 |
11-02-2015, 20:20
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
|
|
המפקד שהעדיף את אבק השרפה על מסך הפלזמה\ מאת עופר אדרת
תא"ל נתק'ה ניר (2015-1935) נפצע קשה בששת הימים, אך שב לשטח ביום כיפור. במלחמת לבנון השנייה כעס על המפקדים שהפכו "מנהלים" ודיברו על יעילות במקום הכרעה. עד יומו האחרון האמין כי רק בטנק גלום הכוח לנצח מלחמות נת'קה ניר, שנולד בוורשה כנתן הברפלד, היה בן ארבע כשפרצה מלחמת העולם השנייה. אביו, יוסף, איש בית"ר, היה שומר הראש של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה, בביקוריו בוורשה. ניר זכר היטב את היום בו אביו נכנס הביתה בסערה, לבוש מדי הצבא הפולני ורובה על כתפו. "עלינו לברוח מיד. הגרמנים עומדים לכבוש את ורשה", אמר.
"ריח של מלחמה אפף את הכל. רעשי הפצצות נשמעו לא הרחק משם. מסביב היה הרס, בתים התמוטטו וקרסו. חלקם בערו. החזקתי בידה של אמי והתחלנו לרוץ", כתב ניר בספרו האוטוביוגרפי, "נתק'ה ניר - הקצין הפצוע שחזר לשדה הקרב" ("ידיעות ספרים”, 2010).
אביו התגייס למלחמת העולם השנייה כקצין ביחידת הצלפים של הצבא האדום, ונפרד מהמשפחה לחמש שנים. נתן ואמו רחל, שהיתה בהריון, הוברחו במשאית לאוקראינה ומשם אל כפר במחוז סברדלובסק ברוסיה, שם נולד יענק'לה, אחיו.
אחרי המלחמה התאחדה המשפחה והתרחבה עם לידתה של אחותו פנינה. ב-1948 הם עלו לישראל באונייה "פאן יורק", והתיישבו בחיפה. הקריירה הצבאית שלו, שנמשכה שלושה עשורים, החלה ב-1953, עם גיוסו לגדוד 82 של חטיבה 7 בחיל השריון. את חוויותיו כילד יהודי שנמלט מהנאצים בתקופת השואה זכר היטב במלחמה הראשונה שבה השתתף כחייל, כשפיקד על כניסת טנקים לעזה במלחמת סיני.
"פרצתי עם ארבעת הטנקים שלי ישירות ללב רצועת עזה. התחושה היתה מפעימה. מאחורי גבי יכולתי לחוש את כל היהודים שהושמדו בשואה כאילו מצביעים לי על הדרך וצועקים, 'תראה להם מי הוא טנקיסט יהודי! תראה להם מה הוא יודע לעשות כשיש לו נשק!”, כתב.
ב-1959 יצא לבריטניה כחלק מצוות שנבחר להכניס לשירות את טנקי הצנטוריון הבריטים. לצנטוריון, שבארץ נקרא "שוט", היו "מחלות ילדות" קשות בישראל. בספרו מתאר ניר תרגיל עליו פיקד, בו היו אמורים הטנקים להפגין "הזנקה מהירה". לרוע מזלו, גורודיש, שהופקד על קליטת הטנקים האלה בצה"ל, הגיע לשטח בדיוק ברגע בו הטנקים נתקעו. “מה קורה, למה אתם לא זזים?”, הוא תהה. ניר הנבוך קרא: “לך מכאן, הטנקים האלה לא שווים כלום".
הצנטוריון עבר מתיחות פנים רבות במהלך שירותו הצבאי, עד ש"כבש את מקומו כאחד הטנקים החשובים ביותר של צה"ל", כדברי ניר. כמה שנים אחר כך הצטייד צה"ל בטנקי הפטון האמריקאים, שבארץ נקראו מגח. גם כעת השתתף ניר במשלחת שיצאה ללמוד לתפעל את הטנק החדש.
הפעם הוא נשלח לבית הספר לשריון של הוורמאכט בגרמניה, לשם הגיעו הטנקים. הוא נחרד כשראה על הקיר את התמונות של הגנרלים הבכירים בצבא הנאצי, רומל וגודריאן, ושל טנקי הפאנצר והטיגר ששימשו את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. הוא התרגש כשקצינים גרמנים הצדיעו לו, קצין יהודי ממדינת ישראל, פחות מ-20 שנה אחרי השואה, בה נרצחו רבים מבני משפחתו.
"המפגש עם הצבא הגרמני היה טראומטי. הנה, אני עומד כאן, בלב גרמניה, קרוב לקצינים שחלק גדול מהם היה מעורב בוודאי ברצח יהודים... מצד שני, היה צורך לחזק את צה"ל, לסייע לו להיות איתן ומצויד היטב, בכל מחיר, כדי שאסון השואה לא יקרה שוב. לשם כך היינו מוכנים להתחבר גם עם השטן עצמו", כתב.
במלחמת ששת הימים פיקד על גדוד 63 של חטיבה 14 שהייתה חלק מאוגדה 38 עליה פיקד אריק שרון. על לחימתו בקרב לכיבוש אום-כתף, כתב לו שרון: "אני נוכח יותר ויותר מה גדול היה חלקו של הכוח שלך בהכרעת המבוצר והחזק במערכי המצרים בסיני. סיפורו של הכוח שהיה בפיקודך הינו מן המופלאים שבמלחמת ששת הימים...הובלת את יחידתך קדימה, בדרך מול ביצורים שרק מעטים האמינו שאמנם תצליחו לגבור עליהם".
המלחמה גבתה מניר מחיר כבד, דווקא ברגע בו חגג את הניצחון. "זה הזמן גם לחגוג, חשבתי. ירדתי לזחל"מ הפיקוד כדי לשלוף משם בקבוק ויסקי ששמרתי לרגעים אלה. השעה היתה 4:30 בבוקר. מסביב עוד נשמעו התפוצצויות ויריות, אבל את המשימה הגדולה כבר סיימנו”, כתב בספרו. בדיוק ברגע נורה לעברו פגז, שפצע אותו באורח קשה מאוד, והותירו נכד בשתי רגליו. בבית החולים בו אושפז חודשים רבים, שמע ניר את "ירושלים של זהב" מתנגן ברדיו.
ביום כיפור בשנת 1973 צלל ניר בים באשקלון, כשלפתע ראה ג'יפ צבאי מגיע לחוף. נהגו עשה לו סימן לצאת מהמים, ואמר לו כי יש כוננות. למרות נכותו, שהגבילה את יכולת התנועה שלו, פיקד ניר על חטיבת הטנקים 217 במלחמת יום כיפור. הוא הוביל את חייליו בלחימה בקרבות הבלימה הקשים בסיני נגד הכוחות המצריים ופיקד על המארב שהוצב לחטיבה 25 המצרית, עד להשמדתה.
אברהם אדן (“ברן"), שפיקד על עוצבת הפלדה במלחמה, כתב על ניר: "חטיבת נתק'ה רשמה דפי גבורה מפוארים בספר ההיסטוריה של צה"ל...תוך כדי קרבות מרים הפגינה חוסן, אומץ, דבקות במטרה ותוקפנות בשדה המערכה. קרבותיה הם מופת של קרבות חטיבה משוריינת".
ניר כתב באריכות על תפקידו של המפקד במלחמה, ומתח ביקורת נוקבת על בעיות בשרשרת הפיקוד שנחשפו במלחמת לבנון השנייה. בספרו כתב: "אני חושב כי מקומו של מפקד חטיבה עם כוחותיו. עליו לפקד על אנשיו ולהיות בקרב...מבחינה מוסרית אין הוא יכול לפקד על כוחות וללחוץ עליהם להסתער, כאשר הוא עצמו אינו עושה זאת ואינו רואה את התמונה הכוללת...מרגע שנשמעת הירייה הראשונה על המפקד להיות עם הכוחות – לראות את המהלכים ולהגיב להם, לשמוע את האש ולכוון אותה ואפילו להריח את ריח אבק השריפה הצורב... לי אין ספק כי מדרג מפקד חטיבה ומטה על המפקד להיות עם הכוחות ולא מול מסכי הפלזמה בקרון הפיקוד בעורף".
עוד הוסיף: "נכון, האמצעים היום שונים והשיטות השתכללו...אולם הדרישות הבסיסיות במלחמה לא השתנו. גם כיום יש צורך להסתער, לאגף, לתת פקודות ולהבין את שדה הקרב. הדרישה האולטימטיבית היא השגת הכרעה וניצחון. כל השאר הוא הבל. ניצחון הוא ניצחון בכל מלחמה".
במלחמת הלבנון השנייה מצא ניר "חריגות מסוכנות" מתפיסות הלחימה הקלסיות של צה”ל. "לקחים שנלמדו בדם נשכחו כלא היו בעקבות תפיסות הפעלה חדשות. בכינוסים עם מפקדים חדשים שמעתי כי מדבר אלינו לא קצין אלא "מנהל”. דיברו שם על תשומת ותפוקות, סכומי אפס, יעילות השוואתית ועוד מיני ביטויים המתאימים למנהלים בחברות כלכליות. שמעתי על אפקטיביות והפקת יכולת מרבית, ועוד כל מיני הבלים שאינם מתאימים למלחמה...אני רציתי לשמוע על דבקות במטרה, כיבוש יעדים, והכרעה. רציתי לשמוע על השמדה וניצחון", סיכם.
ניר האמין כי גם במלחמות הבאות יהיה לטנק מקום מרכזי. "אמנם הטנק הוא מטבעו 'חיה' מסורבלת...אבל אני מאמין כי בו גלום הכוח המנצח", כתב. אשתו הראשונה, דרורה, מתה ממחלה בגיל צעיר לפני 32 שנה. הוא הותיר את אשתו ג'ולי, ארבעה ילדים וחמישה נכדים.
("הארץ", 31.01.2015)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
