|
כתבה ישנה על אל"מ ליאור לוטן
בתגובה להודעה מספר 29 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "ח"כ עפר שלח כתב סטטוס בפייסבוק על לוטן. אני חותם על כל מילה"
https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...11/68999223.pdf
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]
נחטף ישראלי מה עושים?
בכל פעם שמתעורר חשד לחטיפת ישראלי מקפיץ ל' את אנשיו ויוצא לשטח בראש הצוות המיוחד המתמחה במשא ומתן עם חוטפים. את השיעור הראשון בתחום למד על בשרו במהלך ניסיון החילוץ הכושל של נחשון וקסמן שעליו קיבל צל"ש
בנובמבר 2000 נחת בשדה התעופה "עובדה" שבנגב מטוס חברת "אייר דגסטן" שנחטף בדרכו ממחצ'קלה למוסקווה. במערכת הביטחון התקבלה התראה על חוליית טרור צ'צ'נית, נחושה ואכזרית, הפועלת בשירות המאבק הפלשתיני. את השיחות עם החוטף, אלו שבהן התברר כי אין הוא טרוריסט בעל אידיאולוגיה אלא אדם מבולבל, הוביל צוות המשא ומתן המיוחד בראשות ל', שפועל במערכת הביטחון. פרשת עובדה נגמרה אמנם בחיוך, אך ההתראות הנוכחיות על אפשרות של פיגוע מיקוח רציניות הרבה יותר. מאז תחילת האינתיפאדה הנוכחית, לפחות פעמיים היה חשש שפיגוע כזה אכן התממש: פעם אחת כשנעלם הנער מאשקלון אופיר רחום, קורבן קשר האינטרנט, ובפעם השנייה כשנעלם רוני צאלח בשטחי החממות של כפר ים ברצועת עזה. שניהם נרצחו. אבל בסולם האיומים על צה"ל, נורא ככל שזה נשמע, חטיפה חמורה ממוות. "בחטיפה קיים ממד אסטרטגי", אומר קצין בכיר בדימוס, מומחה לענייני טרור. "זו הדרך הקלה והפשוטה ביותר להעמיד את מדינת ישראל על הרגליים, ללחוץ עליה ולהתיש אותה".
רק בחודש שעבר סוכל ניסיון לחטוף קצין חיל אוויר מתחנת הסעה ליד נמל התעופה בן גוריון. חברי כמה חוליות פלשתיניות שנתפסו לאחרונה סיפרו בחקירתם בשב"כ כי ניסו לחטוף חיילים. ההנחה הרווחת היא שמשהו גדול מתבשל; אם יתממש חלילה אחד מתסריטי האימה, ל' יהיה שם כדי לנסות להביא סוף טוב.
תשובות לא מתוחכמות
זה כארבע שנים הוא מופקד על הצוות המתמחה בניהול מצבי משבר. האדם עם המגאפון הנושא ונותן עם החוטפים הוא רק קצה החוט של המערכת. באוקטובר 94', להבדיל, בהיותו סרן בסיירת מטכ"ל הוא היה שותף לפריצה לווילה המבודדת בביר נבאללה שבה הוחזק החייל החטוף נחשון וקסמן. בתום הקרב, שרוע על אלונקה בנקודת פינוי נפגעים, היה ברור לו "שזאת תקלה. לא יכול להיות שבסוף נגיע למצב של לחימה אחד על אחד. אפילו שאישית הייתי גאה מאוד בחלק שלי בקרב, לגמרי לא הסתדר לי שהתשובות של מדינת ישראל הן עד כדי כך לא מתוחכמות. ביני לבין עצמי שמחתי שעמדתי במבחן האש, רק שבשום אופן לא יכולתי לקבל מצב שבו אומץ לב עילאי הוא הכלי העיקרי המצוי בידי צה"ל כשהוא יוצא לחלץ בני ערובה. אסור שנסתפק בחיילים שבאים עם שכפ"צים וקסדות".
מחשבות בנוסח זה הוא חלק גם עם אנשי הימ"מ (יחידת משטרה מיוחדת) בהרצאה שנשא לפניהם לא מכבר. האכזבה העמוקה מתוצאות הפעולה, שליוותה אותו תקופה ארוכה - "התסכול על איך שבמקום להשקיע מחשבה נגררנו שוב לתוצאה דומה לזאת של אירוע מעלות שהתרחש עשרים שנה קודם" - ממנה נגזר עיסוקו הנוכחי.
בפעולת החילוץ ההיא נהרג סרן ניר פורז. שלושת אנשי החמאס שהחזיקו בוקסמן נהרגו, אבל גופת החטוף נמצאה כשהיא מנוקבת כדורים ורסיסים. חודשיים וחצי לאחר מעשה, ביום האחרון לכהונתו של הרמטכ"ל אהוד ברק, הוא העניק ציונים לשבח לל' ולמשפחתו של פורז. בכתב הצל"ש, שפורסם בספר "בעוז רוחם", נכתב על ל' כי חרף העובדה שנפגע פעמיים בפריצה הוא המשיך לפעול תוך "דבקות במטרה, תושייה, מקצועיות, שליטה עצמית ואומץ לב יוצא דופן".
דובר צה"ל לא התיר לראיין את ל'. סיפור הקרב מפיו לקוח בעיקרו מתוך דברים שסיפר בימ"מ. מעל הקתדרה הוא דבק בגרסתו שהתוכנית המבצעית לא היתה הרפתקנית, כפי שבזמנו טענו המבקרים. "העובדה שניר הגיע למגע אחרי שניות היא הישג אדיר. הפעולה בפירוש יכלה להצליח, בתמחור של סיכון מול סיכוי ההחלטה היתה ראויה. כל המרכיבים של פעולת ההשתלטות עלו יפה עד לשלב האחרון, שנכשל באופן דרמטי".
הוא בן 36, גרוש ואב לבן. אתוס הגבורה ריתק אותו מילדות, כך זוכרים אותו החברים מרחובות. הוא שינן בעל פה את ספר הצל"שים של מלחמת יום כיפור, לבר מצווה קיבל על פי בקשתו את סדרת הספרים "צה"ל בחילו", בכיתה ט' קנה נעליים אדומות ואפילו תפר לו חגור. יחד עם זאת, כשהתגייס לסיירת מטכ"ל בשנת 83' הוא היה משוכנע שלא ירחיק לכת. כשסיים טירונות התפלא איך לא הודח וגם בהמשך, בפתיחת כל פרק חדש הוא אמר לאבא שלו שזהו, הפעם הוא עף.
כשהשתחרר בשנת 88' הוא למד משפטים באוניברסיטת בר-אילן ובאותו זמן גם הצטרף לשב"כ. בשנת 93', כשהוצע לו לחזור ליחידה לסיבוב שני, הפעם לתפקיד מפל"ג פח"ע, האחראי על הלחימה בטרור, הוא לא היסס. חצי שנה לפני חטיפת וקסמן, הפעם 80 ק"מ צפונית לגבול ישראל-לבנון, הוא היה בין הפושטים על ביתו של בכיר אמל לשעבר מוסטפה דיראני, מבצע חטיפה שמטרתו היתה השגת מידע מעודכן על גורלו של הנווט השבוי רון ארד. השעה היתה שלוש לפנות בוקר כשאת דיראני הנם בשלווה בכפרו קסר-נבא העיר קנה אקדח שהוצמד לרקה. בספרו של משה זונדר "סיירת מטכ"ל" נכתב כי סרן נ' העיר את דיראני; בעלי הגרסה החלופית מתעקשים כי ל' הוא שראוי לקרדיט על ההשכמה המוקדמת.
הייתי ממש באופוריה
מבצע דיראני נראה כמו מתנת פרידה מוצלחת מסיירת מטכ"ל. רגל אחת של ל' היתה למעשה כבר בחוץ, הוא התרוצץ בין שתי משרות, ביום עשה את הסטאז' כעורך דין, בלילה קפץ ליחידה לנקות את השולחן, וכשהוא מחליף מדים בחליפה וחוזר חלילה נחטף נחשון וקסמן.
ביום שישי, 14 באוקטובר 94', דיווח השב"כ שהחוטפים ובן הערובה נמצאים בביר נבאללה ולא ברצועת עזה, כפי שנטען עד אז. לוחמי היחידה, שהוזעקו מאזור כיסופים, לא הבינו מיד את מידת הדחיפות ולפיכך עצרו כמיטב המסורת בצומת קסטינה כדי להצטייד במעדן החביב עליהם, חביתה בלחמנייה. רק בהגיעם לנקודת הכינוס התברר שלוח הזמנים דחוק מששיערו. שעון החול האוזל במהירות חייב פשרות שהותירו טעם מר אצל היוצאים.
בעוד המפקדים עברו תדרוך מדוקדק לקראת המבצע, שאר הלוחמים לא הכירו את היעד ביסודיות הדרושה ולפיכך נאמר להם לפעול בהתאם לעקרון החיקוי. ל', למשל, שממש ברגע האחרון החליף את כלי הנשק שלו ("לקחתי עלי מיקרו-עוזי מושתק ולא אם-16, כדי שאם נחשון חס וחלילה יחטוף ממני בטעות איזה כדור, מוטב שזה לא יהיה 5.56 מ"מ, שזאת תחמושת קטלנית, אלא קליע 9 מ"מ חלש"),
לא הספיק לטעון בעצמו את המחסניות, טקס שמקצוען לעולם לא יוותר עליו. בלית ברירה הוא ביקש מאחד המש"קים שיעשה זאת בשבילו. הוא גם ניסה לצלצל לאשתו, שהיתה בחודש השמיני להריונה, לפייס אותה על כך שלא יבוא הביתה; הקו היה תפוס.
מדי שנה ביום הזיכרון מופיע ל' לפני תלמידי תיכון רוטברג ברמת השרון, בית הספר שניר פורז נמנה עם בוגריו. על הקשר ביניהם הוא לא פוסח. "חיבקתי את ניר, שכמוני הגיע מהבית. כילד שגדל על הסיפורים של סבנה, משגב עם וסבוי, הייתי ממש באופוריה. לזכותו של ניר, הוא לא נסחף בהתלהבות. שלא כמוני הוא היה מאופק וענייני".
בשעה שבע בערב נגע הכוח בגדר האבן המקיפה את הבית המבודד שבפאתי ביר נבאללה. 20 מטר בלבד הפרידו ביניהם לבין המבנה החשוך והדומם שבמורד. הם התגנבו דרך החצר אל הפינה הדרום-מערבית של הבית ובהגיעם התפצלו לשלושה צוותים, אחרי שפורז ול' נפרדו בטפיחת אגרופים אופיינית, סימן לאיחולי הצלחה. על פי התכנון, נ' נועד לפרוץ מהגג, ל' מהכניסה הראשית ופורז ממרפסת המטבח. כיוון שלא נחשפו עד לאותו רגע ההרגשה היתה אופטימית, אלא שאז, בעודם מתקדמים חרישית אל הפתחים, הם קיבלו בקשר הוראת "עצור". אל הבית התקרבה מכונית מרצדס, נהגה ירד ממנה וצעד לעבר המבנה. המתגנבים קפאו במקומם והשפילו מבט, לפי הכלל "אדם שאתה מביט בו, הוא מיד מרגיש בך". הם לא נחשפו.
אחרי שיצא מהבית נתפס האיש על ידי השב"כ ובחקירה גילה שהביא אוכל לחוטפים ושוקסמן בריא ושלם. הם קיבלו בקשר הודעה, "הכל בסדר, ממשיכים כרגיל, נחשון בחיים". הם הניחו שאם יתגלו לפני הזמן, החטוף אבוד. בהגיעו לדלת הברזל שבעדה נועד לפרוץ לבית, בדק ל' תחילה אם שפר מזלו והיא אינה סגורה.הוא לחץ בעדינות את הידית כלפי מטה, לא חזק מדי, כדי לא להרעיש, אך לא חלש מדי, שמא יפספס את העובדה שהדלת אינה נעולה: "במצבים כאלה אתה פועל בשיא הזהירות, אין פה סערה גדולה, אתה משקיע את מלוא תשומת הלב בדברים הכי בנאליים". לדאבונו, אך כצפוי, הדלת היתה נעולה.
שלושת הכוחות היו אמורים להפעיל את מטעני הפריצה באותה שנייה, אבל בפועל נוצרו פערים קלים בתזמון. השעה היתה 19:45, מעבר לדלת שנפערה לבסוף גילה ל' דלת נוספת נעולה. "יריתי במנעול, היא לא נפתחה, פתאום חלף דרכה מטח שבא מבפנים, הרסיסים פצעו אותי בראש ובאוזן, לאחר מעשה התברר שזה היה מאש כוחותינו. הרגשתי רפיון ואפיסת כוחות, האבק, הרעש והריח שהיו שם לא היו דומים בכלום לתרגילים שעברנו ביחידה. כשנחזור", הוא אפילו ציין לעצמו, "אנחנו חייבים לתרגל את זה יותר".
הכוח של פורז היה הראשון שפרץ פנימה. אחד מאנשי החמאס שפיטרל במסדרון ירה צרור ארוך לעבר פורז והצוות שאיתו, ואחר כך נפתחה אש גם מתוך החדר. הם כולם נפצעו ונגררו למרפסת וההתקפה מאגף זה נשברה למעשה.
בתרגילים זה פעל יופי
אפלה מוחלטת, ל' לא ידע מה קרה בינתיים בתוך הבית. הוא התעשת ואף שהיה פצוע התגבר על הדלת באמצעות מטען והגיע לפתח שעליו נעצרה ההתקפה של פורז. "אני יורה לחדר דרך הדלת, מהחדר יורים לכיוון שלי, אני צועק בערבית 'פתח את הדלת', קול עונה לנו בעברית 'תסתלקו מפה או שאני הורג את החייל'. הוא נשמע מאוד רגוע, אני לעומתו הייתי ברתיחה".
"רק תן את החייל ונגמור את זה בשלום", קראו החיילים. "אני לא מפחד למות", באה התשובה. "גם אני לא מפחד למות ועכשיו תפתח את הדלת", צרח ל' נרגז. חייל אחר ניסה טון מתון יותר, "בוא נגמור את זה בשלום", הציע למתבצר.
מתוך החדר הנצור נורה מטח אל הדלת. מהירי נפגע ל' באפוד הקרמי שלבש, עף מההדף ונחת על מיטה שניצבה במסדרון, כמה מצלעותיו נשברו אך על פניו התפשט משום מה חיוך. כשהתאושש הוא חזר אל הדלת. "נוצר מצב ממש כמו בלחימה ביעד מבוצר, שרק הראשון בתעלה יכול לייצר לחימה". לכישוריו של האויב שניצב מהעבר השני הוא מעניק ציון גבוה.
"לכו מפה, הרגתי אותו", נשמע הקול מבפנים. עודו מצמיד מטען לדלת ספג ל' כדור בכתף. הוא התרחק לתפוס מחסה, לאחר הפיצוץ מיהר אל הדלת ובעט בה תוך כדי ריצה, אלא שאז התברר לו שהיא לא נעקרה ממקומה, ורק סדק נפער בינה לבין משקוף. כמו בהצגה הכל עמדו והביטו בו. לבקשתו העבירו לו רימון רסס, "אני חייב לעשות את זה כמו שצריך". הגוף כאב, בשארית כוחותיו הוא
שירבב את הרימון דרך הפתח הצר. מהפיצוץ עפה הדלת.
כשנכנס ראשון לחדר החשוך וסרק אותו באמצעות היראור, הבחין ל' תחילה במחבל הרוג ואז בוקסמן "שוכב על מיטה לבוש ג'ינס, יחף, הרגליים בשלשלאות ברזל, הידיים באזיקים, חולצת טריקו לבנה מגואלת בדם מגולגלת עד לצוואר". בשבריר השנייה הבא קלט את המחבל השלישי כשהוא שרוע מתחתיו פצוע. זה היה סלאח ג'דאללה. "אני זוכר היטב את הפרצוף שלו, הוא היה צמוד לרגל
שלי". ל' עוד טרם הגיב כשהמחבל הפליט קללה, הוציא אקדח, ל' באינסטינקט זז שמאלה, ארבעה כדורים שרקו בינו לבין קצין נוסף שנכנס לחדר.
הוא כיוון את הנשק לראשו של ג'דאללה, לחץ על ההדק, מעצור. ג'דאללה המשיך לזחול. ל' זרק מעליו את המיקרו עוזי ושלף את האקדח. "במקצוע שלנו לא תמיד האמנו שבמקרי חירום החייל יזכור לא לתפעל תקלות, אלא לעבור מיד לנשק משני. בתרגילים זה אמנם פעל יופי אבל בקרב די חששנו שזה לא ילך. אני זוכר ששמחתי על כך שעבדתי בדיוק לפי התרגולת".
הוא ירה בג'דאללה והרגו, ברגע הבא הוא כבר התערפל, את האקדח הניח על גופתו של המחבל ויצא מהחדר. הוא לא ידע מה קרה לפורז, הוא קיווה שאת וקסמן אפשר יהיה להציל, "אל תשכחו לאסוף את האקדח", הוא מילמל לפני שהתעלף. בדרך לבית החולים הדסה עין כרם הוא חשב, "לפחות נפצעתי פה קרוב, ולא בדיראני, אי שם רחוק בעומק לבנון".
האקדח המסתורי
אחרי עשרה ימים, שבהם נאלץ לחוות חקירת מצ"ח מביכה בעניין האקדח, הוא שוחרר מבית החולים. מתברר שלא לחינם הוא היה מודאג בליל האירוע. מהשאלות הוא הבין שחושדים בו שאיבד בעבר את הנשק, לא דיווח והאקדח מצא את דרכו אל חוליית ביר נבאללה. "חבר'ה, זה אני ששמתי האקדח על הגופה", הוא הרגיע את החוקרים.
אבל חטיפת וקסמן לא הרפתה ממנו. לאחר שהשתחרר הוא זומן להעיד במשפטו של ג'יהאד ירמור, האיש הרביעי בחוליה, ששכר את הרכב שבו בוצעה החטיפה וגם נהג בו. חשיפתו מבעוד מועד היא גם שהביאה לאיתור דירת המסתור. כדי לא לחשוף את זהותו הופיע ל' בבית הדין בתחפושת. "הקו שהוליכה ההגנה היה מבוסס על כך שלא החוליה הרגה את נחשון, אלא הרימון שאני זרקתי".
בגופתו של וקסמן לא בוצעה נתיחה פתולוגית ולפיכך בדיקת נסיבות מותו התבססה על סדרת צילומי CT שנעשו בגופה, מהם התברר ששבעה קליעים פגעו בה וכן רסיסי רימון. "תסביר לי איך זה לא אתה?" הקשה הסנגור. תשובתו של ל', שנתמכה על ממצאי המעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה, היתה שוקסמן נרצח באותן שניות שבין שבירת ההתקפה של ניר פורז לבין הגל השני שלו. הרסיסים שספג וקסמן מהרימון של ל', הוא משוכנע, פגעו בו כשהוא כבר לא היה בחיים.
אך גם בלי השאלות שהופנו אליו בבית הדין הוא התחבט לא מעט בעניין. לפעמים כירסמו בו ספקות שמא בכל זאת זה הוא, "כרגע דעתי נחה שזה לא אני". בסופו של דבר, השייח אחמד יאסין, שאת שחרורו תבע החמאס בתמורה לשחרור וקסמן, שוחרר בעסקה שתמורתה הוחזרו לישראל שני סוכני המוסד שנתפסו בעמאן לאחר ניסיון הנפל להתנקש בחייו של איש החמאס חאלד משעל.
הכישלון בחילוצו של וקסמן היה לציון דרך בצה"ל. מדדי ההצלחה והכישלון השתנו. "עד וקסמן", קובע קצין בכיר, "עצם זה ששלחת קומנדו כבר אתה בסדר, לא משנה התוצאה. אחרי וקסמן, אירוע שבו גורל המבצע לחסד או לשבט היה תלוי בחייו של בן ערובה אחד, התהפך הגלגל. ההחלטה על אופציה צבאית היא זו שעליה צריך להגן". ואכן, יצחק רבין, שהיה אז ראש הממשלה ושר הביטחון, בא ליחידה לאחר המבצע כדי לשוחח עם הלוחמים ולהסביר למה הורה על פריצה. לנוכחים זכור המעמד כמרשים במיוחד.
לחסוך את הצורך בלחימה
עיסוקו הנוכחי של ל' כראש צוות המשא ומתן נגזר באופן מובהק מפרשת וקסמן. הוא נקרא לתפקיד בהיותו כבר עורך דין פעיל במשרד המתמחה בדיני חברות, "מעלה עובש במגדל שלום, עוסק בפירוקים, במיזוגים, בתשקיפים, בניירות ערך ובכינוס נכסים". זהו תחום שהרבה כסף מסתובב בו, אלא של' חש משועמם. צוות המשא ומתן נועד לתת שירות שהוא לא קיבל בשעתו בביר נבאללה.
ל' חזר לטריטוריה מוכרת, אך הפעם לא כדי להיות לוחם אלא לנסות לחסוך את הצורך בלחימה. בספרו של זונדר, "סיירת מטכ"ל", מוצגת הדילמה ללא כחל ושרק מפי ויקטור כהן, אז ראש אגף החקירות בשב"כ, שניהל את המגעים עם החוטפים במבצע החילוץ של בני הערובה במטוס סבנה 72' ולהבדיל, בכישלון המחפיר במעלות 74'. "המעמד דומה לדו שיח שבו איש מכירות מנסה לשכנע לקוח שיודע שמנסים לסדר אותו", הוא מצוטט בספר.
מטוס סבנה, משגב עם, מעלות, בית שאן, כפר יובל, נהריה, אנטבה, אוטובוס האמהות בערוער וביר נבאללה הם כמה מנקודות הציון הבולטות של הדבקות בעקרון אי הכניעה לטרור, מדיניות שלעתים תבעה גם מחיר כבד. האם אפשר היה לסיים זאת אחרת?
"הטקטיקה של החוטפים השתנתה במשך השנים", אומר אחד מוותיקי הצוות. "התביעות לשחרור אסירים כבר אינן המוניות, במקום לדרוש מאות הם הרבה יותר ממוקדים, הם מחפשים את המינון שישבור את העמדה העיקשת שלנו, ארגוני הטרור מחפשים איך לאלץ אותנו לשלם להם. בשנת 72', לדוגמה, כשהם השתלטו על מטוס סבנה הם תבעו 340 איש, במלון סבוי הם רצו 11, באירוע וקסמן הם הסתפקו באחמד יאסין".
במלון סבוי נערכה פריצה חפוזה, שבה נהרגו שבעה בני ערובה ועוד שלושה לוחמים. "בקושי שלוש שעות חלפו בין ההשתלטות לפריצה, הכוח לא הכיר את המבנה, איפה זה בהשוואה לחילוץ עשרות בני הערובה שהחזיק ארגון 'טופאק אמארו' בשגרירות יפאן בלימה, בירת פרו? שם, עד פעולת ההשתלטות התנהל משא ומתן סבלני במשך ארבעה חודשים". מקרה לימה, אפריל 97', היה לסמל ומופת בתולדות ההתנהלות מול טרור. כוח החילוץ שיחרר 71 מבני הערובה, רק אחד מהם נהרג, החוטפים חוסלו כולם, לפורצים לא היו אבידות.
תורת המשא ומתן
"אנו ניצבים לפני שאלות לא פשוטות", מסביר הוותיק. "האם החוטפים נחושים? מהם סיכויי הכניעה? האם קיימת אפשרות לפשרה, או שהם הולכים להילחם עד מוות או אולי להתאבד? מהי רמת ההשכלה שלהם? מצב משפחתי? האם האירוע יציב או מחמיר? אין שום סיכוי לבנות באופן שקול את הפאזל בפרק זמן קצר".
יחידות השתלטות, טבען שהן לוחצות לממש את היכולת שצברו באימונים ובניסיון קרבי מהר ככל האפשר. כאן יש לל' יתרון בולט, הוא מכיר באופן אינטימי את שני צידי המטבע ולזכותו גם היכרות קרובה ביותר עם מפקדי שלוש יחידות ההשתלטות (סיירת מטכ"ל, הימ"מ והקומנדו הימי), כולם בני דורו. "אנחנו לא באים בסתירה ליחידת ההשתלטות", אומר חבר צוות לשעבר. "אנחנו יכולת משלימה שלה, שני המאמצים חייבים ללכת יחד. אנחנו בצוות סומכים במאה אחוז על המפקדים, שאם קיימת אופציה לגמור אירוע בדרך שלנו הם לא ישלחו את הלוחמים שלהם לקרב שאנחנו מסוגלים לחסוך. התפישה שלנו היא הוליסטית, יש לנו אפיק שנתעקש למצות אותו בטרם נגיד לחיילים 'צאו'".
ל', שיטתי ומסודר על פי ידידיו, פריק של שירת נתן אלתרמן, הוא בוגר תיכון "קציר" ברחובות. בצעירותו היה מדריך בצופים וספורטאי מחונן (אליפויות בני גילו בהתעמלות ובסיוף והתנסות קצרה גם בכדוריד). כיום הוא עמית מחקר, מרצה בבית הספר לפיקוד ומטה ובמכללה לביטחון לאומי. בצבא התחושה היא שכאזרח עובד צה"ל הוא מבוזבז, שהמשרה קטנה על כישוריו. יש אפילו מי שעניין אותו במסלול קידום שראשו מפקד סיירת מטכ"ל.
מאז קיבל את התפקיד אין פיגוע שאירע אי פעם ברחבי העולם שהוא לא התעמק בו לפרטיו, כולל כמובן דרכי ההתמודדות של השלטונות. לדוגמה אפשר לציין את יחידת המשא ומתן של האף-בי-איי, שהוקמה במתכונתה הנוכחית בשנת 85'. 3,500 חוקרי אף-בי-איי זומנו למבדקים, 25 בלבד התקבלו. הכישורים הנדרשים היו ידיעת שפות, ידע בטרור בינלאומי, קרימינולוגיה ופסיכולוגיה. ההתנסות הידועה יותר של אלה היתה המצור שנמשך 51 יום על חוותו של דייוויד כורש בוואקו, טקסס. הם לא הצליחו להוביל את חברי הכת לכניעה, ובזמן ההשתלטות נספו 80 מהמתבצרים בשריפה.
"אמנם יש הבדל בין איש ג'יהאד איסלאמי בשכם למתבצר בגלל סמים נרקוטיים בניו-יורק אבל אדם הוא אדם הוא אדם, והטכניקות לשכנע אותו להימנע ממעשה שהוא החליט עליו הן זהות", טוען חבר הצוות לשעבר. "אלה אותם דברים שבעזרתם איש משא ומתן מצליח בכל זאת להוריד מתאבד מאדן החלון של קומה 29. מה, למעשה, הוא יכול להציע לו? לומר לו שהחיים יפים? הרי בעוד שנייה הוא מוטל למטה מרוסק. מתברר שיש דרכים, וזה חל גם על פיגוע טרור".
מתכונת המתווך, "The Negotiator", הורתה בעולם המשטרה. בקולנוע אפשר היה להתוודע לרזי המקצוע בסרט בשם זה, שבו משחקים קווין ספייסי וסמואל ל' ג'קסון. "טוק טו מי", זו לשון הפנייה אל המתבצר. ההתחלה היתה מבטיחה, הסיום פחות, אבל הדילמות, אמנם לא תמיד, דומות. בין הפושע הפלילי לטרוריסט לעתים נמתח קו ישר אחד. מפקד יחידת ההשתלטות תמיד יהיה זה שדוחף לפרוץ, המתווך הוא הדמות הממתנת, הנצור לעולם יהיה משוכנע שבאים להרוג אותו. חיוניים ככל שהם, לאנשי צוות המשא ומתן אין אשליות באשר למקומם במערך. "מעבר לכל חייבים לטפח את אופציית ההשתלטות. על זה הרי כותבים שירים. על מתווכים מקסימום עשו סרט אחד ודי".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 11-07-2015 בשעה 16:55.
|
ראשי
צ'אט
09-07-2015, 07:46
A nation is a society united by delusions about its ancestry and by common hatred of its neighbors - William Ralph
מצב כלאיים
