עד הקצה

מאת יואב קווה

יצאנו עם חיילי סיירת צנחנים להר חורשן כדי לבדוק אחת ולתמיד:
מה קצה גבול היכולת של ההאמר


עוד בנושא
האמר Humvee

זה התחיל כאימון נהגים בהר חורשן, ממזרח לזכרון יעקב. שני האמרים, צוות מצומצם של סיירת צנחנים ומדריך נהיגה מנוסה. בהתחלה דהרו קצת


עליית מדרגה. חיילי היחידה מבצעים עבודות מע"צ

תצלומים: טל זהר

על דרכי העפר שמובילות מתחנת הדלק של בת שלמה אל ההר. ההאמרים דרסו את דרכי העפר בזלזול. אחר כך נכנסו לציר ההצלבות הידוע. ההאמרים, כמו האמרים, הגיבו בהנפות גלגלים גבוה לאוויר. איך יוצאים מזה? להאמר הצה"לי אין נעילות דיפרנציאל רוחביות. הפתרון שתורגל באותו אחר צהריים הוא בלימה ותאוצה בו-בזמן.

ברגל שמאל מועכים קצת את דוושת הבלם. ברגל ימין לוחצים קלות על דוושת הדלק. ואז, בהדרגה, מגבירים את הלחיצה על דוושת הדלק עד שכוח המנוע מתגבר על כוח הבלמים והרכב מתחיל להתקדם. אפשר לומר שזה חיקוי לנעילת דיפרנציאל. הבלם נועל את הגלגל שמונף באוויר ולא מאפשר לדיפרנציאל להזרים אליו את מלוא כוח המנוע. הכוח נאלץ לכן לעבור גם אל הגלגל השני, זה שאוחז בקרקע, והרכב מחלץ את עצמו.

החיילים הצעירים היו מופתעים. רובם לא הכירו את הפטנט. כולם הסתדרו עד היום עם מה שיש. ומה שיש זה לא מעט. האמר, בלי נעילות ובלי טריקים, עובר כמעט הכל. מדרגות סלע מרשימות, שיפועי צד מעוררי צמרמורת וירידות תלולות ביותר. בהר חורשן יש מכל טוב. מגוון המכשולים עצום והבחירה חופשית. תענוג.

המשך נהיגה. ההאמרים מקרקשים כמו משוגעים. המדריך, רס"ר במיל', אורי בן-דוד, מודה שתרבות ההחרשה לוקה בחסר. במקרה של פשיטה מעבר לקווים או מארב דרושה הכנה מדוקדקת של הכלי. אסור שיקרקש, יזמזם או יצרצר כלל.

קפיצת מדרגה

הפסקה בראש הגבעה ובן-דוד מכריז "נוהל אבנ"ר". הפירוש ברור לכל טירון ביחידה: אבנים - בכל עצירה, גם במישור, צריך לתחוב אבנים מתחת לגלגלים. ואם אין אבנים אז קסדה. נשק - אסור באיסור חמור לשכוח את הנשק ברכב. רצועות - להקפיד לסגור את רצועות הצד, "הדלתות" של ההאמר הצבאי.

המשך בירידה. אפילו בהאמר אסורה בלימה פתאומית באמצע





ירידה. אפילו האמר עלול להניף את האחוריים שלו לאוויר. בן-דוד: "תרדו לאט, גם אם זה ייקח רבע שעה". אין בעיה לשבת על הבלמים של ההאמר במשך זמן ארוך. נקודות הכשל של הכלי הן אחרות: ציריות חשופות למכות, תיבת העברה עדינה יחסית, משאבת שמן משותפת להגה ולבלמים - בעבודה מאומצת השמן עלול להקציף וההגה מפסיק לתפקד.

סוף הירידה. הכל קטן על ההאמר. חוץ מהמדרגה הזאת, אולי. מדרגה? זה נראה יותר כמו קיר. הגובה הוא 1.5 מטרים לפחות והזווית כמעט אנכית. רב"ט א' תימרן באטיות אל מרגלות הקיר. הפעם זה נראה גדול אפילו מול האמר. לחיצה עדינה על הדוושה הימנית, נהמת דיזל 6.5 ליטרים, והכלי הרחב מניף שני גלגלים למעלה. כל כך קל? לא. שני הגלגלים האחוריים ורוב המשקל של הכלי נותרו הרחק מאחור ועמוק למטה. מכת גז נוספת. כלום. משחק גז-ברקס. כלום. ההאמר מסחרר צמיגים במקום ומסרב להעפיל.

חרטום הכלי מזדקר עכשיו לשמים. בין הגחון לקרקע נפער רווח ענקי. מקום מצוין להפסקת קפה. אבל חיילי הסיירת, דבקים במשימה, פוצחים בעבודות מע"צ. רזים וקלילים הם גילגלו אל הזירה סלעים. כל סלע שוקל כמו חייל וחצי לפחות. הם תחבו את הסלעים מתחת להאמר, לפני הגלגלים האחוריים, כדי למתן את השיפוע ולהכניע את הקיר.

ניסיון חוזר. גז עדין. הכלי מזדעזע ומתחיל למשוך את עצמו מעלה, אבל פתאום מאבד אחיזה, נכנע וחוטף סטירה בגחון ממדרגת הסלע. מכה כזאת היתה עלולה לכופף "ג'יפ" נורמלי. ההאמר הוא לא נורמלי. קורות השלדה שלו מכובדות יותר מפסי רכבת. חיילי הסיירת, כמו חיילי סיירת, לא העלו בדעתם לוותר. מזיעים ונלהבים הם גילגלו לזירה עוד כמה סלעים.

לא שוברים את הכלים

רב סרן שרון גויטע, ראש מדור ניוד במפקדת זרוע היבשה, מספר שההאמרים הראשונים הגיעו לצה"ל לפני כתריסר שנים. "בהתחלה קיבלנו 20 כלים, מטיפוס A1", הוא אומר, "והתעוררו המון בעיות. אחרי 5,000 קילומטרים גלגלים עפו החוצה. התברר לנו שהדיסקה שמחזיקה את הגלגל תוכננה להחזיק מעמד פרק זמן קצר במכוון. זו השיטה של האמריקאים לאלץ את החיילים שלהם לעשות את הטיפולים לרכב בזמן. אצלנו זה לא עובד כך. החלפנו לדיסקות עמידות יותר, שמחזיקות 20 אלף ק"מ. בהמשך גם האמריקאים עצמם אימצו את השדרוג שלנו".

מדוע האמרים צה"ליים לא מכילים, כמו במארינס, נעילות דיפרנציאל ומערכת עצמאית לניפוח הצמיגים?

"יש הרבה תוספות שאפשר לשים על ההאמר, אבל מבחינתנו אלו מערכות יקרות, שגוררות תקלות. להאמר, גם כך, אין שום בעיית עבירות. צריך לזכור שאנחנו בצה"ל, לא בראלי דקאר. יש לנו משימות מוגדרות וההאמר עומד בהן בהצלחה. לפעמים אפילו בהצלחה יתרה. ההאמר הוא רכב שמשקר. לנהגים נדמה לפעמים שהוא יכול לעשות הכל. היו לנו כבר מקרים של התהפכויות, חלקן נגמרו בהרוגים. רוב ההתהפכויות היו תקלות-נהג או חוסר התאמה בין מהירות הנהיגה לתנאי הדרך".

חיילי היחידה המובחרת עורמים את הסלעים מחדש, ומנסים שוב. ההאמר נחבט בגחון. ונחבט שוב. זה כבר מתחיל להיות לא נעים. בן-דוד מורה להם לבחור בנתיב אחר - מדרגה לא פחות גבוהה, אבל קצת פחות אנכית. ניסיון וחצי, והכלי למעלה. "אנחנו לא רוצים לשבור את הכלים", אומר בן-דוד, "המטרה היא להעביר את הלוחמים מנקודה א' לנקודה ב', עם כל הנשק והציוד. אם הנהג לא בחר ציר נכון, טעה ושבר את הכלי, שמונה לוחמים לא הגיעו ליעד וזה בטח לא מועיל לעם ישראל". *