שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי--כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי, אֵלֵךְ: לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת-הַצְּמֵאָה"
פרשנות אפשרית:
מה פירוש "למען סְפוֹת הָרָוָה את הצמאה"? אומר אונקלוס: "בדיל לאוספה לה חטאי שָׁלוּתָא על זְדָנוּתָא". כלומר: הקב"ה מוסיף לו את חטאי השגגה על חטאי הזדון. כל זמן שאדם מצדו מחליט שבעצם הוא נזהר, והוא אכן משתדל שלא להכשל, אזי למרות שֶׁפֹּה ושם הוא נכשל, ומסתבר מאד שגם מחר יכשל - אין זה בכלל "שבר עול אדוניו מעליו", ותשובתו מתקבלת. אבל ברגע שאדם מחליט: "מֵעבירה זו אין לי מה להזהר", אזי גם אם נכשל בה בשוגג, ואולי אפילו קרוב לאונס, ה' מחשיב לו גם את השגגות של עבירה זו. צריך לזכור, שכמו שלטובה, אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד (חגיגה ט, ב), כך גם בעבירות, אינו דומה נכשל מאה פעמים לנכשל מאה פעמים ואחת. גם אם נכשלתי מאה פעמים, אין זו סיבה שאכשל פעם נוספת. אדרבא, אם בפעם הזאת אזהר ואצליח להמנע מן העבירה, הדבר יתקן את הפעמים הקודמות, תהיה זו תשובה על הפעמים שכן נכשלתי. אבל אם אני מראש מחליט שאין מה להיזהר, זה חמור. כל שכן כאן, כפי שאמרנו, שהוא מכשיל גם אחרים. אם אשה, למשל, מתלבשת לא כמו שצריך להתלבש, כבר עברה על איסור. ואם הכשילה מישהו בהסתכלות אסורה, עברה גם על "לפני עִוֵּר". וכן המסתכל עליה, עבר על "לא תתורו", אבל חוץ מזה עבר גם על "לפני עִוֵּר" בכך שהכשיל את אותה אשה ב"לפני עִוֵּר", וחוזר חלילה, כמו שאמרנו קודם. אמנם אמר לי פעם אדם אחד שאמרתי לו לומר לאשתו לכסות את הראש בגלל "לפני עִוֵּר", שדווקא עִוֵּר לא נכשל כאן... אבל בכל זאת צריך להזהר...
מתי כן מותר להביט באשה? כשמציעים לך בחורה, מותר להביט בפניה לראות אם היא מוצאת חן בעיניך. חז"ל הרי אמרו: "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו" (קדושין מא, א) [ומסופר על הגר"א שהיה לו תלמיד שהיה עִוֵּר, אבל היה תלמיד חכם. הגר"א השתדל למצוא לו שידוך, ומצא אשה שהסכימה להשתדך לו. כשעמדו תחת החופה, אמר לו הגר"א: חז"ל אמרו שאסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה, וא"כ צריך אתה לראות אשה זו קודם שתקדשנה! נפקחו עיני החתן העִוֵּר, ונעשה כאחד האדם!...]. לא טוב להתחתן עם אשה שאח"כ יתברר שאינה מוצאת חן בעיניך. ועל כן מותר ואף מצוה להסתכל באשה למטרת נישואין, בפנים, במקומות הגלויים. אבל רק למטרת נישואין, לא למטרה אחרת. וכמובן צריך להזהר מכל מיני קרבות גופניות, שעל זה כבר באמת הדין שיהרג ואל יעבור. שואלים אותי לפעמים: פלוני נפגש עם בחורה ולא מוצא בה שום חסרון. מאידך גיסא, אינו מרגיש שנמשך אחריה. האם ראוי להתקשר איתה בקשר שדוכין? התשובה לזה היא: לא צריך שתהיה משיכה. צריך שלא תהיה מאוסה עליו. אם הפנים שלה לא מוצאות חן בעיניו, צבע העינים או השער או משהו אחר במראה שלה בלתי נסבל בעיניו, אז באמת אין לו להשתדך איתה. אבל אם הכל בסדר במראה, אין צורך שתהיה משיכה. משיכה בע"ה תבוא אח"כ, במשך חיי הנישואין, אין הכרח שתהיה קודם הנישואין.

מה העצה להתחזק בשמירת העינים? העצה לזה איננה קלה, אבל היא עצה טובה ומועילה: לא לחשוב על שטויות, לחשוב על דברי תורה. הרווח אז הוא כפול: גם לא חושב על שטויות, וגם חושב בדברי תורה. הרי המשנה אומרת: "דע... לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (אבות פ"ג מ"א), מהו דין ומהו חשבון? מה ההבדל ביניהם? שני פירושים יש בזה מהגר"א. פירוש אחד: דין הוא על עצם העבירה, וחשבון הוא על מצוות שיכולתי לעשות באותו זמן ולא עשיתי, או תורה שיכולתי ללמוד באותו זמן ולא למדתי. בשלמא כשאדם מבטל תורה בגלל שעסק בשינה או באכילה או בפרנסה, אין באים אליו בתביעה על מצוות שלא עשה באותו זמן, שהרי כך נברא האדם, הוא מוכרח לישון, לאכול, ולעסוק לפרנסתו. אבל לעשות עבירות הרי איננו מוכרח, ועל כן כשעושה עבירות יתבעו ממנו גם על התורה שביטל בזמן שהיה עסוק בעבירה. [יש שהסבירו על פי זה את דברי חז"ל שאמרו: "וַיָּבֹא עמלק וילחם עם ישראל ברפידִם" (שמות יז, ח) - שרפו ידיהם מדברי תורה (מכילתא שם). היכן רפו ידיהם מדברי תורה? בזמן שהתלוננו על משה. הרי בזמן שהתלוננו על משה היו יכולים ללמוד תורה, ועל כן הרי זה נחשב להם שרפו ידיהם מדברי תורה, ועל כן - "וַיָּבֹא עמלק וילחם עם ישראל"]. ויש לדעת, שבמקרה זה, שתובעים מאדם על מצוות שלא עשה ותורה שלא למד בזמן שעסק בעבירה, יתכן גם שיתבעו ממנו על מצוות שלא עשה ותורה שלא למד בזמן שעסק בדברים הכרחיים, כאכילה ושינה וכיו"ב. שכן זה הכלל: אם מבטל אדם תורה בזמן שיכול היה ללמוד בו, אזי מגלגלין עליו את הכל, ונדון כמבטל תורה גם בזמן שהיה אנוס ולא היה יכול ללמוד בו. למשל: אדם נמצא בצבא, אכל בזמן שאכל, ושמר בזמן שצריך היה לשמור, ותירגל על הטנק או על משהו אחר, ולא היה יכול ללמוד. אבל בערב היו לו כמה דקות ללמוד ולא למד בהן, אז כבר מגלגלים עליו את הכל. אם בערב ילמד במשך החמש דקות שיש לו, אזי לגבי שאר היום יוכל לטעון שרצה ללמוד אבל היה אנוס ולא יכל לעשות כן. אבל אם כשיש לך זמן אינך לומד, הרי שוב אינך יכול לטעון שמה שלא למדת בזמן שאכלת ושמרת הוא מפני שאז היית אנוס, שהרי מעשיך מוכיחים שגם כשאינך אנוס אינך לומד, וא"כ יש להניח שגם אילו יכול היית ללמוד בזמן אכילת ושמירתך לא היית לומד, וא"כ גם זמן זה נידון כאילו ביטלת בו תורה. ממילא, אם עושה עבירות בזמנו הפנוי, אז ודאי מגלגלים עליו את הכל. וא"כ כשמסיח אדם דעתו מעבירות ועוסק בדברי תורה, הרווח הוא כפול ומכופל.
והפירוש השני של הגר"א על "דין וחשבון" הוא זה: "דין" הוא מצד עצם הדבר, מה הדין כפי ההלכה, האם נהגת כדין או לא, כגון: האם קנית לולב כשר או קנית לולב פסול. ו"חשבון" הוא: איך מתאים המעשה הנידון עם שאר המעשים שלך. למשל: אדם קמצן, שלכל דבר בקושי רב מוציא פרוטה, אזי אם גם לארבעת המינים לא קנה את הלולב הכי מהודר, אז זה הטבע שלו, ואין לדון אותו על זה כ"כ. אבל אדם שהוא בזבזן מטבעו, ורק כשמגיע לקנות לולב הוא מקמץ בממונו, אז יש כבר "חשבון": הרי על דברים אחרים פזרת כסף רב, וא"כ למה דווקא על לולב לא ועל תפילין לא? הרי זה לא מתאים עם המעשים שלך עצמך! זהו ה"חשבון".
אם אדם באמת מסיח דעתו משטויות וקובע דעתו בדברי תורה, אז להפך: כמו שמחשבות רעות מסלקות את הקדושה, כך העיסוק בתורה מחזק את הקדושה, יכול להתקשר בקדושה יותר ויותר. ככל שמתרחק ממחשבות רעות ומתגבר במחשבות של קדושה, יעלה מעלה מעלה. על הענין הזה של שמירת העינים הרי ניתנה לנו מצוה מיוחדת - מצוַת ציצית. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". התבונן בציצית, הזָכר בכסא הכבוד, הזכר בכך שיש דין ויש דיין, ויש חשבון, ועתיד אתה ליתן דין וחשבון, זה יעזור לך לשמור את העינים. ושוב, כמו שאמרנו קודם, גם אם אדם נכשל מאה פעמים, אין זו סיבה להיכשל פעם נוספת. גם אם פעם אחת הוא באמת מתגבר, הרי זה רווח גדול, התגברות זו מתקנת במידה מסוימת את כל הדברים הקודמים. למה? כי העבירות הן העדר והמצוה היא יש, ו"יש" אחד הרי הוא יותר ממאה אפסים. אם אתה פעם אחת מתגבר ומסתכל בציצית, זוכר את התורה, חושב בדברי תורה במקום להסתכל למקום שאין צריך להסתכל אליו, הרי זה שווה יותר ממאה הפעמים שנכשלת בהם. כל שכן ש"מצוה גוררת מצוה... ששכר מצוה - מצוה" (אבות פ"ד מ"ב), השכר עבור מצוה שעשית הוא שתזכה לעשות עוד מצוה. אחרי כל פעם שתתגבר, יהיה קל לך להתגבר יותר ויותר. כמו שאם אדם עובר עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר (קדושין כ, א), ויכשל ח"ו יותר ויותר, כך גם להפך, כשמתחיל להתגבר, אזי ככל שיתגבר יותר יהיה לו קל יותר להתגבר, הן במצוה הזאת, והן בענינים אחרים. העיקר לא להתיאש, להחזיק מעמד, לא להִגרר.

המרגלים נשלחו לתור את ארץ ישראל, ונכשלו. מה היתה סיבת הכשלון? - "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (כפי שמבואר בסוף פרשת שלח, פרשת המרגלים). אמנם צריכים הייתם לתור בעיניכם, לשם כך נשלחם לארץ ישראל - "וראיתם את הארץ מה היא". ודאי לא היתה כוונה שתלכו בעצימת עינים. ואולם לא העינים הן שצריכות לקבוע, השכל הוא שצריך להיות הקובע. וזו הטעות של המרגלים. הם רואים ענקים, ואומרים: יש ענקים. אי אפשר לכבוש את ארץ ישראל. ומה עם הקב"ה? האם אין הקב"ה יותר חזק מהענקים? אלא שאת הקב"ה אין רואים בעינים... "ולא תתורו אחרי לבבכך ואחרי עיניכם", זו העצה, להתגבר לחשוב שלא העינים קובעות בשבילי, לא מה שאני רואה קובע בשבילי, וממילא לא לרצות לראות מה שאין צריך לראות. לרצות לראות רק מה שצריך לראות. צריך לראות על שידוך אם היא מתאימה לי או לא מתאימה לי, אם צבע השיער נראה לי ומראה הפנים נראה לי, וכל שאר הדברים, זה כן צריך, אבל סתם להסתכל - זה לא! תסתכל בגמרא, את כל הגמרא כבר ראית? כל רש"י ותוספות ופני יהושע כבר ראית? יש הרבה דברים חשובים להעסיק בהם את העינים, במקום להעסיק אותן בשטויות.

והנה, כל הדרשה הזאת היתה יפה לזמנים עברו. היום כבר המציאו מכשיר, שגם אם אינך הולך ברחוב ניתן לראות בו את כל השטויות. ברור א"כ שגם במכשיר הטמא הזה אין להסתכל. בזמן שמסתכלים בו, אפילו לא כדי לראות דברים אסורים, אלא תחרות ספורט, למשל: משחק על הגביע בין קוסטריקה ופנמה, מה אכפת לי מי ינצח, אם קוסטריקה תנצח או פאנמה תנצח? מה זה משנה לי? מה יש לך לראות? נכון שספורט מפתח את הגוף, אבל במה דברים אמורים? בספורט שאתה עצמך עושה. אבל לראות אם השחקן של קוסטריקה נותן בעיטה יותר טובה או השחקן של פנמה נותן בעיטה יותר טובה, זה לא יעזור לגוף שלך. במקום קוסטריקה אפשר לקרוא לזה "קופסה ריקה"... הולכים לראות שטויות כאלה... זהו ביטול זמן, על זה ודאי יש דין וחשבון, על הזמן שמבטלים בלראות שטויות כאלה. לראות מישהו בועט בכדור, זה כמו שאומרים על סקוטי שאמר לבן שלו: אם תלמד יפה, אקח אותך בסוף השנה למקום אחד ששם תוכל לראות איך אוכלים גלידה... מה יש לראות שפלוני בועט בכדור או אלמוני בועט בכדור? חבל על העינים. העינים ניתנו לך בשביל לראות דברים אחרים, לעלות מעלה מעלה בתורה ויראת שמים, לראות ספרי תורה וספרי מוסר, להתבונן בגדלות ה', בגדלות האדם, ולא בגדלות הרגלים והכדור... שלא לדבר ביטול הזמן שיש בזה. חבל על הזמן! אנשים אומרים שהולכים להרוג את הזמן, אבל האמת היא שלא את הזמן הם הורגים, אלא את עצמם הם הורגים. החיים שלנו מורכבים מנקודות זמן, וכל נקודת זמן שאני "הורג" הרי זה כאילו הרגתי חלק מעצמי. "להרוג את הזמן" פירושו א"כ להתאבד (באופן חלקי, כמובן). צריך לשמור על הזמן, לנצל את העינים ללמוד תנ"ך, משנה, גמרא, אחרי שתלמד את כל הש"ס כולו עם כל הראשונים והאחרונים, תחשב הלאה מה לעשות עם העינים. אבל עד אז יש הרבה מה לעשות עם העינים, חבל לא לנצל אותן. אם אנו נשמור על ההבָּטה שלנו שתהיה כראוי, שנביט רק במה שצריך להביט, גם הקב"ה מצידו יקיים בנו: "לא הביט און ביעקב", "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו" במהרה בימינו, אמן.

ערך: עדיאל מַס
מקור: http://www.katif.net/art.php?table=jew1&id=257

שונרא מאי 1992-מרץ 2006.
R . I . P