דריק, מערוץ היו-טיוב המצויין Veritasium, צילם וידאו קצר במוזיאון שנמצא כולו בתוך סילו של טיל טיטאן 2 שהיה חמוש ברש"ק תרמו-גרעיני, המציג כיצד היה מתבצע נוהל לשיגור הטיל לעבר רוסיה. קצר ומעניין:

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

באלי לשגר, איפה נרשמים ?

600 קצינים אמריקנים מועסקים באחת המשימות החשובות בעולם: השגחה על מצבורי הנשק הגרעיני של ארה"ב - והפעלת הנשק הזה, במקרה הצורך • אבל תחקיר ה"רולינג סטון" חושף כשלים מדאיגים לאורך כל שרשרת הפיקוד
מאנגלית: מעיין זיגדון

במשך שנתיים וחצי עטה סרן בלייק סלרס מחיל האוויר האמריקני את חליפת הטיסה הירוקה של החיל ונע באדמת העשב הצחיחה של וויומינג בשמש, בגשם, בשלג או בסופה, במשמרות של 24 שעות, 30 מטרים מתחת לאדמה, בקפסולה חבויה, מוארת בפלואורסנטים. סלרס הוא אחד מ־600 קצינים, לערך, הידועים בכינוי "הטילאים". הם אחראים לשיגור 450 הטילים עם ראשי הנפץ הגרעיניים של ארה"ב. כל טיל בליסטי בין־יבשתי כזה מסוגל להרעיד את הצד האחר של כדור הארץ בתוך 30 דקות או פחות ולהבעיר כ־170 קילומטרים רבועים טילאים הם בני האדם שהסכימו להפוך ערים דוגמת מוסקבה, טהרן או פיונגיאנג ל"חורים מעשנים", כפי שמכנים אותם בבסיס. בוגרי האקדמיה של חיל האוויר, כמו סלרס, נוטים לחלום על הטסת מטוסי סילון. בחיל מלא בנשרים, הוא ושותפיו לתפקיד הם החפרפרות. הדרך במורד המבנים התת־קרקעיים לטילים מונחים להשמדה המונית של ארה"ב מתחילה בהכשרה של חמישה חודשים בבסיס חיל האוויר ונדנברג שבקליפורניה. שם, הדרישה הראשונה היא לחתום על מסמך שמחייב את החותם להביא לסוף העולם - אם יקבל את הפקודה המתאימה מהנשיא. אבל מה אם לאורך הדרך משנה הטילאי את דעתו ומחליט שזה לא בסדר לשרוף מיליוני אזרחים? "הם אומרים, 'ובכן, זה בסדר, אבל תיאלץ להיפרד מהחיל ולהחזיר את הסכום ששילמנו על ההכשרה שלך'", נזכר סלרס, "עניין של 300 אלף דולר. אז תהיה מובטל עם חוב של 300 אלף דולר". במהלך ההכשרה בוונדנברג נכנסים צמדים של טילאים לסימולטור שיגור, עם כיסאות מסתובבים שפונים לקונסולה הכוללת ארבעה מסכים בירוק ובשחור ושתי מקלדות. הצמד פותח קופסת מתכת קטנה עם שני מנעולים מקודדים, והבכיר שבהם מוציא את המפתח, המפתח בהא הידיעה. רשת על אחד המסכים מציגה את מצבם של חמישים טילים גרעיניים, עשרה מתוכם נתונים לפקודתו או לפקודתה. המפקד הבכיר וסגנו קוראים וחוזרים על סידרה של פעולות וקודים מספרי הפעלה שונים. כשהמילה "קריטי" מבזיקה באותיות אדומות קטנות על המסך, הטילאי הבכיר מכניס את המפתח. יחד הם מסובבים שלושה מתגים בבת אחת. רשת הטילים מהבהבת על המסך, והאותיות הירוקות EN, המסמלות "מוכן", מתחלפות באותיות LIP - שיגור בפעולה. דקות ספורות אחר כך ייכנסו כלי הנשק לשכבה העליונה של האטמוספירה. מכאן אין דרך חזרה. אחרי כמה חודשים של סיבובי מפתח, הטילאים כבר השתתפו בכל כך הרבה גרסאות תיאורטיות של סוף העולם שהם מכירים את הנוהל בעל פה. "מובן שאתה מאבד כל רגישות ביחס לכלי נשק גרעיניים", אומר טילאי לשעבר. "הפעם הראשונה היא וואו! אבל אחרי עשר התרעות? זה יותר דומה ל'נו, בסדר'".
זה השלב שבו מוכנים הטילאים הצעירים לעבור לאתרי השיגור.


טילאים מעיינים בחוברות הפעלה בקפסולת שיגור בבסיס מינו, צפון דקוטה. צילום: USA Air Force

קיימים שלושה בסיסים לשיגור טילים בליסטיים בין־יבשתיים. במאי 2006 התייצב סלרס בבסיס פ.א. וורן שבוויומינג, שזוכה לכינוי המבודח "הקריבי", מכיוון שמזג האוויר בו נפלא כל כך ביחס לשניים האחרים - מאלמסטרום שבמונטנה ומינו שבצפון דקוטה. כשהגיע לשם, הוא עדיין פעל לפי כללי האתיקה שהונחלו לו באקדמיה, שם הדיבר הראשון אוסר רמאות. זה העיקרון הראשון שגזלה ממנו חובתו כטילאי. דרכי העבודה עם טילים בליסטיים בין־יבשתיים מפורטות בחוברות הפעלה ארוכות (50 עד 400 עמודים), פרוטוקולים שמתארים צעד אחר צעד איך להתמודד עם כל צרה שלא תבוא, מנושאי תחזוקה שוליים ועד פקודת מלחמה. הטילאים נבחנים על כך כל הזמן, והם מצופים לעבור על רשימת ההנחיות עבור כל אירוע מדומה תוך כדי שהם מתזזים בין חוברות ההפעלה לבין הכפתורים בקונסולות שלהם. "בטילים יש רשימה לכל דבר", אומר סלרס. "זאת העבודה, להבין איזה צ'ק־ליסט אני צריך לאיזו סיטואציה. אז אלו שטובים בחשיבה מהסוג הזה הופכים למנהיגים. וקשה מאוד להרשים אנשים מבחוץ במה שאנחנו עושים כאן. כשנוצרת בעיה, לא משנה איזו, התגובה הראשונה היא: 'בואו נכין רשימה!'". מבחני בקיאות חודשיים נועדו לוודא שהטילאים מכירים מספיק את ספרי ההדרכה שלהם כדי לפעול בהתאם לרשימת ההנחיות הנכונה בזמן אזעקות היפותטיות (הם נבחנים בנפרד על "פקודות מלחמה בעת חירום", מסמך סודי כל כך שהמבחנים עליו מתבצעים בחדר מסווג המכונה "הכספת"). במהלך הבחינה הראשונה של סלרס הצביע המשגיח על חמש טעויות בתשובות שלו ותיקן את חלקן על העמוד. סלרס היה מזועזע. הוא הסתכל סביב, חושש שהנבחנים האחרים הבחינו, וראה שטילאים בכירים ברחבי החדר משווים תשובות. "הרגשתי נורא", הוא אמר, "כולם רימו". התקרית הזו היתה ראשונה מני רבות. לא חלף זמן רב לפני שסלרס הפך למשתתף מרצון במשחק הזה. אבל אולי בגלל אביו, לוחם מארינס שהחדיר בו את פילוסופיית "אל תרמה" מילדות, הוא מעולם לא הצליח להתגבר על תחושת האשמה. "לא דיברתי על זה עם איש", הוא נזכר. "הייתי צריך, אבל התביישתי. וחוץ מזה, אף אחד אחר לא אמר שום דבר, אף אחד לא אומר שום דבר גם היום, ולמיטב ידיעתי, כל האנשים שהיו ותיקים ממני בארבע או בחמש שנים היו מסתבכים אם הייתי מדבר. ואתה רוצה שהם יחבבו אותך. הקריירה שלך תלויה בהם". ההעתקות היו רק הבעיה הברורה ביותר. מהר מאוד נוכח סלרס לדעת שהמורל בוורן היה בשפל המדרגה. בסופו של דבר, זמן רב אחרי שהאדרנלין נעלם, המחשבה על שלוש שנים נוספות של לילות בלי שינה, בעודו בודק ובודק שוב רשימות של הנחיות במישורים הצחיחים של ארה"ב, גרמה לבסיס להיראות כבית כלא.
התחושה הזאת מסבירה, אולי, את המספר הבלתי פרופורציונלי של מפקדים ביחידות הגרעין וטילאים שהואשמו לאחרונה במעשים פליליים. סוף המלחמה הקרה והופעתה של המלחמה החמה בטרור הביאו איתם פחות תשומת לב ופחות יוקרה לעבודה בבסיסי הטילים הבליסטיים הבין־יבשתיים. תוצאת הלוואי היתה רמות גבוהות בצורה בלתי רגילה של עבריינות, אלימות במשפחה ותקלות אבטחה. כרגע מתנהלים במינו ארבעה משפטים צבאיים: על שימוש בסמים, תקיפה מינית של אדם מחוסר הכרה, אונס, תקיפה וגניבה. במאלמסטרום נשפטים שני טילאים על כך שמכרו והשתמשו במלחי אמבטיה, חומר סינתטי שיכול לגרום להתקפים פסיכוטיים. ובוורן, שלושה אנשי החיל נשפטו או עומדים להישפט על נהיגה בהשפעת אלכוהול, על שימוש וסחר במריחואנה ועל "צילום מגונה של אדם אחר ללא הסכמתו". גם הקצונה הבכירה לא חסינה. באוקטובר 2013 שוחרר משירות מייקל קרי, קצין בדרגת אלוף שהיה אחראי לפיקוח הפיקוד הגרעיני כולו, בעקבות "התנהגות בלתי הולמת" בנסיעה רשמית למוסקבה. על פי הדיווחים, הוא התחיל להשתכר בטיסה לשם, ולא האט בשלושת הימים הבאים ברוסיה. הוא הוריד לפחות שישה שוטים בארוחת צהריים רשמית, היה "חצוף" למארחיו, איחר להגיע לפגישות ונעלם עם שתי נשים צעירות, שמאוחר יותר, הודה, נראו "חשודות" מכיוון שהופיעו בכל מקום שבו היה. באותו החודש, קצין נוסף מהפיקוד הגרעיני, סגן מפקד הפיקוד האסטרטגי של ארה"ב, תת־אלוף טים ג'יארדינה, הודח מפיקודו אחרי שנתפס מהמר בקזינו באיווה באסימוני פוקר מזויפים.


ג'יארדינה. הודח

כמה חודשים מאוחר יותר חשפה חקירת סמים של חיל האוויר הונאה אדירה: שני קצינים בבסיס מאלמסטרום שבמונטנה היו המוקד הראשוני לחקירה, אחרי שנתפסו כששלחו הודעות סמס ל־11 קצינים נוספים בנוגע "לשימוש בלתי חוקי בסמים, ובהם אקסטזי ואמפטמינים". החקירה הובילה את חיל האוויר לבחון טלפונים של טילאים נוספים, ונמצא כי עשרות אנשים חולקים מידע לא על סמים, אלא על בחינות הבקיאות התקופתיות. אחרי חקירה מקיפה הודחו תשעה קצינים משרשרת הפיקוד במאלמסטרום. חיל האוויר יזם אינספור מחקרים בניסיון להבין מה לא בסדר עם הטילאים. רוב המחקרים האשימו את עייפות החומר בתוך סביבה של "מיקרו שלמות", ואת חוסר היכולת הכללית "לקבל טעויות קטנות" באתרי השיגור. אבל ראיונות עם טילאים בעבר ובהווה מורים על האפשרות שהמונוטוניות וחוסר החשיבות הנתפסת של העבודה שלהם הובילו גם הם להתמוטטויות מוסריות דוגמת רמאות והתנהגות עבריינית.
ב־2013 קשרו חוקרים מטעם RAND (קבלן של משרד הביטחון) את השחיקה לחשש מאובדן מקום העבודה של הטילאים עם תום המלחמה הקרה. הם מצאו שבסדר הגרעיני החדש בעולם, הטילאים חששו שכל טעות תוביל לשחרורם משירות. אבל זה לא מסביר ממצא נוסף של המחקר, שלא פורסם על ידי RAND: שיעורי המשפטים הצבאיים בקרב כוחות הטילים גבוה ביותר מפי שניים מהשיעור הכללי בחיל האוויר.


קרי. נעלם עם הנשים

סלרס אומר שהוא התייחס להעתקות במבחנים בסלחנות, מכיוון שזאת היתה הדרך היחידה לשרוד את הפרטים הקטנים והשוחקים של עבודתם, שיש המניחים שעבר זמנה. "אני לא יודע אם זה אי פעם היה מקצוע יוקרתי", הוא אומר, "המנהיגים מנסים להלהיב אותך מדי יום. הם יודעים כמה מחורבנת ואיומה העבודה, אז הם כל הזמן אומרים, 'היי, חברים, זה כל כך חשוב, אנחנו מצילים את העולם משואה גרעינית בכל יום'". כוחות הטילאים, הכפופים לפיקוד התקיפה העולמי של חיל האוויר, נולדו בימים הקרים ביותר של המלחמה הקרה, בסוף שנות ה־50 של המאה הקודמת. מדענים בניו מקסיקו ובקליפורניה עדיין עמלו על שכלול הנשק הראשון להשמדה המונית המונע על ידי טיל עם ראש נפץ גרעיני, כשחיל האוויר התחיל לשתול אותם בחורים לאורך 4,000 מטרים רבועים בשטחים מרוחקים בארה"ב. במחצית המאה שחלפה מאז, אחזו כ־30 אלף גברים ונשים בתפקידי הטילאים, חותמים על הארכת שירות של ארבע שנים ויותר. מגויסים חדשים מבית הספר לקציני מילואים או מאקדמית החיל עוברים כמעט אותה הכשרה שעברו המגויסים בתקופה שבה ניהל הנשיא קנדי את משבר הטילים עם קובה ב־1962. העיקרון המרכזי שמונחל להם מהרגע הראשון הוא משימה הקרויה "הרתעה". כמו הכיסאות המסתובבים משנות ה־80, נדמה כי "הרתעה" (השמדה הדדית מובטחת) היא אסטרטגיה הגנתית שעבר זמנה, אך אותם טילים עדיין ערוכים להשמיד את אותן מטרות ברוסיה. בפגישה עם עמיתים לשעבר של סלרס, שעדיין עובדים כטילאים, כולם חזרו כמנטרה, "המשימה שלנו היא הרתעה". הרתעה פירושה שכל מתקפה גרעינית על אמריקה תגרור תגובה הרסנית, בין שארה"ב תהפוך קודם לעיי חורבות עשנים ובין שלא. אבל בעידן שבו האיום מפוזר יותר (טרוריסטים נטולי מדינה או מדינות גרעין בלתי צפויות דוגמת צפון קוריאה), טילים שמכוונים לרוסיה כבר אינם ההגנה שהיו בעבר. "רוב האנשים לא מבינים שבעת משבר, המנהיגים מכניסים את כוחות הגרעין לכוננות גבוהה יותר ומסתכנים בכך שהם יובילו למלחמה גרעינית בטעות", אומר ברוס בלייר, טילאי לשעבר שייסד קבוצה ששמה "האפס הגלובלי", המתנגדת לנשק גרעיני. "אנו מאמינים שצפון קוריאה נוטה לנטילת סיכונים ולפרובוקציות שיכולים להסלים ולהתגבר על מצב ההרתעה". בינתיים התרחבה משפחת הגרעין והיא כוללת גם אויבות מושבעות דוגמת פקיסטן והודו, שלהרתעה האמריקנית יש השפעה מעטה בלבד - אם בכלל - על החזית ביניהן. כיום קיימות תשע אומות גרעיניות, ובקצב הנוכחי מדינה נוספת מתחמשת בכל עשור (הסכם הגרעין באיראן נועד לעצור את הטרנד הזה). נדמה שאיש בממשל האמריקני לא יודע איך להגיב לשאלה הקיומית הזאת, מלבד לזרוק כסף על תוכנית הגרעין. ממשל אובאמה, שלא מצליח להילחם באינטרסים הפוליטיים והצבאיים־תעשייתיים (עשרות אלפי אנשים עובדים באתרי הייצור ובמנגנון הפיקוח הממשלתי), הזמין כלי נשק ושדרוגים חדשים במיליארדי דולרים, אף על פי שהנשיא הודה בגלוי שהצורך האסטרטגי בהם פחת. בשנה שעברה העריכו בקונגרס שתוכנית העבודה הזו תעלה כ־355 מיליארד דולר בשמונה השנים הבאות. וכל זה מוביל אותנו למשחק המסוכן שאריק שלוסר, מחבר הספר "פיקוד ושליטה - היסטוריה של הנשק האטומי באמריקה", תיאר כ"משאלת המוות הקולקטיבית של האנושות": לאורך השנים נכשלו כל אמצעי הבטיחות הקיימים בצורה מדהימה כל כך, עד שאפילו אתיאיסט מושבע עלול לחשוד בהתערבות אלוהית.

פצצת מימן נפלה ממטוס ב־1958 ונחתה בדרום קרוליינה בלי להתפוצץ. פצצה נוספת הוצנחה בטעות לכיוון גולדבורו, צפון קרוליינה, ב־1961, ומשום מה לא התחמשה. ראש נפץ נורה לאוויר בארקנסו ב־1980, אחרי שהמבנה התת־קרקעי שלו התפוצץ. הוא טס כחמישים מטרים, אבל לא התפוצץ. וגם ב־2007, לפני שנים ספורות, עובדים בבסיס חיל האוויר בצפון דקוטה הטעינו בטעות שישה טילים עם ראש נפץ גרעיני על מטוס שחצה את היבשת בדרכו ללואיזיאנה, טעות שהתגלתה רק אחרי הנחיתה. ב־23 באוקטובר 2010 חמישים טילים בשדות סביב בסיס וורן הפכו פתאום "אוף־ליין" למשך כמעט שעה. חיל האוויר תלה את התקרית בקצר חשמלי. רוב המומחים אומרים שהפצצות הגרעיניות של אמריקה לא יתפוצצו בטעות. נדמה שהעובדה שהן נפלו לאורך השנים מהשמיים ונחתו בחצרות האחוריות של אזרחים מן השורה בלי להתפוצץ מאשרת את ההשערה הזאת. אבל הגורם האנושי תמיד יהיה סכנה.
אפילו החלק הנשיאותי של המשוואה הגרעינית עלול לטעות. גם קרטר וגם קלינטון, כך דווח, איבדו את הכרטיסים עם קוד השיגור שהנשיא אמור לשאת על גופו בכל עת. קלינטון למשך חודשים, על פי דיווחי היו"ר לשעבר של המטות המשולבים; קרטר, לכאורה, שלח את הכרטיס שלו בתוך חליפה לניקוי יבש.

סלרס הוא עכשיו עובד תקשורת בן 32, סטודנט לתואר שני במינהל עסקים בדנוור. בקיץ האחרון הוא הסיע אותי לאזור המחיה הקודם שלו, השטחים סביב גבול קולורדו־וויומינג, שם שתולים באדמה כלי הנשק להשמדה המונית מסביב לבסיס פ.א. וורן. הוא מכיר את הכבישים הקטנים האלה מתוך שינה, נהג עליהם פעמיים ביום במשך שנתיים, ניווט את הוולבו החבוטה שלו על החצץ הקופצני. חלק מקפסולות השיגור ממוקמות שלוש שעות נסיעה מהבסיס, בנסיעה שחולפת על פני פרות, טרקטורים, שדות ויישובים חקלאיים אקראיים. התושבים רגילים להאמרים הצבאיים ולגברים החמושים בבגדי הסוואה שחולפים על פניהם, יודעים מה לעשות כשחוסמים להם את הכבישים כדי להעביר עליהם נשק להשמדה המונית. סלרס, חובב מושבע של משחקי מחשב, גבר חסון, כהה שיער וחביב, הוא דור שלישי בצבא - משני הצדדים. את אחד הסבים שלו אפשר לראות בצילום האיקוני של אייזנהאואר באירופה במלחמת העולם השנייה. אביה של אמו היה כומר בקוריאה, אביו שירת בווייטנאם. סלרס גדל בפלורידה, ליד מוזיאון הקומנדו הימי, וראה שיגורי טילים מקייפ קנוורל בזמן אמת, מהחצר האחורית של ביתו. הוא נהג לצפות ללא הרף בסרט "אהבה בשחקים". כמו רוב הטילאים, הוא לא הרגיש שהייעוד שלו היה משמרות בקפסולה תת־קרקעית שבה עשה בייביסיטר על חמישים טילים במשך 24 שעות בכל פעם. חיל האוויר בחר את המשימה הזאת עבורו, חודשים ספורים לפני שסיים את בית הספר לטיסה, בגלל אלרגיה לפירות ים שמנעה ממנו לסיים את המסלול היוקרתי. "הגישה של החיל היא שאתה אמור להיות כל כך נלהב מכך שאתה זוכה לשרת את המדינה שלך, שלא יהיה לך אכפת איפה ישימו אותך", הוא אומר. "אם הייתי מתלונן, הם היו חושבים שאני תינוק מפונק". מתקני ההתרעה של הטילים מעל פני הקרקע נראים מבחוץ כמו כל בית משפחתי אחר, למעט חוטי התיל שמקיפים אותם ומגדלי השידור שמתנשאים מחוץ להם. יש שם מטבחים וסלון, אבל גם רימונים ורובי סער, ובכל אחד מהם יש פיר מעלית שיורד לקפסולה. במהלך שירות של ארבע שנים קצינים צפויים לעבור כ־225 הקפצות מטה - לילה ויום, חורף וקיץ, ותמיד על קצהו של סוף העולם. אחרי שנתיים במתקן סלרס היה מסוגל להשלים את נוהל השיגור בפחות מדקה, בין סצנות ב"מד מן" לנגיסות בהמבורגר. ברגע שטילאים לומדים את הרשימות שלהם בעל פה, לרבים מהם יש שפע שעות פנויות. חלקם רואים טלוויזיה ללא הרף או קוראים, מעטים לומדים לתארים מתקדמים. מעט מאוד השתנה בתוך הקפסולות מאז המלחמה הקרה. הרעידות הקבועות וריח כפות הרגליים עדיין שם. "זה בדיוק אותו דבר בין שאנחנו בחג המולד ובין שביום העצמאות", אומר סלרס. "אתה תמיד בג'ט לג. אתה ער באחת בלילה, מתחת לאור הפלואורסנט. אחרי שנה וחצי הגעתי למצב שבו אף פעם לא הייתי באמת ער או באמת ישן, אתה מגיע למצב של זומבי". מחסור בשינה גורם להזיות ופוגע בכושר השיפוט, ורמות הפחמן הדו־חמצני באתרי השיגור לא תמיד עומדות בתקן. השילוב בין השניים עלול לגרום לטילאים להפוך למעורפלים ואפילו לאימפולסיביים ולאגרסיביים. חיל האוויר חשף שני טילאים ששהו בקפסולה לקויה במשך שעות, נושמים אדים מחליאים, במקום לבקש מהמפקדים שלהם עזרה. השניים אושפזו. הזוגות מצוותים לפחות לשמונה חודשים בכל פעם. הפרטיות מוגבלת מאוד בקפסולה, שגודלה כעשרים מטרים רבועים, כך שהצוותים לומדים להכיר אלה את אלה היטב. ומה שקורה בקפסולה - נשאר בקפסולה. "האמון בין החברים בצוות טוב הוא כמעט בלתי שביר", אומר טילאי אחד. "כשאוכלים, ישנים ועובדים יחד בשטח אינטימי כל כך במשך חודשים, נבנים קשרים חזקים באופן בלתי ייאמן".


איש צוות בבסיס מאלמסטרום, מונטנה. "עבודה מעיקה עד דמעות שמרדימה את המוח"

הטילאים מחביאים מוצרים אישיים אסורים במה שאחד מהם מכנה "חורים משונים" באתרים. איש לא זוכר מה היתה מטרתם המקורית של החורים האלה, אי אז במלחמה הקרה. כעת מטמינים שם פורנו, סרטי די.וי.די, ולעיתים גם יומנים קבוצתיים אסורים, המלאים בהומור שחור ובתלונות על המפקדים. היומנים נכתבים בשמות עט. סלרס מספר שפעם מילא דף עם חמשת שלבי האבל שעוברים קציני החיל כשהם מגלים שהוצבו ביחידת הטילים. היומנים הקטנים ייחודיים לאנשי הטילאות, ומפקדים לא מרוצים יורדים לפעמים למטה, מחפשים אחריהם ומחרימים אותם. שישה חודשים מאוחר יותר מישהו יתחיל יומן חדש. גם קונדומים נמצאו בעת ניקיון הקפסולות. נשים משרתות כטילאיות משנות ה־80, ולטילאים הטרוסקסואליים יש מאז יותר הזדמנויות לקיים יחסי מין מתחת לקרקע. אבל התנאים אינם רומנטיים במיוחד בקפסולות, שמריחות כמו חדרי הלבשה של נערים בתיכון. טילאי אחד אמר שגורם הכינים לבדו היה מונע ממנו לקיים יחסי מין בקפסולה. אלו החוששים מחיידקים נמצאים בכוננות מתמדת, לאו דווקא ביחס לרוסים. איש צוות אחד כתב בצ'אט של הטילאים לא מזמן: "הדבר הראשון שעשיתי שם היה להוציא מגבונים עם חומר חיטוי ולנקות כל משטח שאני עלול לגעת בו". במאלמסטרום מערכת הביוב בחלק מהקפסולות רקובה כל כך, שהאוויר הממוחזר בה הוא "תשעים אחוז ביוב מעופש", אומר טילאי לשעבר. הצוותים שם, שני גברים בכל פעם, נשלחו למטה עם הנחיות להטיל צואה בדליים ולהשתין בצנצנות, ולהעלות הכל למעלה בתום 24 שעות המשמרת. "אתה חושב לעצמך, 'הם לא יגידו לנו כמה אנחנו חשובים להם פה'", הוא אומר, "בזמן שאנחנו יושבים פה בתוך ערימות של חרא!". כשהתלונן על כך שהוא עובד ב"בריכה של ביוב", המפקד שלו אמר לו "להתמודד עם זה" והזכיר לו שהכוחות האמריקניים במדינות אחרות נתקלים בבעיות חמורות בהרבה. מהטלפונים השחורים העתיקים בבונקרים שלהם, הטילאים מפקדים גם על הגברים ועל הנשים המשרתים בקומה העליונה. המאבטחים (או "השוטרים", כפי שהם מכונים בשפת הטילאים) מפטרלים בשדות האחו של הפרות מסביב, חמושים בכלי נשק אוטומטיים, ברימונים ואפילו במסור חשמלי מוסווה. בכל פעם שגלאים מגלים תנועה בשטח המגודר שבו קבור הנשק, צריכים הטילאים להחליט אם לשלוח מאבטחים למקום. בשדות העשב מסביב לוורן, הגלאים כמעט אף פעם לא מופעלים על ידי גורם אנושי. הנזירות האנטי־גרעיניות, שהתגנבו לשם ב־2003 ודפקו על כיפות הבטון בפטישים, היו יוצאות הדופן. תפקידם המרכזי של המאבטחים הוא להפחיד ולהרחיק ארנבים, חתולים ואנטילופות. ומאז אסר החיל לירות בחיות האלו, הם התרגלו להרחיק את היונקים בעדינות מהאתרים הגרעיניים - בכל מזג אוויר. לא קל לגלות סמכות כשאתה קבור שלושים מטרים מתחת לאדמה ומוסר פקודות באמצעות טלפון עתיק, וזה אחד האתגרים הגדולים של התפקיד, לפי סגן קתרין קונגדטון, טילאית בת 30 המשרתת כרגע בוורן. השאלה היא מי סובל יותר: הקצינים למטה, או החיילים הפשוטים שנשלחים לרדוף אחרי ארנבים בסופה. "הרבה פעמים קשה לי לדעת עד כמה המצב חמור", אומרת קונגדטון. "אני לא יכולה להבין את המצב דרך הטלפון, ובהתחלה הייתי כולי בקטע של 'היי, קריאת השכמה, קומו!'. את צריכה להיות מסוגלת לדעת אם המאבטח מספר לך את האמת על מה שקורה למעלה. אנחנו צריכים להוביל ולפקד מבעד לטלפון".

מי שמושל בכיפת פיקוד הטילאים הוא האלוף ג'ק וויינשטיין, טילאי לשעבר שחי ועובד בבסיס בוויומינג. מאז קיבל את התפקיד ב־2013 (קודמו, כאמור, הודח כששב ממוסקבה), יישם כמה שינויים. הוא שינה את המבחנים למבחני "עבור" או "נכשל" והשיג תקציב לשדרוג הקפסולות הנרקבות לאיטן. וויינשטיין מכיר בכך שהתרבות של "ניהול מיקרו ופרפקציוניזם" פגעה במורל של אנשיו, אבל הוא מתעקש שההרתעה האמריקנית רלוונטית כתמיד. "האיום הקיומי היחיד על ארה"ב של אמריקה הוא נשק גרעיני", הוא אומר. "זה הדבר היחיד שיכול לשנות באופן מהותי את מי שאנחנו. הכוח היחיד שנמצא בשטח ומגן על האומה שלנו מסביב לשעון הוא כוח הטילים הבליסטיים הבין־יבשתיים". בלייר, הפעיל האנטי־גרעיני, מודה שוויינשטיין אכן "שיפר את הקישוטים בחיי הטילאי", אבל הוא אומר שתיקון של אסלה סתומה לא מספיק פה. "אין דבר שאפשר לעשות כדי לשנות את הבעיה הבסיסית של הטילאי: העבודה המעיקה עד דמעות, שמרדימה לך את המוח עד שאתה מרגיש שאתה בתרדמת, אף שאתה בתפקיד ומחכה לאזעקה". לסלרס היה זמן רב לחשוב בחפיר התת־קרקעי שלו. הוא עדיין היה צריך "להתעורר" לביקורות, או כשמישהו העביר טילים גרעיניים ממקום למקום, אבל הוא כבר לא היה דרוך או ערני. מתקפות מזויפות הגיעו בכל שעות היום, עם אורות מהבהבים וקולות מחרישי אוזניים. תיאורטית הוא נדרש לעבור על החוברות שלו ולבצע פעולות כגון לחיצה על כפתורים, דחיפת זרבוביות בקונסולה ואתחול של המערכת, אבל בפועל הוא לרוב כיבה את האזעקה באמצעות כפתור שמכונה "הפּוֹמפּה". באחת המשמרות, בעודו יושב בכיסאו המסתובב לצד שותף מנמנם, התחיל סלרס לחשוב: מה אם כל זה רק ניסוי או מתיחה מתוחכמת? אולי אין אפילו פצצות אמיתיות בשדות סביבנו? או אולי, רק אולי, קפסולת השליטה כלל לא שולטת בהן? עכשיו הוא מתחיל להשוות את משימת ה"הרתעה" לעלילת פנטזיה בדיונית. "זה מזכיר לי את החומה ב'משחקי הכס'", הוא אומר. "היה איזה איום לפני המון זמן ובנו את החומה הזאת וכולם כבר שכחו ממנה, וכל האפסים והחלאות נשלחים לחומה להגן עליה. לכאורה זה דבר סופר־יוקרתי, אבל בפועל - זה לא. זה מזכיר לי מאוד את הטילים". בבסיס בצפון מונטנה, שם צונחות הטמפרטורות בחורף הרבה מתחת לאפס, הטילאים צחקו גם הם על כך שהם חלק מניסוי ענק. "אנחנו תמיד מחפשים את המצלמה הנסתרת בקפסולה, כאילו מישהו עורך עלינו מחקר", נזכר קצין אחד. נדמה להם שהאזעקות מופיעות תמיד בדיוק כשהם מתחילים לחפף קצת. למשל, שום דבר לא קורה במשך שעות, ובדיוק כשהצוות מתחיל לכוון את הטלוויזיה כדי לראות את בעיטת הפתיחה של הסופרבול, "משום מקום, פתאום, מתקלקלים 15 דברים בבת אחת, והאזעקות מתחילות לצפצף, ואז אתה פשוט מתחיל ללחוץ על כפתורים ולא ממש סגור על מה קורה". חיל האוויר מודע לכך שהחיים בבסיסים המרוחקים קשים. מפקדים מארגנים את מה שסלרס מכנה "כיף חובה", כמו מסיבות בסגנון הוואי באמצע החורף, במימון מכוני ניקוי רכב מקומיים או מכירות של עוגות, משום שאי אפשר לבזבז את כספו של משלם המסים על השתובבויות שכאלה.

בוורן, כיף החובה כולל את הדרישה שטילאים ישתתפו בפסטיבל השנתי - הילולה של שבועיים, הכוללת מוסיקת קנטרי, רכיבה על שוורים ותחרויות לכידת עגלים. טילאים שאינם במשמרת מאיישים את דוכן מכירת הבירה. ב־2009, באחד מימי הפסטיבל הזה, סיים סלרס את הקריירה שלו - בלי להתכוון. אחרי משמרת של 24 שעות הוא הגיע למשמרת שלו בדוכן הבירה, אבל למחרת לא התחשק לו להופיע ל"תדרוך המפקד המנהלי" (יום תדרוך רשמי, שההשתתפות בו חובה) כדי לשמוע עדכונים והודעות. אז אחרי שנתיים שבהן ציית לפקודות, הוא הלך הביתה, לדירתו, וישן במקום. מאוחר יותר שלח סלרס מכתב למפקדו, סא"ל מארק שולר, והסביר לו מדוע נעדר מהישיבה: "החלטתי שהפעולה הטובה ביותר תהיה לא להשתתף, כדי שאוכל, אם המזל ירשה לי, להמשיך הלאה ולהימנע מאסון נפשי כדי להמשיך לתפקד באזעקות ובמשמרות". לחיל יש מערכת דיווח ששמה "תוכנית אחריות הסגל", PRP, הדורשת מטילאים לפקח על כושר התפקוד שלהם ושל עמיתיהם. טילאים חדשים נדרשים לעבור הערכת בריאות נפשית כדי להיות "מוסמכי PRP", ורשימת הסיבות שבגינן אפשר לשלול את ההסמכה זמנית (ולהתחמק ממשמרת) ארוכה ומפורטת. ביקור אצל רופא מומחה בגלל נקע בקרסול; עקירת שן בינה; נטילת תרופה חזקה; פרידה מחברה; בגידה של אישה; דריסה של כלב בשעת נהיגה, או הורה חולה - כל אלה הם תירוצים מקובלים לכך שטילאי יפסיד משמרת או שתיים (והסמכתו תישלל באופן זמני). "התוכנית נועדה לעבוד כך שרק האנשים האחראיים ביותר יעבדו עם כלי נשק גרעיניים", אומר שולר. "אם בסופו של דבר המפקד קובע שאתה אחראי, ואתה זוכה בחזרה באמונו, אתה יכול לשוב לשירות". וכמו הבונקרים התת־קרקעיים והרשימות האינסופיות, התוכנית הזו פועלת מאז תחילת עידן הגרעין. סלרס אומר שזכה להסמכה הראשונה שלו (כלומר, נקבע שהוא אמין מספיק לעבוד ליד כלי נשק גרעיניים) על ידי קצין שנראה כי קיבל את הכשרתו במדעי הנפש ממצגת פאוור פוינט. "זה כה שטחי!" אומר סלרס. "זה היה משהו כמו, 'היית ילד בעייתי? יש לך בעיות במערכות יחסים?'". אלכוהוליזם, דיכאון וחרדה הם רוחות הרפאים המרכזיות בבסיסים, אבל נדיר מאוד שטילאי ידווח בעצמו על בעיות אלה. "אם אתה רוצה שישללו לך את ההסמכה (זמנית), אתה צריך להגיד, 'אוי, הכלב שלי מת' או 'החברה שלי זרקה אותי'", אומר סלרס.

מובן שאם שוללים ממך את ההסמכה, זה אומר שמישהו אחר, עייף ומיואש כמוך, ייאלץ לעשות בינתיים משמרות כפולות. "אתה יכול להגיד שאתה לא במצב נפשי ראוי, אבל אם אתה עושה את זה, הבוס שלך יסתכל עליך בעיניים עקומות, כאילו אתה לא מסוגל להתמודד עם המצב", אומר טילאי לשעבר. "אתה מרגיש איום ונורא אם אתה עושה את זה, כי בגיהינום שמור מקום מיוחד לאלו שדופקים את החברים שלהם". טילאי נוסף נזכר שהיה במשמרת, כשהמחליף שלו יצא באופן בלתי צפוי לחופשה על רקע נפשי. "אני שם למטה, מתחת לקרקע כבר 72 שעות רצופות", הוא אומר, "ולא יכולתי לשאת עוד את הרעידות של המבנה. הייתי חייב לצאת ולעמוד על הבטון באזור השירותים, רק כדי שלא ארגיש עוד את הרטט הזה. זה עשה לי בחילה, צמרמורות, עצבנות". אבל סלרס שלף מילת קוד אסורה במכתבו: "אסון נפשי". שולר, ששלל מסלרס את ההסמכה באופן זמני אחרי שלא הגיע לתדרוך המפקד, זימן אותו עכשיו לפגישה. סלרס סיפר לשולר הכל - מהתסכול שלו מהשעמום האינסופי ועד לאשמה שלו על הרמאות המשתוללת. לפי סלרס, שולר נודע בחיבתו האינסופית לפרוטוקולים ולנהלים. הוא שלח את הקצין לפסיכולוג הבסיס, למה שסלרס מתאר כ"סיבוב הלשנות". "נדמה שההתנהגות שלו לא מעוגנת במציאות", כתב שולר ביציאה מהפגישה עם סלרס. הפסיכולוגית הקלינית של הבסיס, אלופת משנה שרי פלולן, כתבה שסלרס אינו מהווה "סיכון ביטחוני לעצמו או לאחרים". היא גם מצאה ש"החבר גילה תסכול רב מכך שהושם בסיטואציות שבהן לא ממקסמים את היכולות שלו ושבהן לא מכירים בהיגיון שלו". היא איבחנה אותו עם "הפרעת הסתגלות" והמליצה שמפקדי הבסיס "יעודדו" אותו "לחפש טיפול פסיכולוגי כדי להרחיב את מנגנוני ההתמודדות שלו ולשפר את כישורי התקשורת שלו עם הפיקוד". בתגובה הפשיט סגן אלוף שולר את סלרס מתעודת הטילאי שלו באופן קבוע, והשאיר אותו בבסיס לביצוע עבודות רס"ר. אחת מהן היתה צחצוח הידיות של דלתות חדרי המפקדים. "כל העניינים המשמעתיים של סלרס היו קשורים לאמינות", אומר שולר. "בהתחלה זה היה עניין זמני, ואז זה הפך לעניין קבוע". שולר מציין שלסלרס היו הפרות קודמות (למשל, כשנהג ברכב ממשלתי פגום על כביש בלתי מורשה). "חובתי כמפקד היא לא לאפשר לשום אדם להיות סביב כלי נשק גרעיני אם הוא בלתי אמין", אמר. "הפעולות שנקטתי היו מבוססות על אבחנות ועל הערכות שביצעתי אני, ושביצעו אחרים בנוגע לאמינותו הכללית". לסלרס יש פתק בכתב יד המתעד את רשימת המשימות שלו בבסיס לקראת סוף השירות שלו בוורן:

"בלייק,
1. להוציא את הזבל דרך רמפת הנכים.
2. להוציא סוכריות מהאריזות, לקלף עטיפות, לשים את העטיפות בקערה.
3. לטאטא/ספונג'ה, קפה בלובי".

במארס 2014, שנתיים אחרי שסלרס שוחרר מהחיל, הגיעו השערוריות של הטילאים לתקשורת, כולל ההעתקות ההמוניות במבחנים. סא"ל שולר הועבר בסופו של דבר מתפקידו. סלרס עדיין כועס על כך שחיל האוויר התייחס לדאגות הכנות שלו בנוגע לעבודתו כאל הפרעה נפשית. הוא גם חושש שהסוכנות לביטחון לאומי, NSA, תעקוב אחריו ואחרי טילאים אחרים לשעבר, עכשיו שדיברו עם התקשורת. הוא אומר שקשה לו להסתגל לחיים האזרחיים. הוא גילה שקשה מאוד להעביר את הכישורים הספציפיים שלמד בקפסולה אל החיים בעולם האמיתי. אבל יש היבטים מסוימים בחוויה שלו בבסיס הטילים שהוא דווקא כן מעריך: כשעבד סביב התוכנית לנשק להשמדה המונית של ארה"ב, הוא אומר, הוא סיגל לעצמו "סובלנות רבה יותר להתמודדות עם לחצים ולעבודה עם אידיוטים גמורים".

http://www.israelhayom.co.il/article/302053