"ב והתדרדרות הדרגתית אל תוך מלחמה מלאה. במהלך הקרב הראשון הותקפה המשחתת על ידי 3 סט"רים צפון ויאטנם והשיבה אש תוך סיוע קרוב ממטוסי הצי שהמריאו מנומ"ט "טיקונדרוגה", ממשפחת האסקס, שהפליגה בסמוך.
ה "מדוקס" כפי שנראתה בסמוך למועד הקרב
הנה היא וספינת אחותה שלה צמודות לנומ"ט "הנקוק" ממשפחת האסקס, שעל סיפונה צמד מפציצי AJ מפלצתיים
מהלך הקרב
הסט"ר הצפון ויאטנמים כפי שנצפו מסיפון ה "מדוקס"
במחצית הראשונה של שנות ה-60, במסגרת פרויקט ה FRAM היומרני, זכו מחצית מהספינות מדגם אלן סמנר לשדרוג בתחומי האמל"ח והאלקטרוניקה בתחומי הנצ"ל כולל התקנת סיפון טיסה והנגר עבור מסל"ט ה DASH הכושל. עם תום שירותן בצי האמריקני פוזרו הספינות המשודרגות בין ציים ידידותיים ברחבי העולם, שם נותרו בשימוש עוד שנים רבות.
השוואת תצורת המשחתת לפני ואחרי שדרוג ה FRAM
מסל"ט DASH ממריא מסיפון ה"אלן סמנר" המשודרגת
ה "אינגליש" מתדלקת מהנומ"ט הגרעינית החדשה "אנטרפרייז" במסגרת ההסגר הימי על קובה בשיאו של משבר הטילים ב 1962. כפי שניתן לראות, למרות ההנעה הגרעינית, עדיין נשאה האנטרפרייז דלק קונבציונלי למטרת תדלוק ספינות הליווי שלה.
4 משחתות "אלן סמנר" משודרגות עוגנות לצד ספינת תחזוקה במפרץ סוביק טרם פרוץ מלחמת ויאטנם
בין היתר נמסרו 2 ספינות משודרגות לצי השאה שאף הוסיף להן 4 משגרי קופסא סימן 32 נדירים לטילי סטנדרט בתצורת ים-ים, כאשר כל משגר מכיל טיל אחד המוכן לשימוש (בתוך קונכיה, בדומה לגבריאל והאוטומט) וטיל נוסף מוכן לטעינה מהירה. 2 מהמשגרים אגב הותקנו בחרטום על חשבון אחד הצריחים הכפולים. צמד הספינות הללו שירתו את האירנים נאמנה עד אמצע שנות ה-90, אז הושבתו מפאת גילן המתקדם מאוד,כ 50 שנה (!), ומצבן התחזוקתי הירוד. על פי מקורות נוכחיים צמד הספינות העתיקות הללו אינו מוזכר עוד אפילו במחלקת הגרט.
תמונות תקריב של משגר הסטנדרט סימן 32 על ספינות סיור מהירות מדגם "אשוויל", הסטי"ל האמיתי הראשון של הצי האמריקני
מעבר ל 5 הספינות שאבדו במלחמת העולם, ספינה שישית אבדה דווקא בערוב ימיה, עת הנומ"ט האוסטרלית הקלה "סידני" התנגשה בעוצמה רבה במשחתת האלן סמנר המשודרגת "אוונס" במהלך תמרון משותף בים סין הדרומי וחתכה אותה לשניים, כאשר רבע מצוותה של המשחתת ניספה עם טביעת חלקה הקדמי של הספינה. מה שהפך את התאונה המחרידה הזו, שנגרמה כתוצאה מרשלנות הקברניט האמריקני, לטרגדיה נוראית במיוחד עבור הצי האמריקני היא שבין הניספים היו שלשת האחים לביית סייג' , הם האחים הראשונים שהורשו לשרת יחדיו על אותה הספינה אחרי האסון הנורא של חמשת האחים לבית סאליבן , שירדו למצולות עם הסיירת ג'ונו בנובמבר 1942. אגב הייתה זאת התנגשות קטלנית שלישית בין נומ"ט למשחתת בפרק זמן של פחות מ 20 שנה מה עוד ששתי התנגשויות נוספות קטלניות פחות תתרחשנה בעשור שלאחר מכן בים התיכון.
האוונס המשודרגת לפני האסון, מלווה נומ"ט נצ"ל מדגם אסקס
וזה כבר מה שנותר מהספינה...
נחזור לרגע למלחמת העולם השנייה. בוקר ה 20 ליולי 1945, 3 שבועות לפני תום המלחמה, נמצא כח המשימה ה 38 בפיקוד אדמירל האלסי במרחק 80 מילים בלבד מחופי האי הונשו. בכוח זה 5 תתי כוחות משימה עצמאיים למחצה - 38.1 עד 38.5 - בכל אחד מהם מספר נומ"טים, אוניות קרב, סיירות ומשחתות, המהוות טבעת הגנה חיצונית ניידת כנגד צוללות, ספינות טורפדו ומטוסים כאחד בעוד הסיירות ואוניות הקרב מעבות את מגנן הנ"מ סביב נושאות המטוסים עצמן ולעתים מתפצלות למשימת הרעשת החופים, כפי שתואר לעיל. תת כוח המשימה 38.1 בפיקוד אדמירל ספרייג המהולל כולל 5 נושאות מטוסים, 3 אוניות קרב, 5 סיירות ו 3 שייטות של משחתות ליווי ובהן גם שייטת 61. באותו יום מוריד האלסי פקודה לא שגרתית לספרייג לשגר כבר למחרת את אחת משייטות הליווי שלו לסיור אלים בן יומיים אל מימי מפרץ סאגאמי, בפאתי מפרץ טוקיו, קרי היישר אל תוך לוע הדרקון הפעורה. יש לציין שלמעט צוללות, צי השטח האמריקני הדיר רגליו מחופי יפן מאז אמצע שנות ה-30 עם פרוץ מלחמת סין-יפן ועל כן המשימה נחשבה כמאתגרת ביותר, על גבול האובדנית, אך כזה היה האלסי, שהיה ידוע כמפקד קשוח שאינו בוחל בלקיחת סיכונים.
למחרת בבוקר התנתקה שייטת 61 מכוח האב ויצאה למשימתה הנועזת. את ה 21 ליולי בילו הספינות במחצית המרחק - קרי כ 40-50 מילים מהונשו אך למחרת החלו להתקרב עוד ועוד אל חופי האויב. לאור הסיכון הרב שבפעולה התקפית של קבוצת ספינות גדולה במרחק קצר יחסית מסוללות החוף וטייסות הקמקיזה היפניות הוחלט שההגעה לאזור הסמוך ביותר לחופי יפן תתבצע באישון לילה. החשיכה אמנם סיפקה הגנה מתקיפה אווירית אך במקום זאת חשפה את האמריקנים לסכנות אחרות כגון מוקשים ומכשולים תת מימיים. לאמריקנים חסרו מפות ניווט ימיות עדכניות של איי יפן, בין היתר כי איש לא דמיין תרחיש אימים שכזה בו ארה"ב תאלץ לפלוש יום אחד ועל כן לא טרחו להכין אותן. במקום זה נעשה שימוש במפות ניווט אזרחיות, מידע שנמסר על ידי קברניטים אזרחיים שפקדו טרם המלחמה את נמלי האזור ואיורים מספרי מסע שונים. עם רדת החשיכה ב 22 הפליגו הספינות אל תוך מפרץ סאגאמי במטרה לאתר ולהשמיד ספינות אויב. המתח בקרב 3000 אנשי הצוות הללו היה אדיר ואפשר להניח שמעטים מהם עצמו עין מאז נפרדה השייטת מכוח האם שלה יומיים קודם לכן.
בשעה עשר וחצי בלילה הגיעו הספינות למרחק 30 מילים מהחוף ואז זיהו המוכ"מים האמריקנים שיירה קטנה במרחק של כ 15 מילים ובה 4 ספינות אויב הנעות באיטית בכיוון צפון, קרי מהסאגאמי אל עבר מפרץ טוקיו. במשך כשעה עקבו האמריקנים בזהירות אחרי מהלך השיירה היפנית, זאת מאחר ולא היו בטוחים ב 100% אם אכן מדובר בספינות אויב או שאולי רק בהחזרים מצוקים וסלעים מקו חוף לא מוכר. כעת כבר לא היה ספק שמדובר בכוח אויב וקפטן הנדרמן הורה להגביר מהירות ל 27 קשר ולסגור מרחק אל האויב במטרה להשמידו, כאשר המדוקס והדה-הייוון מובילות את שבע אחיותיהן. ב 10 לחצות שיגרו הספינות מספר טורפדות ומיד לאחר מכן פתחו באש תופת מתותחי הסיפון מטווח של כ 6 מילים. היפנים המופתעים חשבו שהם תחת התקפת מטוסים ופתחו באש נ"מ חסרת תועלת, שרק סייעה לאמריקנים למקד את פגזיהם. 3 הספינות היפניות הראשונות נפגעו והתחוללה בהן סדרת פיצוצים שככל הנראה הביאה לטביעתן בעוד שהספינה הרביעית נמלטה ללא פגע. בתום 15 דקות אינטנסיביות סיימה שייטת 61 את ענייניה, פנתה מזרחה והפליגו אל עבר כוח המשימה 38, אליו חברו בהצלחה אחה"צ מבלי שהתגלתה על ידי האויב או ספגה אבדות כלשהן. כך תם הקרב הימי האחרון במלחמת העולם השנייה בניצחון אמריקני מוחץ נוסף.
קפטן הנדרמן קבע את הדה-הייוון כספינת הדגל שלו ושהה עליה במהלך הקרב ביחד עם מטה פיקוד מצומצם שלו שמנה 3 קצינים. לאחר המלחמה מונה לאדמירל כוכב אחד.
הישגיה של הדה-הייוון במלחמת העולם השנייה
הדה-הייוון מעניקה סיוע קרוב (מאד!) באש לחיל הנחתים בדרכו לנחיתה באינצ'ון, קוריאה, ספטמבר 1950
הנה היא מתדלקת... שימו לב לשגרת הסיפון
והנה אחותה "בלו" 20 שנה אחרי שנטלה חלק בקרב הימי במפרץ סאגאמי, מלווה את נומ"ט "קונסטליישן" בעת תדלוק לחופי ויאטנם
שתי ספינות אלן סמנר נותרו היום כמוזיאונים, אחת, הלאפי, בארה"ב והשנייה, הטואסיג, בטיוואן (לשם נמכרה אחרי תום שירותה בצי האמריקני), כאשר ספינה זו נטלה אף היא חלק בקרב במפרץ סאגאמי.
נערך לאחרונה ע"י strong1 בתאריך 12-06-2014 בשעה 23:17.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "האחרונים למות... והאחרונים להיכנע..."
הדעה הרווחת היא שספינות האויב האחרונות שחטפו ממטוסי הצי האמריקני היו הפריגטות האירניות במהלך מבצע PRAYING MANTIS במפרץ הפרסי בקיץ 1988 אך לא כך הדבר.
מלחמת המפרץ הראשונה שפרצה 3 שנים וצי השטח האמריקני הפעיל בפעם הראשונה מאז ויאטנם את מלוא עוצמתו הקונבציונלית ועל הדרך השמיד עשרות רבות של כלי שיט עירקים מסוגים שונים, רובם ככולם במהלך החודש הראשון למערכה האווירית (אמצע ינואר 1991 עד אמצע פברואר 1991). בחודש זה פעלו מטוסי הצי כנגד מאות מטרות לחופי עירק וכווית ובזאת מפקדות, נמלים, בסיסים, מתקנים, ביצורים, עמדות על האיים וכן פלטפורמות ואסדות שונות במפרץ הפרסי וכל זאת כדי למנוע מהעירקים שימוש במתקנים אלו למטרות איסוף מודיעין, הגנ"א, טרור אקולוגי ושיגור טילי חוף-ים. אמנם האויב התגלה כדרדק הרחוק בעוצמתו ויכולתו מאימפריה הסובייטית אך עדיין הייתה זו שעתו היפה של הצי האמריקני במלוא הדרו.
לא במפתיע היחידות הפעילות ביותר במתאר הליטורלי וההמנעה הימית היו ששת טייסות מפציצי האינטרודר שפעלו מ 3 נושאות המטוסים במפרץ הפרסי – ה-115 וה-185 מה "מידווי", ה-145 ו ה-155 מה "ריינג'ר" וה-36 וה- 65 מה "תיאודור רוזוולט", קרי כל נומ"ט הפעילה שתי טייסות אינטרודר במקום אחת בלבד. שלשת הנומ"טים הללו פעלו יחדיו במפרץ הפרסי במסגרת כוח המשימה הימי ה 154 (שלימים הצטרפה אליו גם ה "אמריקה") שהיווה חלק משמעותי מארמדה אמריקנית-בריטית אדירה שכללה עשרות פריגטות, משחתות, סיירות, נומ"סים, ספינות סער אמפיביות מכל הסוגים ואף שתי ספינות מערכה. סה"כ פרסו הצי וחיל הנחתים כמעט 1100 כלי טיס שונים במרחב הלחימה כולו, כמחציתם מסוקים, ובכלל זאת 6 כנפות אוויריות של נומ"טים (3 מתוכן בים האדום), 2 של נומ"סים ו 8 טייסות קבועי כנף של חיל הנחתים שפעלו מהיבשה. כשליש מחצי מיליון החיילים האמריקני במפרץ היו אנשי הצי וחיל הנחתים, כ 15% מהם אנשי מילואים. בסה"כ שלח הצי האמריקני 115 ספינות שונות למרחב הלחימה והצטרפו אליהן כ 50 ספינות של בעלות הברית השונות.
כוח המשימה 154 במלוא עוצמתו בתום מלחמת המפרץ – ה "מידווי", ה "רוזוולט", ה "ריינג'ר" וה "אמריקה" – אוסף מופלא של 4 נומ"טים מ 4 דגמים שונים - מהישנה ביותר ועד החדשה ביותר!
אינטרודר של טייסת 115 מה "מידווי", חמוש אף הוא במצררים, חולף בגובה נמוך מעל פלטפורמת עגינה עירקית. קוריוז, עד שלהי שנות ה-70 טייסת זה נקראה ה ARABS, שם נבואי במקצת...
אינטרודרים של טייסת 115 על סיפון ה "מידווי"
ב 18 וה 19 לינואר שיגרה הפריגטה האמריקנית "ניקולאס", שפעלה כחלוץ קדמי הרחק לפני כוח המשימה העיקרי, צמד מסוקי OH-58D לתקוף ברקטות ובטילי הלפייר אסדות ופלטפורמות עירקיות במימי המפרץ (ממש כפי שעשו 3 שנים קודם לכן) ובין היתר פגעו במספר כלי שיט ששימשו לתספוק חילות המצב העירקיים. כמו כן הפעילה הניקולס מסוק הסי-הוק וצוותי SEALS לתפיסת וטיהור פלטפורמות נפט ובסה"כ טיבע כוח המשימה הקטן שלה 7-8 כלי שיט עירקיים. אגב הניקולס לא הייתה זרה למימי המפרץ הפרסי, אחרי ש 3 שנים קודם לכן כבר נטלה חלק במבצע EARNST WILL לליווי שיירות ו 20 שנה לאחר אירועי מלחמת המפרץ הראשונה תלחם בפיראטים סומליים חצופים לחופי אפריקה. ב 18 לינואר המריאו מהריינג'ר 4 מטוסי אינטרודר מטייסת 155 שעליהם 32 מוקשים ימיים סימן 32 במטרה למקש את מבואות נמל אום-קאסר. אחד המטוסים הופל באש נ"מ וכתוצאה מכך לא נעשה שוב שימוש במוקשים ימיים במהלך המלחמה. באותו יום אגב הפיל הנ"מ העירקי מטוס אינטרודר מטייסת 35, שפעלה מסיפון ה "סרטוגה" בים האדום והיה במשימת הפצצה יבשתית. הטייס חולץ על ידי חהא"א אך הנווט ג'פרי זון נלכד והוצג בטלוויזיה העירקית חבוט ומרוט.
ב 22 לינואר תקפה רביעיית אינטרודרים מטייסת 65 מקשת מדגם T-43 בפצצות מצרר וברזל והשמידה אותה, הייתה זו הראשונה מבין כ 20 כלי שיט עירקיים שהושמדו על ידי טייסת זו. ב 23 לינואר 1991 צמד אינטרודרים מטייסת 115 של ה "מידווי" (טייסת זו טיבעה כתריסר כלי שיט) תקף במצררים ובפצצות סקיפר מספר ספינות עירקיות בסמוך לנמל אום-קסאר והשמיד אותן ובכלל זאת ספינת פטרול מדגם ZHUK, מיכלית גדולה מדגם "אל-קדאסיה" בעלת דחי 60 אלף טון, ורחפת ווינצ'סטר סימן 6, שהותקפו בהצלחה. המיכלית, אחת מ 4-5 ששימשו את העירקים כנשק טרור אקולוגי (להזרמת נפט אל מימי המפרץ), בערה במשך שבועיים ואז טבעה, כאשר רק השנה 2014 החלה המבצע לשלייתה מקרקעית המפרץ הספינה הטבועה מפריעה לפיתוח נמל הנפט של כווית). בהקשר של מניעת טרור אקולוגי המאמצים צלחו חלקית בלבד לאור העובדה שהעירקים הצליחו בכל זאת לשחרר למימי המפרץ הפרסי כתם נפט הגדול פי 20-40 (!) מהאסון האקולוגי של האקסון וולדז שנתיים בדיוק קודם לכן במימי אלסקה.
ב 24 לינואר מטוסי אינטרודר מטייסת 115 תקפו בפצצות מצרר וברזל ספינת סיור מדגם ZHUK ושולת מוקשים קטנה מדגם Project 1258 והשמידו אותן (מקורות אחרים טוענים שהמקשת עלתה על מוקש שלה בעת נסיונות חמיקה מהתקיפה האווירית). באותו יום מטוסי אינטרודר מטייסת 145 מה "ריינג'ר" תקפו בפצצות מצרר וברזל דוברה גדולה ששימשה כמקשת מאולתרת (טייסת זו השמידה כ 40 כלי שיט) בעוד שמטוסי אינטרודר מטייסת 155 שבו לנמל אום-קאסר (שם איבדו מטוס שבוע קודם לכן), תקפו הפעם בפצצות ברזל ומצרר והשמידו 4 כלי שיט. מסוקי לינקס בריטים תקפו צמד שולות מוקשים עירקיות בסמוך לאי הקטנטן קוראה (שבאותו היום גם הפך לטריטוריה הראשונה ששוחררה מידי העירקים על ידי כוח של ה SEALS - עוד על הקרב כאן ) והשמידו אותן בטילי סי-סקוואה.
חגיגות ה 20 לשחרור האי קוראה
יומיים לאחר מכן, ב 26 לינואר, תקף צמד אינטרודרים טייסת 145 צמד מיכליות עירקיות נוספות מצפון לאי בוביאן ופגעה באחת מהן עם פצצות סקיפר. הספינות נשאו דגל אזרחי וכתוצאה מכך קיבל האדמירל 2 כוכבים שפיקד על כוח המשימה 154 נזיפה אישית מגנרל שוורצקוף. באותו יום תקפו צמד אינטרודרים מטייסת 65 סטי"ל שלל מדגם TNC-45 וכלי שיט נוסף בנמל הראשי של כווית והשמידו את שניהם. לכוויתים היו במקור 6 סטי"לים מתקדמים מדגם TNC-45 חמושים בטילי אקסוסט. שניים מהם היו בים בעת כיבוש המדינה על ידי העירקים והצליחו להימלט אך 4 הנותרים נפלו שלל והעירקים עשו מאמץ גדול להשמיש אותן אך לשווא. ארבעת הספינות הללו נפגעו מהאוויר לצד תריסר ספינות אחרות של הצי הכווייתי, שהושמד למעשה כולו.
למחרת, ה 27 לינואר, תקפו אינטרודרים מטייסת 65 כלי שיט נוסף והשמידו אותו. סה"כ עד ליום זה הושמדו 18 כלי שיט מסוגים שונים. ב 28 לינואר המריאו כל שש טייסות האינטרודר לתקיפה מסיבית של כל הבסיסים הימיים במרחב ובכלל זאת אום-קאסר, בוביאן ונמל כוויית עם כי לא דווח על פגיעה בכלי שיט כלשהם. ב 29 לינואר כבשו נחתים שהוסקו מנומ"ס "אוקינאווה" את האי אום אל-מאראדים שלחופי כווית (האי השני שנכבש מידי העירקים). במהלך הטיסה ספג אחד ממסוקי הסי-הוק שליוו את הפעולה אש נ"מ ממה שהתברר כשייטת של כ 20 כלי שיט עירקים קטנים שככל הנראה הייתה בדרכה דרומה אל עבר אל-חאפג'י והקרב המתפתח שם. מטוסי אינטרודר ממספר טייסות עטו על השייטת ותקפו אותו בפצצות ברזל ומצרר במה שכונה ה TURKEY SHOOT LITTLE, באלגוריה לזה הגדול של אוקטובר 1944. מסוקי לינקס בריטים (מה "ברייזן", ה "גלוסטר" וה "קרדיף") הצטרפו אף הם לחגיגה עם טילי הסי-סקוואה שלהם ורשמו מספר השמדות ופגיעות, כולל מקשת וספינת סיור שהתגלו דרומה משם. עד ליום זה הושמדו 46 כלי שיט עירקים בידי צי ארה"ב.
סירת סיור מהירה מדגם SWARI ששירתה את העירקים ונתגלתה בכוויית אחרי הנסיגה
ב 30 לינואר שוב התגלתה בשפך השאט אל-ערב שייטת של כלי שיט עירקיים קטנים המנסה לפלס את דרכה דרומה מנמל אום-קאסר אל עבר החזית באל-חאפג'י ושוב עטו עליה מטוסי בעלות הברית. תחילה הגיעו למקום מסוקי לינקס בריטים שבעזרת טילי הסי-סקוואה הקטלניים שלהם פגעו בשתי מקשת עירקיות מדגם T-43 ובסטי"ל שלל נוסף מדגם TNC-45. לאחר מכן הגיעו למקום צמד אינטרודרים מטייסת 185 שתקף בפצצות מצרר וברזל 3 נחתות קטנות מדגם polnocny כאשר מספר יגוארים של ח"א המלכותי הצטרפו אליהם באש תותחים, רקטות ופצצות ברזל. כל שלשת הספינות הושמדו. אינטרודרים מטייסת 155 פגעו ב 2 ספינות סיור בנמל אום-קאסר (אחת בתוך הנמל והשנייה מחוצה לו) ומטוסים מטייסת 145 (וכן הורנטים) תקפו 8 כלי שיט (ובהם סטי"ל מדגם אוסה) שנעו בין נמל כווית והאי בוביאן, תוך השמדת 3-4 מתוכם הושמדו ופגיעה ברוב הנותרים. סה"כ נפגעו ביום זה 16 כלי שיט נוספים, או בסה"כ 60 כלי שיט מתחילת המלחמה.
ב 1 לפברואר נמשך גל התקיפות על מתקני חוף, נמלים וכלי שיט במטרה להשמיד את איום הסטי"לים וטילי החוף-ים בטרם תחל הפלישה הקרקעית (וכביכול גם האמפיבית, שהתבררה בפועל כלא יותר מתרגיל הטעיה רחב היקף ומוצלח שריתק עשרות אלפי חיילים עירקים). בסבב התקיפות הזה הושמדו 10 כלי שיט נוספים ובכלל זאת ספינת סיור שהופצצה על ידי צמד אינטרודרים מטייסת 155. בעקבות התקיפות החוזרות ונישנות הבינו העירקים שהצי שלהם נועד לכליה והורו לרוב הספינות הנותרות שטרם טובעו להפליג לנמל בנדר-עבאס באירן. עם זאת מקצת הספינות נותרו במרחב הלחימה ועל מנת לשרוד העבירו את רוב פעילותן (תספוק חילות המצב העירקיים באיים השונים שלחופי כווית) לשעות החשיכה.
גם ב 2 לפברואר נמשך גל התקיפות הנרחב. צמד אינטרודרים מטייסת 65 השמיד ספינת סיור בנמל כווית בפצצות מונחות לייזר בעוד שצמד מטייסת 185 השמיד שתי ספינות סיור אחרות, אחת בפצצות לייזר ושנייה בפצצות ברזל רגילות. באחת הגיחות תר צמד מטוסי אינטרודר מטייסת 36 אחר מטרות ימיות ויבשתיות מזדמנות בין האי פאילאקה והחוף הכווייתי. אחד מהמטוסים נפגע באש נ"מ מהאי, התרסק אל המים וצוותו נספה. המטוס השני שיגר מספר רקטות זוני אל עבר אתרים חשודים אך נאלץ לעזוב את האזור ולאחר מכן הגיע יגואר בריטי שהטיל שמינית פצצות ברזל על אתרי נ"מ חשודים במטרה לשתק אותם. ביום זה גם שבו ותקפו מסוקי ה OH-58D כלי שיט עירקי באזור פלטפורמות הנפט במפרץ ופגעו בו בטילי הלפייר. בסה"כ נפגעו בסבב זה כ 25 כלי שיט נוספים.
ב 3 לפברואר נכנסה לפעולה אוניית המערכה ה "מיסורי" בפעם הראשונה מאז מלחמת קוריאה 40 שנים קודם לכן ולטובתה פונו שמי האזור. משך 3 ימים הלמו סוללות ה 16 אינטש בבעמדות ומוצבים עירקים לכל אורך החוף הכווייתי ובכלל זה נמלים וכלי שיט. ב 6 לפברואר החליפה אותה אחותה ה "ויסקונסין" ונכנסה לפעולה אף היא בפעם הראשונה מאז מלחמת קוריאה, כאשר טיווח המטרות מתבצע בעזרת כו"מ וכטב"מי פיוניר. חשוב לציין שמעבר לסוללות ה 16 אינטש העיקריות, עשו שתי אוניות המערכה שימוש נרחב גם בסוללות ה 5 אינטש המישניות וגם בסוללות טילי הטומהוק כמובן.
יו"ר המטות המשולבים הגנרל קולין פאואל נואם בפני צוותה של ה "ויסקונסין" בדרכה למפרץ הפרסי, בספטמבר 1990
מחזה מופלא שלא ישוב עוד... צמד אוניות מערכה מתספקות מה "סקרמנטו" במפרץ הפרסי, ינואר 1991
המיזורי מפגיזה מטרות עירקיות בעזרת סוללות ה 5 אינטש המישניות שלה, פברואר 1991.
קליטת כטב"מ פיוניר בחזרה לסיפון האחורי
ב 8 לפברואר, אחרי אתנחתא של מספר ימים שבו מטוסי הצי לתקוף כלי שיט עירקיים במרחב החוף הכווייתי וצמד אינטרודרים מטייסת 145 השמיד את סטי"ל ה TNC-45 האחרון שנותר בפצצות מצרר. למחרת, ה 9 לפברואר, תקף צמד אינטרודרים מאותה הטייסת ספינת סיור מדגם ZHUK בפצצות מצרר בסמוך לאי פאילאקה והותיר אותה פגועה. באותו היום תקף מסוק לינקס בריטי נחתת עירקית בשעת לילה ב 2 טילי סי-סקוואה אך חמק בעור שיניו ממטח טזק"אות ששוגרו אליו בתגובה. למחרת, ה 10 לפברואר, צמד אינטרודרים מטייסת 185 תקף והשמיד שני כלי שייט לא מזוהים בפצצות מצרר וברזל (גם תקיפה זו בוצעה בלילה).
ב 11 לפברואר תקף מסוק לינקס בריטי ספינת סיור מדגם ZHUK והשמיד אותה בטילי סי-סקוואה. בסה"כ השמידו ופגעו מסוקי הלינקס של אווירית הצי המלכותי ב 15 כלי שיט שונים, 5 מתוכם על ידי לינקס בר מזל שפעל מסיפון הגלוסטר. מסוק זה, אחד מהראשונים מסוגו, השתתף קודם לכן במלחמת פוקלנד ולאחר מכן גם במלחמת המפרץ השנייה ומוצג מאז 2012 במוזיאון אווירית הצי המלכותי.
ב 12 לחודש חזרה ה "מיזורי" לקו האש והחליפה את אחותה וכעבור 5 ימים מתבצע חילוף אחרון, כאשר ה ,ויסקונסקין" חוזרת לקו האש, בטרם תתחיל ה "פינאלה הגדולה" בהשתתפות צמד האחיות. צחוק הגורל, שבוע קודם לכן אגב הודממה אחותן ה "ניו-ג'רזי", קורבן לקיצוצי תום המלחמה הקרה. מיעוט המטרות מסביר את דלילות התקיפות בימים אלו אבל טייסות האינטרודר המשיכו לפטרל בכל צפון המפרץ, לצד טייסות האוריון, הויקינג ומסוקי הנצ"ל וכלי טיס של בעלות הברית. ב 14 לחודש תקף צמד אינטרודרים מטייסת 145 סטי"ל מדגם "אוסה" בנמל כווית בפצצות מצרר וברזל והשמיד אותו. ביום זה הצטרפה גם ה "אמריקה" כנומ"ט רביעית לכוח המשימה 154 במפרץ הפרסי ועליה טייסת אינטרודר 85, שהפכה בכך ליחידה שפעלה בשתי הגזרות העיקריות של החזית – המזרחית והמערבית.
ב 20 לפברואר טייסת 32 מה "אמריקה" עושה היסטוריה כאשר אחד ממטוסי הויקינג שלה משמיד בפצצות מצרר כלי שיט עירקי קטן שזוהה על ידי הסיירת האמריקנית "ואלי פורג". במקביל מטוסי ויקינג מטייסת 24 מה "רווזוולט" תוקפים בפצצות מצרר וברזל אתר טילי סילקוורם (כאשר לא ברור מדוע מלכתחילה נבחר דווקא מטוס איטי ופגיע כל כך למשימה מסוכנת שכזו, כאשר לרשות האמריקנים עומדים מאות מטוסי תקיפה אמיתיים). בכך הפכו לטייסות הסיור הראשונות שהטילו חימוש בקרב מאז מלחמת העולם השנייה! חשוב לציין שמעבר לתקיפות הללו ויקינגים שיגרו מל"טי הטעיה במלחמת המפרץ הראשונה ותקפו שוב גם במלחמת המפרץ השנייה, ועל כך בהמשך...
ב 22 פברואר, לקראת פרוץ המערכה היבשתית, מצטרפת ה "מיזורי" לאחותה בקו האש ומרגע זה ועד תום המלחמה פועלות שתי ספינות המערכה כנגד מטרות עירקיות ברחבי כוויית ובאיים הסמוכים אליה בריכוז אש ימי כמותו לא נראה מאז הפלישה לאוקינאווה. ב 27 לפברואר מזהה כטב"מ האנטר שני כלי שיט עירקיים הנמלטים מנמל כוויית ועליהם ככל הנראה נציגי ממשל עירקיים. צמד אינטרודר מטייסת 65 מוזנק אל עבר כלי השיט ומשמיד אותם בפצצות מצרר וברזל. אלו היו כלי השיט האחרונים שהושמדו במלחמה.
צמד אינטרודרים של טייסת 65 מה "תיאודור רוזוולט" חמוש במצררים וסקיפרים
אינטרודר של טייסת 65 - מלחמת המפרץ הראשונה הייתה שירת הברבור של המטוס הימי המופלא הזה, שכמו כל המטוסים החד-משימתיים, נפל אף הוא קורבן לקיצוצי תום המלחמה.
אך בכך לא תמה המלאכה. חלפו תריסר שנים מהמלחמה הראשונה והנה ג'ורג' בוש ג'וניור יוצא לסיים את המלאכה של ג'ורג' בוש סניור והפעם בלי מעטפת האו"ם-שמום. שוב מתצייבת ארמדה ימית אמריקנית אדירה בת 3 נומ"טים במפרץ הפרסי לפעול בעוצמה כנגד האויב הותיק, כאשר הפעם מדובר ב "קונסטליישן" (בהפלגה המבצעית האחרונה שלה בטרם תודמם באוגוסט 2003) אחותה ה "קיטי-הוק" וה " לינקולן", לצד נומ"סים שתפקדו כנומ"טים ארעיות. אגב במזרח הים התיכון פועלות ה "טרומן" וה "רוזוולט", כנומ"ט היחידה שנטלה חלק בשתי מלחמות המפרץ! מאחר והצי העירקי הושמד למעשה כולו במלחמה הראשונה ולא שוקם אחריה, כמעט ולא נותרו מטרות ימיות צבאיות אמיתיות לפעול כנגדן, למעט שתי ספינות סיור מדגם ZHUK, שנפגעו במלחמה הראשונה, תוקנו אחריה אך הושמדו מהאוויר בנמל אום-קאסר כבר ביום הראשון ללחימה.
אך בכל זאת נותרה מטרה איכותית נוספת, שהפכה לספינה האחרונה שטובעה בידי הצי האמריקני
"אל מנסור" הייתה היאכטה האישית המפוארת של סדאם חוסיין, ספינת ענק בדחי 7400 טון שנבנתה בצרפת ונמסרה לידיו ב 1982 בעיצומה של המלחמה עם אירן. הספינה שרדה בנס הן את מלחמת אירן-עירק הארוכה והן את מלחמת המפרץ הראשונה, וזאת למרות שלא עזבה את מימי עירק! הגם ששנא את הים ומעולם לא יצא להפלגה ארוכה, סדאם הרבה לפקוד את הספינה ולארח בה אורחים רמי דרג ואי אילו פילגשים. עם פרוץ מלחמת המפרץ השנייה במרץ 2003 הורה חוסיין לצוות הספינה שוב להפליג צפונה בשט אל-ערב עד לנמל הפנימי של בצרה, לשם נמלטה בהצלחה גם בשתי המלחמות הקודמות.
ב 27 למרץ 2003, שבוע אחרי פרוץ המלחמה, זיהה קס"א מהכוח הבריטי שעסק באותה העת בטיהור העיר בצרה את הספינה המגודלת עוגנת במרכז השט אל-ערב ודיווח על מיקומה לרמה הממונה עליו, תא השליטה האחוד של בעלות הברית בבסיס אל-ג'אבר העצום שבכוויית. למרות שהספינה בפועל מעולם לא שימשה למטרות צבאיות, קבע הרמשל"ט התורן כי מערכות הקשר המשוכללות שבה עלולות לשמש את צבא עירק בהגנה על העיר ועל כן היא מטרה צבאית לגיטימית, קביעה שאינה מפתיעה לאור ההגמשה הניכרת ב ROE בין שתי מלחמות המפרץ, שהפכה להתרופפות של ממש אחריהן. חיש מהר עטו מטוסי ה "קונסטליישן" על השלל היוקרתי. תחילה הגיע למקום ויקינג מטייסת 38 שפגע בספינה עם מאווריק מונחה לייזר, שכמובן גרם לנזק נקודתי בלבד לספינה העצומה. לאחר מכן הגיע צמד הורנטים מטייסת 151 (שנטלה חלק עוד במלחמה הקודמת, מסיפון ה "מידווי") שהשליכו פצצות לייזר, שהחטיאו למרבה הבושה. לבסוף הזדמן למקום צמד בומבקטים מטייסת 2 שפגעו בספינה עם 4 פצצות ברזל והעלו אותה באש. בכך הפכה ה "אל-מנסור" לספינה האחרונה שהושמדה על ידי אווירית הצי האמריקני. ב 3 השנים הבאות נותרה הספינה החרבה כאבן שאין לה הופכין, יעד לסקרנים וגנבים. בסופו של דבר פורקה ונגרטה כדי לפנות מקום לתנועה ימית מחודשת לאורך השט אל-ערב.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "האחרונים למות... והאחרונים להיכנע..."
או יותר נכון איך הצליחה נושאת המטוסים היבשתית של חהא"א להשמיד את נושאת המטוסים היחידה של הצי המלכותי האיטלקי...
אירופה של טרום מלחמת העולם השנייה נשלטת על ידי 5 ציים גדולים על פי סד"כ ספינות שטח – המלכותי הבריטי (בהפרש ניכר, שווה ערך לארבעת הציים האחרים גם יחד), הצרפתי, הרוסי (הכוונה לציים הבלטי, הצפוני והשחור בלבד, ללא הצי השקט, הימים הפנימיים ופלוטילות הנהרות), המלכותי האיטלקי והגרמני. כמובן שהיו גם ציים נוספים קטנים יותר כמו ההולנדי (הגם שרובו היה פרוס להגנת מושבות דרום מזרח אסיה), הספרדי, הפולני ואחרים אבל לצורך העניין חמשת אלו היו העיקריים.
מתוך חמשת הציים המכובדים הללו רק לצי המלכותי היו נושאות מטוסים מבצעיות (לא שכן כמה מהן), אווירייה ימית התקפית ותו"ל מבוסס ומפותח כיצד להשתמש בשני הנכסים הללו במתארים הגנתיים והתקפיים כאחד. בעת ההיא האימפריה הבריטית בשיא עוצמתה ויוקרתה, עם דריסת רגל בכל יבשת ושליטה על כרבע מאוכלוסיית העולם. כדי להפגין עוצמה ונוכחות צבאיות בכל רחבי הגלובוס ולאבטח את קווי האספקה הארוכים מהם אל האיים הבריטים נדרש צי חזק ועצום (כולל אלו של הדומיניונים, שפעלו ת"פ הצי המלכותי בעת מלחמה) ולא סתם שירתו רוב גברי משפחת המלוכה כקצינים בצי, זאת עד העת האחרונה. ארמדה של נושאות מטוסים מבצעיות הייתה נגזרת מתבקשת של מדיניות זו, בעיקר לאומה למודת ניסיון טרי ובעיקר מר ממלחמת צוללות חסרת מעצורים (הכוונה לזו של מלחמת העולם הראשונה, לא השנייה). רק שתי אומות נוספות החזיקו נומ"טים הדומות הדומה בגודלן ובעוצמתן לאלו של הצי המלכותי – ארה"ב ויפן – וזאת לקראת המלחמה הבלתי נמנעת ביניהן על מרחבי האוקיינוס השקט (קרי מסיבות שונות לחלוטין מאלו של הבריטים). מעבר לעלות האדירה הכרוכה בכך, הרי שבניית, תחזוקת, הכשרת והפעלת צי נומ"טים, אוויריה מתאימה ותו"ל מבצעי הינו תהליך מורכב הנמשך עשורים, כפי שלמדו זאת על בשרם הסובייטים בניסיונם לבנות צי שכזה בשליש האחרון של המאה הקודמת (הכוונה לצי ולא לנומ"ט בודדת). הדבר היה גדול על מידותיהן וצרכיהן של רוב מדינות אירופה.
לצרפתים הייתה אמנם נומ"ט בודדת (הבירן, מקבילתה של ההרמס הבריטית) אך זו הייתה מיושנת ונטולת כנף אווירית אמיתית או תו"ל מבצעי כלשהם (הגם שכללה חידושים מעניינים ברוח התקופה ובהם פתחי סיפון הנפתחים כדי לחשוף את מעליות המטוסים!). תרומתה המבצעית בחודשי המלחמה המדומה הייתה אפסית ובסופו של דבר נשלחה הביאן לארה"ב כספינת תובלה להעמיס כ 100 מטוסים מסוגים שונים עבור חיל האוויר הצרפתי, שם גם מצאה אותה פלישת הבזק הגרמנית של יוני 1940. צוות הספינה סרב להצטרף לצבא צרפת החופשי ובמקום זאת נשלחה הבירן על תכולתה יקרת הערך (100 מטוסים חדשים) דווקא למושבה המרוחקת מרטיניק, שבאנטילים הצרפתיים, שם תבלה את 4 שנים הבאות בחוסר מעש. המטוסים שנשאה הנומ"ט מעולם לא הגיעו לידי צבא צרפת החופשי ובמקום זאת נגרטו במקום בעיקר כדי למנוע את נפילתם בדרך כזו או אחרת דווקא לידי שלטון וישי.
בתום המלחמה שבה הנומ"ט לבסיס טולון, שם שימשה שנים רבות כדיפו צף עבור שייטת הצוללות בטרם נגרטה סופית ב 1967, בתום 50 שנות שירות (!!!). יש לציין שבמסגרת ההתחמשות הכלל אירופאית ערב המלחמה החלו הצרפתים לבנות שתי נומ"טים מודרניות אך הכניעה לגרמנים שמה קץ למהלך.
הבירן כדיפו לצוללות
על הנומ"ט הגרמנית הגרף צפלין נכתב בפורום די והותר ואין מה להרחיב על כך. ממש כמו במלחמת העולם הראשונה, גם בשנייה צי השטח הגרמני היה פיאסקו מבצעי אחד גדול, שהסב בעיקר תבוסות ובושות למשטר הנאצי, זאת למעט הבלחות נקודתיות פה ושם וכמובן הפעילות המוצלחת מאד של צוללות וסירות הטורפדו לאורך רוב שנות המלחמה.
גם הסובייטים השתעשעו במהלך מלחמת העולם בשרטוטים של נומ"טים מסוגים וגדלים שונים אך כאשר "האויב בשער" והסכין מונחת על הצוואר, מתרכזים בעיקר בלייצר T-34 ופחות בפנטזיות על קולוניות מעבר לאופק. וכאשר הפנטזיות הבשילו לבסוף בשיא המלחמה הקרה של שנות ה-70 וה-80 (בדמות בסיסים ימיים בויאטנם, באנגולה, בקובה, באתיופיה, בגינאה ובמקומות נוספים) הם אחרו את הרכבת. גם הם גילו שאין די לבנות ספינה ולהציב על סיפונה מספר מטוסים אלא נדרשות שנים ארוכות, על גבול העשורים, כדי לגבש את הציוד, הצוות והתו"ל לכדי ארמדה מבצעית ואפקטיבית, בוודאי כאשר מדובר בנומ"ט אמיתית למטוסי קבועי כנף ולא נומ"טי נצ"ל או נומ"סים.
נו יופי אז נשארנו עם האיטלקים. אין מה להכביר במילים על רפיונו ודלות הישגיו של צי השטח האיטלקי במלחמת העולם השנייה, זאת למרות גודלו ואיכות ספינותיו ואנשיו (מי זוכר היום שערב מלחמת העולם השנייה צי הצוללות האיטלקי היה השני בגודלו בעולם, אחרי הסובייטי ולפני האמריקני, הבריטי והיפני). אין ספק שתחת פיקוד נחוש והתקפי יותר כוח מודרני ועוצמתי זה יכול היה להוות איום משמעותי יותר על הבריטים לאורך המלחמה כולה, או לפחות עד לכניעת האיטלקים בספטמבר 1943, בעיקר לאחר התפוגגות האיום הימי הצרפתי והיווני ב 1940 ו 1941 בהתאמה ובמקביל הניטרליות של הטורקים והספרדים. רצוי לציין שבדומה למצב אצל הגרמנים, היו אלו דווקא שייטות הצוללות, הסט"רים והצוללנים של הצי האיטלקי שרשמו פרקי תהילה נאים בזכות מבצעים נועזים, תוך ספיגת אבדות קשות.
בקיצר, האיטלקים עם גאה של יורדי ים ומוסוליני הרודן (פורמלית תחת מלך בובה) תאב השליטה ראה בכל הים התיכון אמבט שעשועים פרטי והחל בהתרחבות גם לים האדום ולאוקיינוס ההודי אחרי ההשתלטות הברברית על אתיופיה בשנות ה-30. כמו ציים גדולים אחרים, גם האיטלקי חלם על נומ"טים אך נאלץ להסתפק בתכנונים פשוטים להסבת ספינות נוסעים או משא לנומ"טי סיוע ונצ"ל מוגבלות. המתקפה הבריטית המוצלחת על נמל טרנטו בנובמבר 1940 שכנעה את מוסוליני ואת מפקדי הצי שלו שהקיץ הקץ על ההגמוניה של ספינות המערכה הגדולות ושהעתיד טמון בכוח אווירי ימי. אחרי דיונים ארוכים עם טיעונים בעד ונגד הוחלט לבסוף באמצע 1941 להצטייד בצמד נושאות מטוסים – האקילה והספארוויירו - שיעניקו מטרייה אווירית לכוחות הימים באשר הם ובעיקר מערב הים התיכון.
לאיטלקים היו אמנם בסיסיהם רבים באיטליה גופא, באלבניה, ביוון, באיי דודקנס ובטריפוליטניה, שאפשרו להם להעניק חיפוי אווירי רציף למדי במזרח ובמרכז הים התיכון. אך במערב לא הייתה להם דריסת רגל דומה לפחות עד נובמבר 1942, אז תפסו את האי קורסיקה ואת הריביירה הצרפתית עד שפך נהר הרון בעקבות נפילת משטר וישי (והדבר אף טרם במידה מסוימת לירידת העניין בנומ"טים). בכל מקרה בחזרה ל 1941, על מנת לקצר את התהליך הוחלט על הסבתן של צמד ספינות נוסעים אחיות בדחי 23 אלף טון. תכנון הספינות לקח זמן רב, כאשר המהנדסים בוחנים דגמים יפניים, גרמנים, בריטים וצרפתים וכן לקחים מהקרבות הימיים של השנתיים הראשונות במלחמה.
בפועל העבודה על האקילה החלה בנמל גנואה הצפוני רק בסוף 1941 ורק מקץ שנה החלה העבודה גם על אחותה, זאת עקב מחסור בידיים עובדות מיומנות ובהקצאת משאבים. על הדרך הצליחו האיטלקים לשנורר ציוד יקר ערך מהגרמנים, ובכלל זאת מעוטים ווויי עצירה שהיו מיועדים במקור לספינת האחות של הגרף צפלין, שבנייתה בוטלה בהנחיית היטלר, ועמלו על בחינת והתאמת מטוסים יבשתיים שונים להפעלה מסיפון הנומ"טים שבדרך. למרות השימוש בספינות קיימות, בפועל בניית הנומ"טים נמשכה זמן רב, עקב הצורך לפרק את הספינות האזרחיות המקוריות כמעט לגמרי ולבנות אותן מחדש. חלפו שנתיים ובקיץ 1943 פלשו בעלות הברית הברית בהצלחה לסיציליה וכבשו אותה על נקלה, זאת אחרי שהביסו את צבאות הציר בצפון אפריקה. לאיטלקים היה ברור שחלקם במלחמה נגמר, הם הדיחו את מוסוליני ואחרי מספר שבועות חתמו על הסכם כניעה מול בעלות הברית. מיד לאחר מכן נחתו בעלות הברית בסלרנו והגרמנים מיהרו להשתלט על יתר המדינה ביחד עם אותם האיטלקים הפשיסטים שבחרו להמשיך ולהילחם לצדם. רוב צי השטח האיטלקי הפליג תחילה למלטה ואז לאלכסנדריה ושם נכנע לבריטים. רצף האירועים הביא להפסקת העבודה על שתי נושאות המטוסים – האקילה, שבנייתה למעשה הסתיימה אך עדיין הייתה מדיגום מבצעי מלא (כולל כמובן כנף אווירי וצוות מיומן) והספארוויירו, שהייתה לא יותר משלד פלדה. הגרמנים השתלטו על נמל גנואה כבר בספטמבר 1943 ופרסו רשתות הסוואה מעל שתי הספינות, הגם שלא היו להם תוכניות לעשות בספינות שימוש כלשהו, בעיקר אחרי שכבר נואשו מהשלמת הגרף צפלין. כל עוד המלחמה באיטליה התנהלה הרחק בדרום "המגף" לא קרה הרבה בצפון הנינוח. אך הנחיתה הנועזת באנציו-נטונו בינואר 1944 ואחריה כיבוש רומא ביוני 1944 הקפיצו בבת אחת את המלחמה אל יתר חלקי המדינה.
עוד קדם לכן בסוף 1943 ארגנו מחדש בעלות הברית את כל כוחות האוויר שלהם בים התיכון תחת פיקוד משותף וחלוקה הגיונית יותר לזרוע טקטית ואסט' (וכן גופי תמך, סיור ימי ונצ"ל, תובלה ועוד). בתוך כך ריכזו האמריקנים את כוחם ההתקפי תחת צמד חילות אוויר. חיל האוויר ה-12 הוותיק, שלחם עוד בצפון אפריקה והמשיך לשלוט ב 10 כנפות של מפציצים בינוניים מדגמי B-26 ו B-25 וחצי תריסר כנפות מטוסי סיוע קרוב (מדגמים שונים שבסופו של דבר הוחלפו כולם במהלך 1943-1944 לת'אנדרבולטים) היה לזרוע הטקטית. חיל האוויר ה-15 החדש שהוקם ירש תריסר כנפות של מפציצים כבדים (מדגמי B-17 ו B-24) וכן 7 כנפות של מטוסי קרב (גם שם הייתה קונסולידציה ב 1944 וכולן בסופו שודרגו למוסטנגים ולייטנינג מדגמים שונים לטובת ליווי ארוך טווח הרחק מעבר לגבולות איטליה, כולל הבלקנים, הרייך הגרמני וצרפת) והיה בכך לזרוע האסט'. מעבר לכוח האמריקני, גם הבריטים המשיכו להחזיק כמובן כוחות אוויר משמעותיים באיטליה ויתר רחבי הים התיכון, בעיקר מקרב חיל האוויר המלכותי אך גם מאווירית הצי, שוב בכפיפות לשרשרת הפיקוד האחודה שהוקמה.
בעוד חיל האוויר ה-12 מתמקד בסיוע קרוב, בהמנעת שדה הקרב, שיתוק קווי האספקה ופגיעה בבסיסי אוויר של האויב, התמקד חיל האוויר ה-15 בדרגים העורפיים ובמרכזי הייצור והתמך. לשם כך החל להלום בכל צפון איטליה (ואף הרבה מעבר לכך) בדגש על המשולש התעשייתי של גנואה-טורין-מילאן, שנכתש ללא רחם מהאוויר למעשה עד תום המלחמה, תוך גרימת נזקים חומריים אדירים ואבדות אזרחיות כבדות. אמנם לא חורבן כולל סטייל דרזדן וברלין אבל עדיין קטסטרוף. אחת מעוצבות חיל האוויר ה-12 הייתה כנף קרב 79, שהוקמה בפלורידה כחודש אחרי הצטרפות ארה"ב למלחמת העולם השנייה ומנתה 3 טייסות של מטוסי קרב מדגם P-40, כאשר בכל אחת כ 20-25 מטוסים וטייסים. אחרי שנה וחצי של אימונים מפרכים נשלחה כנף 79 בסוף 1942 לצפון אפריקה וצורפה לחיל האוויר ה-9 לטובת הפלישה לצפון אפריקה ולאחר מכן לסיציליה. באוגוסט 1943 נותק חיל האוויר ה-9 מגזרת הים התיכון ונשלח לבריטניה להצטרף למערכה האווירית העיקרית נגד גרמניה הנאצית (לצד חיל האוויר ה-8). כנף 79 נותרה בים התיכון וצורפה לחיל האוויר ה-12 להמשך הלחימה באיטליה עצמה וסיימה את המלחמה בגזרה זו עם כמעט 100 הפלות של מטוסי אויב גרמנים ואיטלקיים הנזקפות לזכותה.
ינואר עד יוני 1944 היו רצף פעילות אחד באיטליה, דאז עדיין החזית היבשתית היחידה בין בעלות הברית המערביות ומדינות הציר (זאת טרם הפלישה לנורמנדי ביוני אותה השנה והפלישה לדרום צרפת בקיץ) - מהנחיתה באנציו-נטונו, דרך תופת מונטה קסינו ולבסוף הנסיגה מקו גוסטב ושחרור רומא. לאורך כל התקופה הנ"ל מבצעת כנף 79 מגוון משימות מבצעיות – סיוע קרוב, המנעת שדה הקרב וליווי מפציצים בינוניים. באמצע התקופה, במרץ 1944,
הוזוב, הר הגעש הפעיל הנמצא ממזרח לנאפולי, השמיד בסיסים שלמים ואילץ את בעלות הברית להעתיק חלק ניכר מהסד"כ האווירי שלו לבסיסים מרוחקים כולל באי קורסיקה, ששוחרר על ידי צבא צרפת החופשי עוד בספטמבר 1943, במקביל לפלישה למגף האיטלקי עצמו (אגב צירוף מקרים מעניין, מבצע השחרור נקרא "וזוב").
גם כנף 79 העתיקה את פעילותה לקורסיקה ועשתה זאת ביוני 1944 אחרי שסיימה את ההסבה מה P-40 ל P-47, הצטרפה לארבעת אחיותיה (ה 27, ה 57, ה 86 וה 324) וכן לכנפות רבות אחרות מחיל האוויר ה-12 וה-15 שהפכו בהדרגה את האי לנושאת מטוסים יבתשתית אמריקנית לכל עניין ודבר ועליה 50 אלף אנשי חהא"א.
יחידות חיל האוויר האמריקני שפרסו לקורסיקה להמשך הלחימה בצפון איטליה והפלישה לדרום צרפת
מעבר לנזקי התפרצות הוזוב, היה צורך לקצר טווחים לחזית באיטליה עצמה, שזזה צפונה אחרי קריסת קו גוסטב, ולהיערך לקראת הפלישה לדרום צרפת הצפויה בקיץ ומיקומה של קורסיקה היה אידיאלי לטובת העניין. גם אחרי שחרור רומא ב 4 ליוני המשיכה כמובן הפעילות ההתקפית במלוא הקצב וב 16 ליוני נערכו בעלות הברית לפלישה לאי האיטלקי אלבה שלחופי טוסקנה. לטובת העניין הוקצו כנפות התאנדרבולט כדי להשמיד כל ניסיון גרמני לתגבר את האי. בסופו של דבר אכן בוצע מהלך שכזה ללא ידיעת בעלות הברית אך הוא לא מנע את כיבוש האי למחרת בידי צבא צרפת החופשי. בבוקר ה 18 ליוני שלחו בעלות הברית מטוסי צילום לסרוק את נמלי הים הליגורי כדי לוודא שהגרמנים אינם נערכים לפלישת נגד, יכולת שבהחלט הייתה בידיהם, כפי שהוכח בהתקפתם האמפיבית המוצלחת על האי קפלוניה בים היוני בספטמבר 1943. אחד המטוסים, מוסטנג צילום F-6 מטייסת 111 , הצפין עד נמל גנואה ואיתר שם לגמרי במקרה את האקילה עוגנת תחת רשתות הסוואה, הייתה זו הפעם הראשונה שהנומ"ט זוהתה בוודאות.
מטוס הצילום שב לבסיסו והטייס מיהר לדווח על הממצא האקזוטי. פיקוד ח"א ה-12 נדרך והוריד פ"מ דחוף לכנף 79 להשמדת האקילה עוד באותו היום. מדוע נבחרה דווקא כנף 79? כי טייסיה צברו ניסיון רב בהפצצות צלילה ובמקצת מטוסיה כבר הותקנו מתלי פצצות משודרגים. הכנף בחרה בטייסת 87 לביצוע המשימה וכל תריסר המטוסים התקינים הועמסו כל אחד בצמד פצצות רבע טון והמריאו צפונה מקורסיקה אל עבר החוף האיטלקי. בשלש רבע ה 18 ליוני 1944 התייצבו שלש רביעיות של ת'אנדרבולטים מעל נמל גנואה וצללו בזעם על הנומ"ט המושבתת מגובה 1000 רגל. לא פחות מ 8 פצצות רבע טון פגעו בספינה, שהפכה חיש מהר לאבוקה, בעוד שאחרות פוגעות ברציפים מסביב וגרמו לנזקים כבדים נוספים. מקצת המטוסים אף ריססו את הספינה והרציפים באש מקלעים כבדה. אש הנ"מ הנגדית אמנם פגעה באחד הת'אנדרבולטים אך בסופו של דבר שבו כל המטוסים בשלום לבסיסם אחרי גיחה מוצלחת שנמשכה כשעתיים. למחרת נשלח מטוס צילום אחר, הפעם לייטנינג צילום F-5 לגיחת BDA מעל הנמל ומצא את הנומ"ט עדיין מעשנת. הפצצות אמנם גרמו לנזק פנימי כבד לתוככי הספינה והיא נותרה כאבן שאין לה הופכין עד תום המלחמה. במסגרת עבודות השיקום של נמל גנואה שהחלו ב 1946 פונו ממנו כל הגרוטאות שהצטברו בו בשנות המלחמה ושלד האקילה נגרר לאחר כבוד לנמל לה-ספציה ושם נגרט בתחילת שנות ה-50. בספטמבר 1944, 3 חודשים אחרי ההתקפה האווירית על האקילה, טבעו הגרמנים את ספינת האחות בכניסה לנמל גנואה כדי למנוע נחיתה אמפיבית אפשרית של בעלות הברית. בתום המלחמה נמשתה הספארווירו מעמקי הנמל ונגרטה במקום. בסופו של דבר לקח לצי האיטלקי "רק" 41 שנים נוספות להשלים את הנומ"ט הראשונה שלו, היא הג'וספה גריבלדי.
שלד האקילה השרוף מונח בנמל גנואה אחרי המלחמה כאבן שאין לה הופכין
נו אז תשאלו בוודאי מה זה כל מה שחהא"א עשה כל 4 שנות מלחמת העולם השנייה נגד נושאות מטוסים? אז זהו שלא. שנתיים קודם לכן, בסוף מאי 1942, פרס חיל האוויר ה-5 לבסיס מידוויי הקדמי כ 30 מפציצי B-17 (תערובת של מטוסים מ 4 טייסות שונות מכנפות הפצצה 5 ו 11) וכן כחצי תריסר מפציצים בינוניים מדגם מרודר (מכנפות 22 ו 38). במסגרת קרב הטיטאנים במידוויי בין ה-3 וה-5 ליוני תקפו מפציצי B-17 וה B-26 את ספינות הצי הקיסרי היפני מגובה רב בפצצות ומגובה אפס בטורפדו (בהתאמה) אך לא רשמו אפילו פגיעה אחת וזאת בתמורה לאובדן מספר קטן של מפציצים. נומ"ט היריו הצליחה בקושי רב לחמוק מפצצות רבע ושליש טון שהוטלו עליה מגובה 20 אלף רגל וזאת רק בזכות תמרונים פראיים. חהא"א נאלץ כאמור להמתין שנתיים בטרם ירשום הצלחה כנגד נומ"ט כלשהי.
ראשי
צ'אט
24-03-2013, 00:27
מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים 
מצב כלאיים
