ג'יהאד הקטן
ביתו של הישאם עבד אל-ראזק, שר ברשות הפלשתינית, ספג פגיעת טיל
קסאם שגרם לפציעתם של אשתו ושלושת ילדיו. לא נעים. למשפחת אל
ראזק שלום, בגדול, אבל אין ספק שהיא עברה טראומה. בגלי צה"ל ראיינה
שלי יחימוביץ' את אבי המשפחה שסיפר על האירוע ועל הסבל שעובר על
המשפחה. בוא נאמר שהראיון היה מתרפק מדי, סנטימנטלי מדי, רווי חמלה
והשתתפות בצער. לא היה כל סימן לכך שהאיש שמעבר לקו מצוי באיזשהו
אופן בצד "ההוא", של האויבים. מי שהצטרף באמצע ולא ידע במי מדובר
יכול היה לחשוב שמדובר בסלימאן א-שאפי שנפגע מרסיס צה"ל תוך כדי
מילוי תפקידו העיתונאי, אבל, נו, טוב. אנחנו בזמני שלום עתה, לפחות עד
כמה שזה נוגע לאש"ף ולאנשי הרשות. זכותה של יחימוביץ' לקיים ראיון
אוהב עם אויב חצי-לשעבר שמשפחתו נפגעה על לא עוול בכפה. עניין של
דעה וגישה.

הראיון האוהד נחתם, כרגיל, בברכות נימוסין ובאיחולי החלמה. שלי הודתה
להישאם, בירכה אותו לשלום ושיגרה איחולי החלמה לאישה, לילדים "ובמיוחד
לג'יהאד הקטן".

לחמוד הקטן, לפשוש עם הלחיים העגולות, לקוצ'קלה הממיל'ה המושמוש
הפיצפון, קוראים ג'יהאד. מלחמת קודש אל ראזק.

עוד מעט, כשיבוא השלום המיוחל, יבוטלו המחסומים ויוסרו גדרות התיל,
שתי מדינות ידידותיות תהיינה לשני העמים הידידותיים, וג'יהאד הקטן ייסע
לעופרה לשחק עם הבן של החברים של ההורים, ערבי-טוב-הוא-ערבי-מת
ולרשטיין. שלי יחימוביץ' תראה ותתייפח מאושר.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/main/341/535.jpg]

איור: יונתן לקיצביץ'


ספין חדש החל חוגג בשבוע האחרון בקהילה השמאלנית הנכחדת. שלוש
פעמים שמעתי אנשי שמאל מבקרים את המתנחלים על כך שהם בחרו
כבסיסי יציאה להפגנותיהם את שדרות ואופקים-עיירות מצוקה מוכות אבטלה,
שלדברי המבקרים, המפגינים מזניחים בעתות שלום - מה גם שהכסף הרב
שהולך להתנחלויות בא על חשבון מצוקתם של אנשי שדרות ואופקים.

בימים כתיקונם, טענה כזו היתה נתקלת בפרץ צחוק אדיר. מזלם של הגדעון-לוים
שכל העיניים נשואות עתה אל מקטע בן 20 סנטימטר שבין המפגינים לשוטרים,
וכך אין משגיחים כלל בהאשמותיהם וטענותיהם. כיום, זה מסוג הדברים שאיכשהו
נשמעים בטבעיות בתוך המלל הכללי.

סליחה? מתנחלי גוש קטיף מנותקים מהמצוקה? אז מי בדיוק מחובר אליה: גדעון
לוי? זוהי לא קביעה בלתי מדויקת או פרשנות שגויה. זוהי סתם האשמה שקרית,
טפשית וחסרת אחיזה במציאות. בדיוק ההפך הוא הנכון. המתנחלים מאוד מחוברים
למצוקה. הם, אולי, הכי קרובים אליה. הם מפוזרים בפרויקטים ובמתנ"סים, מתנדבים
בשנות שירות, מפעילים מפעלי צדקה וחסד, תומכים בחלשים ובעניים, מה גם
שההתנחלויות עצמן, ברובן, אינן שיכוני יוקרה.

על כן, כך צריך לומר: אך טבעי שהפגנות הימין תצאנה מאופקים ומשדרות, מאחר
שקהל המפגינים הגדול קשור קשר עז לתושבי אותן עיירות. הם קהל התומכים
הטבעי שלו. הם מצויים עימו בקשר כל השנה כולה, ואפילו מצטלמים איתו כשהבמאים
הרגישים מתל-אביב מגיעים מעת לעת ברכבי שטח כהים, לעשות סרטים קצרים על
פניה של המצוקה העדתית בדרום.

הינגדות להינתקות
לפני זמן מה פרסמתי ב"מעריב" רשימה של 101 הטיפוסים הכי מעצבנים. מן הסתם
נתקלתם בה. אם לא - ההפסד כולו שלכם. בכל מקרה, אם יורשה לי, אבקש להוסיף
עוד זן מעצבן אחד מן הימים האחרונים: אלה שאומרים "הינתקות".

שימו לב, נודניקים: המונח הוא "התנתקות". עם ת' אחרי ה-א'. כן לפי כללי הדקדוק,
לא לפי כללי הדקדוק - לא משנה.
ה-ת-נ-ת ק-ו-ת. נקודה. כך כולם אומרים, ודי. העם הזה מספיק שסוע סביב ההתנתקות
הזו, הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה עוד קונפליקט.





מקור: מעריב, מוסף שבת.
לינק: nrg