מצטערת שכתבתי את זה גם בספרות, רק עכשיו ראיתי שיש קטגוריה של מדע בדיוני..



היה זה יום ככל הימים, החלטנו ללכת לדוג בנחלים..
היה נחמד מאוד ואפילו תפסנו דגים
טיילתי על גדות הנחל ופתאום קפץ עלי משהו, אבל מה זה? אני לא רואה כלום.. ובכל זאת מרגישה אותו.. ממשת אותו... וחטפתי ביס!!.. "אייייייייייייייייייי" צעקתי ואף אחד לא הבין.. מה יש לילדה הזאת?!
ואני מסתכלת על היד הנפוחה ועדיין לא מבינה, מה זה היה?!
פתאום, הרגשתי משהו על המצח.. והנה הוא.. הייצור שנשך אותי, הוא ירוק קטנטן וקופצני, מעולם לא ראיתי יצור כזה.. הסתכלת עליו.. והוא הסתכל עלי.. בוהים אחד בשני ובוחנים בנגיעות קלות, בטח הוא חשב: "נו מתי היא תעיז" ואז העזתי, פשוט תפסתי אותו בידיים ורצתי להראות אותו לחברים.. באתי בשמחה כזאתתת, כאילו יש לי את הבשורה הכי מאושרת בעולם!
ואז אמרתי : "תראו איזה ייצור חמוד!!!!!! מצאתי אותו על גדות הנחל!!!"
החברים מסתכלים עלי.. מסתכלים על הידיים שלי.. ושואלים : מה זה?
אז אני פשוט מביאה אותו אליהם שיראו.. שיתרשמו איזה ייצור קטן ירוק וקופצני חמוד.. אבל אז.. הם הסתכלו אחד על השני והתחילו לצחוק.. וללעוג.. "הוא בורח לך...!!" "מהררר לפני שיברח" וצוחקים ואני מסתכלת עליהם ולא מבינה מה יש להם.. הרי הינה הוא בידיים שלי..
לקחתי אותו איתי לעיר.. כל הדרך הסברתי לו מה זה מה.. ואנשים הסתכלו עלי כאילו אני חייזרית.. ומה בסך הכל עשיתי?! <תהיתי>
כשחזרתי הבייתה ישר רצתי לאחים שלי.. תראו תראו איזה ייצור מתוק מצאתי.. אף אחד לא אוהב אותו ואני לא מבינה למה, הוא כזה חמוד.. למרות שהוא ירוק ויש לו אוזניים של זרבוב..
וגם הם בהו בי והתחילו לצחוק ושוב תהיתי, מהההההה?! מההההההההה יש לכולםםםםם ?!!!
ושאלתי את האחים שלי.. למה אתם צוחקים? אתם חושבים שהוא לא חמוד?
והם שואלים " מה לא חמוד, אנחנו לא רואים כלום, השתגעת לגמריי!"
ואני הייתי עם פרצוף בפליאה: מההההה אתם לא רואים אותו?
תפסתי את היד של אחותי הקטנה ונתתי לה למשש אותו ושאלתי: את מרגישה אותו?
והיא ענתה בחיוב!
תהיתי בראשי.. "אז מה הבעיה פה?"
איך זה שאני לא ראיתי אותו בהתחלה.. ואז פתאום הוא הופיע אחרי ש.... זהו זה!!!! הוא צריך לגעת להם במצח! איך לא חשבתי על זהההההההההההההההה!!!!!
אז הוא נגע להם במצח והם ראו אותו.. אבל איך נקרא לו?
אוי אוי אני יודעתתת נזכרתייי ראיתי בנשיונל ג'יאוגראפיק... התהליך לפני ההומוספיאנס "ההוביס" הם נמוכים בדיוק כמוהו!!! בואו נקרא לו הובי! ועכשיו מה עושים? קודם כל נותנים לו לגעת בכל בני המשפחה שיראו אותו גם.. אוי הכלבה שלי לא ממש אוהבת אותו, לא נורא הם יתרגלו אחד לשני.
ואז חשבתי, אוי לא, אם אחותי הקטנה תספר למישהו בגן?!
ותהיה לנו עליה לרגל בבית!!
כל החששות שלי לא היו לחינם.
יום למחרת התקשרה הגננת ואמרה: הילדה מדמיינת היא אומרת שיש לה ייצור קטן וירוק בבית ושקוראים לו הובי.. אתם צריכים לקחת אותה לפסיכולוג!
ואמא שלי, מה היא תגיד לה? שגם היא מכירה את הובי ושהוא ייצור חמוד?!
אז היא אמרה לה: "אל תדאגי זה בטח יעבור לה, לכל ילד יש חבר דמיוני בשלב כלשהו"
אבל אז.. אחותי הקטנה סיפרה לרן הילד מהגן על הובי... ואבא של רן הוא מדען!!
רן ישר רץ לספר לו
אבא של רן פיקפק בהתחלה באמיתות הסיפור
אבל ככל שרן סיפר עד הפרטים הקטנים ביותר.. אבא של רן הבין.. שאולי יש בזה משהו
בערב שמענו תקתוק בדלת.. כן כן, זה היה אבא של רן
"שלום גברת ואדון מנשה, אני פה כי רן... והבת הקטנה שלכם סיפרה לו... ואני רוצה לדעת!"
"תראה" <אמא אמרה לו>
"הילדה כרגע בשלב ה"חבר הדמיוני", אתה באמת חושב שיש יצור כזה?!"
"לא, כמובן, רק רציתי לדעת" אמר אבא של רן
ואזזזז אחותי הייתה חיייבתת להרוססס!!!!!!!!!!!!!!
"הובייייייייייייייייייייי בוא לכאןןןןןןןן אני רוצה לשים לך עגילים!!!" היא צעקה ורדפה אחריו בכל הבית..
והופ, עוד לפני שהצלחנו לעצור אותה, הובי קפץ על אבא של רן ולאאאאאאאאאאאאא הוא נגע לו במצחחחח איזה אסון!!
אבא של רן היה בשוקקקקק הוא הסתכל על הובי ואמר: "אני לוקח אותו למעבדה שלי, אני חייב!"
"לאאאאאא, אתה לא לוקח אותו לשום מקום!" - צעקנו כל בני המשפחה ביחד.
ואני צעקתי בבכי: "לאאא, עכשיו יחתכו אותו ויעשו עליו ניסויים!!!"
אבא של רן הבין שכולנו נקשרנו להובי.
אוי, עלה במוחי רעיון!
"מה,מה" שאל אבא של רן
ועניתי בעדינות מרשעית כאילו אני אגיד לך בתנאי ש...... "אני אגיד לך איפה מצאתי את הובי, אבל........ אתה חייב להבטיח שאם תמצא עוד "הובים" אתה לא מתעלל בהם ולא חותך אותם.. רק בודק אותם ומחזיר אותם לטבע!"
"אוקי, אני מבטיח!" ענה כשהוא מתכוון לזה.
העלנו את כולם למסחרית ויאללללללללה נוסעיםםםםםםםםם!
הגענו לנחל.
"ואוווווווווווווווווווווווווווווווווו" - צעקתי בפליאה
פתאום, הבנתי, שהנחל הפשוט הזה, הוא הבית של ההובים.. כל כך הרבה יש שם..
והם רצים ומשחקים ואפילו שוחים בנחל..
תמיד חשבתי שזה סתם נחל ועכשיו אני מבינה שרק חשבתי.. אין לי מילים
דברים שנראו לי כל כך מובנים מאליו השתנו מקצה לקצה.
מה אני אגיד?
איך אני אמשיך?
ואז הבנתי.. אין דבר כזה מובן מאליו.
תמיד יש הפתעות ושינויים לטובה.. בהכל..
גם אם יחשבו שאתה מטורף, אתה כל כך מציאותי.. אולי החבל הדק ביניהם מבלבל אותנו.. ואחרי הכל מהו הגבול של ההבנה שלנו? אני אגיד לכם מהו הגבול של ההבנה שלנו, זה משהו שאנחנו קובעים שעד פה זה אמיתי ומפה זה לא... כנראה שאלברט איינשטיין לא סתם אמר ש"הכל יחסי".


תחשבו על זה