הנה הלינק לכתבה בבטאון
http://www.iaf.org.il/Templates/Jou...=50&docID=18972


מבצע "פונטיאק", אליו יצאו שני מסוקים מטייסת היסעורים בליל העשירי לאוקטובר של מלחמת יום כיפור, מהווה דוגמה טובה לכושר אלתור מצד המכונאי המוטס ושיתוף פעולה עם הטייסים. "זה היה מבצע התקפי על הגדה המערבית, שבוע לפני צליחת התעלה", מספר סא"ל בועז. "שלושה חודשים לפני-כן קיבלנו מארה"ב שלושה תותחי שדה מתנייעים מסוג M-102. בליל המבצע, הוטל עלינו לטוס לג'בל-עתקה ולהנחית כוחות תותחנים שיתקפו בעזרת התותחים החדשים את המצרים מאחור, בתוך השטח שלהם". שלושים לוחמי גדוד תותחנים ושני תותחים הועלו על שני מסוקים באופן שווה. משקל כל מסוק היה רב ביותר, מכיוון שכלל גם פגזים וציוד נלווה.
"הורדנו את הלוחמים על ג'בל עתקה והם הפגיזו את האיזור במשך 50 דקות. אנחנו, בינתיים, הסתובבנו באוויר במעגלים לא רחוק משם וחיכינו שהם יקראו לנו לבוא לקחת אותם. אני לא חושב שהמצרים ידעו מה קורה. היה חשוך לגמרי והם לא הבינו מאיפה מגיע הירי. הכל הצליח באופן מושלם".
כשהחיילים קראו למסוקים לבוא ולקחתם חזרה, העניינים התחילו להסתבך. "בדיוק כשהגענו לנחות, נכנסנו לתוך ענן", ממשיך בועז. סא"ל (מיל') יובל אפרת, שהיה קברניט המסוק, החליט לעשות הקפה ולנסות להיכנס שוב. "בכל פעם שניסינו לנחות, נכנסנו לתוך ענן סמיך שלא איפשר לנו להגיע לקרקע, שלא לדבר על קשר עין עם הכוח.
"היה ברור לכולם שכמעט בלתי אפשרי לנחות במצב כזה, אבל יובל התעקש שלא משאירים חיילים בשטח אויב. הוא הודיע לחיילים להשתמש בכל הנורים שהיו להם, לא משנה מאיזה צבע, או מאיזה סוג. לקחנו נשימה עמוקה וצללנו לתוך הענן כשמסביבנו נורים בכל הצבעים. ירוק, אדום, כחול, לבן, הכל. הכוח צעק לנו 'אנחנו שומעים אתכם מעלינו' וככה הם כיוונו אותנו עד שמצאנו את עצמנו על הקרקע. עד היום אני לא יודע איך".
השלב הבא היה העמסת התותח. "נחתנו הפוך, כך שהיינו צריכים לדחוף את התותח בעלייה. יובל עלה לאוויר והסתובב ב-360 מעלות, ממש כמה סנטימטרים מעל התותח. אז הוא הודיע לאל"מ (מיל') שאול שפי, שריחף מעלינו במסוק השני, לא לבצע נחיתה עקב הסכנה הרבה. לי הוא הודיע שאנחנו לא משאירים ציוד בשטח אויב. אנחנו לוקחים את שני התותחים. לא הבנתי אותו. הרי בניסוי מקדים שערכנו בארץ בקושי הצלחנו לדחוס תותח אחד למסוק, אז איך הוא רוצה שאני אכניס שני תותחים וכמות כפולה ממה שהבאנו של חיילים וציוד?"
באותו הרגע נזכר סא"ל בועז במקרה שקרה באחד המבצעים הראשונים שהשתתף בהם. "תקפנו מחנה טירונים בקטייפה שבסוריה. ירינו פגזי מרגמה ופגענו בסורים קשות. מכיוון שהאדמה היתה בוצית, המרגמות שקעו בבוץ בלי יכולת תזוזה. כשבאנו לקחת את החיילים, הם פשוט הניחו לבנת חבלה על המרגמות, עלינו לגובה והמרגמות התפוצצו. באותו הלילה, כשהיינו עמוק בשטח מצרים, התקרית ההיא לא עזבה אותי. יכולנו הרי לפוצץ את התותחים ולגמור עניין. היינו בארץ אויב כבר קרוב לשעה ויובל התעקש לקחת את התותחים, מה שנראה לי בכלל בלתי אפשרי.
"מנופי ההעמסה של המסוק לא הגיעו לנקודה בה היו התותחים ולכן החיילים היו צריכים לדחוף. יובל שאל אותי מה קורה מאחור ואני אמרתי לו 'דוחפים'. הוא אמר לי 'תתנתק מהקשר ולך תגיד להם שידחפו יותר חזק'. מי כמוני יודע, שכשחיילים רוצים לחזור הביתה, הם משקיעים מאמץ עליון. אם הם לא הצליחו אפילו להזיז את התותח, כנראה שזה באמת היה בלתי אפשרי. ואני הולך וצועק 'יותר חזק'. התותח לא זז. שוב יובל שואל מה קורה ושוב אומר לי ללכת להגיד להם שידחפו יותר חזק. אני הולך והחיילים ממש יורקים דם. באיזה שהוא שלב, עוד דחיפה ועוד דחיפה אחת והתותח הגיע לנקודה שממנה אפשר היה להעלות אותו עם המנוף. בסיס התותח כמעט הגיע לתא הטייס והקנה גבל בפתח האחורי של המסוק.
"עכשיו יובל ביקש שנעלה את התותח השני. זה דבר שלא נעשה מעולם קודם-לכן. כל הזמן עלה לי בראש העניין עם הפיצוץ. היינו על הקרקע המון זמן והכל התחיל להיות מאוד מאוד לחוץ. המסוק מבזבז דלק, אנחנו רחוקים מהבית, האויב מחפש אותנו ואנחנו שוב מתחילים עם לדחוף את התותח. אני אומר ליובל 'זה לא הולך' והוא אומר לי 'זה יילך'. אני אומר לו ש'זה לא זז' והוא אומר 'שידחפו יותר חזק'. בשלב מסוים התותח הגיע. החלטתי להכניס אותו הפעם עם הקנה לכיוון תא הטייס והבסיס לכיוון הדלת כך שיהיה מקום. העלינו אותו למסוק ונוצר מצב בו שני הקנים של התותחים נתקעו אחד בתוך השני.
"לא היתה לי ברירה. אמרתי לעצמי 'על החיים ועל המוות' והפעלתי את המתג שסוגר את דלת המטוס בתקווה שמעוצמת הלחץ, הקנים התקועים יחלצו אחד מהשני. הדלת עלתה והקנים של שני התותחים עלו לכיוון התקרה של המסוק. לחץ אימים פעל על שני הקנים. היתה סכנה שהם יגיעו לתקרת המסוק ויקרעו אותה. ממש שמענו את החיכוך של הקנים אחד בשני ואז 'קראח', היה קול פיצוץ חזק והקנים ניתקו אחד מהשני וירדו למטה ממש ברגע האחרון. כל החיילים השתחלו פנימה, ספרתי אותם, אספנו מהירות, ממש שמעתי את הלהבים חורקים מרוב מאמץ, והמראנו.
"הדרך לארץ היתה ארוכה וכמעט ולא היה לנו דלק. אספנו את המסוק השני ויצאנו לכיוון ישראל. ברגע הזה, כשעוד בקושי המראנו, ראיתי את יובל מדליק סיגר. אף פעם לא ראיתי את הבן-אדם מדליק סיגר. הוא בכלל לא מעשן. שאלתי אותו 'מה קורה?' והוא חייך ואמר 'סיימנו משימה כמו שצריך'".
צוות היסעור נחת ברפידים עם כמות דלק שהספיקה לעוד ארבע דקות טיסה. עקב הצלחת המבצע, שהפתיע את המצרים למדי, בוצע כמה חודשים לאחר-מכן מבצע "אבולעפיה" הדומה, רק שהפעם יצאו למבצע שלושה מסוקים כשבאחד מהם רכב גרירה מיוחד לתותחים.

תרבות גדולה איננה יכולה להיכבש מבחוץ
עד שלא הרסה את עצמה מבפנים.
וו. דונארד