''לתת לו פי שנים'' (כא, יז)
מעניין הדבר, שהאותיות ''בכר'' כשלעצמן מרמזות על כך, שהבכור זכאי לחלק פי שנים בירושת האב. שכן כל אות ב''בכר'' מניינה כפול ממנין האות שלפניה באלפא-ביתא: ב' כפולה מן א' , כ' כפולה מן י' ר' כפולה מן ק'.

''איננו שומע בקולנו'' (כא,כ)
בסנהדרין כתוב:היה אחד מהם חרש אינו נעשה בן סורה ומורה שנאמר: איננו שומע בקולנו, ולא חרשין

מה ראיה היא זו, שאם אחד ההורים חרש הוא אינו נעשה בן סורר ומורה, והלא הכתוב ''אינו שומע בקולנו'' מוסב על הבן? ברם, כשאדם מטיף מוסר לזולת אין הוא עשוי להשפיע עליו אלא אם כן הוא עצמו שומע את אשר פיו אומר והוא עצמו מקיים את אשר הוא דורש מחברו, כי אז הרי אלו דברים היוצאים מן הלב והם נכנסים אל הלב

אם אחד ההורים ''חרש'' הוא ואיננו שומע בעצמו את אשר הוא דורש מבנו, מן ההכרח שיהיה הבן ''איננו שומע'' ואין האשמה תלויה בו, וממילא אי-אפשר לדון אותו בתור סורר ומורה, שכן האשמה תלויה בהוריו. ובכן, מכיון שאמרה תורה: ''איננו שומע בקולנו'' – מחמת שחיתותו ורשעותו, הרי משמע מזה שההורים עצמם אינם ''חרשין'' ושומעים הם מה שיוצא מפיהם, שכן אלמלי היו ''חרדין'' ובעצמם לא היו מתנהגים ביושר ובהגינות, הרי לא היה ה''איננו שומע'' של הבין מחמת שחיתות ורשעות, אלא משום שדברי-ההורים אינם עשויים להשפיע עליו.

''וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על עץ'' (כא,כב)
בעת שנפטר המקובל הגדול רבי משה קורדברו, פירש האר''י הקדוש ז''ל את הפסוק: ''וכי יהיה באיש חטא משפט מות'': וכי יהיה איש צדיק גדול, אשר יחסר בו היסוד של משפט-מות (''חטא הוא מלשון ''חסרון'', כמו: ''והייתי אני ושלמה בני חטאים'') – שאין עליו שום עבירה, אשר בעטיה יהא עליו למות, ובכל-זאת ''והומת'' – הוא נפטר מן העולם – ''ותלית אותו על עץ'' – תלה תתלה זאת בחטא של עץ-הדעת, שבעטיו נגזרה מיתה אפילו על צדיקים כאלו, כמו שאמרו חכמינו: ''ארבעה מתו בעטיו של נחש'' .

"לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו" (כב, יא)
כתב החינוך הטעם שאסרה התורה ללבוש צמר ופשתים יחדיו לפי שהיו הכומרים של עכו"ם לובשים כן. ואף יש איסור לשבת על כלאים מדרבנן כשהן רכים שמא יכרך על גופו של היושב.
ומסופר על מהרי"ל דיסקין זצ"ל שפעם נתבקש אל המלך, ובקשו להושיבו בעגלה על כסא מרופד. . הרב חשש שמא יש בו כלאים לכן ביקש שיושיבוהו על כסא לא מרופד, ולמרות שאז היתה סכנה מגזירת המלך, לא עשה שום חשבון מכיון שהיה חשש של איסור.

"לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה" (כה, יג)
רש"י : גדולה,כשמכחשת את הגדולה.שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה.
כך הוא הדין לעניין כל דבר שאדם נוהג בו איפה ואיפה בינו לבין אחרים.שבראותו על חבירו איזה דבר שאפשר לדונו גם לכף חובה וגם לכף זכות,הוא מכריעו לחובה.ואילו במקרה דומה שיארע בעצמו,ידונו לכף זכות. . דבר זה אף הוא בבחינת "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה",כי לעצמו הוא מודד בגדולה ולזולתו בקטנה. וכיוצא בזה ישנן דוגמאות לרוב,כיצד בני אדם סותרים את עצמם במחשבתם,בדיבורם ובמעשיהם, בין מה שנוגע לעצמם ובין מה שנוגע לאחרים. (רבי אליהו דושניצר).

https://2005-uploaded.fresh.co.il/2...15/66991289.doc

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק