במלאות עשור לפרסום הרומן המשפיע "אם יש גן עדן", שנכתב חמש שנים לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, המחבר רון לשם (39) מספר על תהליך הכתיבה, ומדוע הוא מעולם לא קרא את הספר בעצמו. ראיון מיוחד:
"זה היה בשבוע הראשון של האינתיפאדה השנייה. נשלחתי על ידי העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" למצוא סיפור למגזין '7 ימים'. דובר צה"ל אמרו שכשאגיע לנצרים אפגוש קצין כריזמטי שיהיה הגיבור של הכתבה שלי, אבל כשנכנסתי לקרוון גיליתי שהוא לא יחזיק לי כתבה של חמישה עמודים", משחזר לשם. שניה לפני שוויתר, שמע לשם צעדים על החול מחוץ לקרוון. "זה היה חייל שאמר לרס"ר שלו, 'בואנ'ה, אחי, פה זה פאקינג סייגון'. הוא נשמע לי מספיק 'צבעוני' כדי שאראיין אותו, אז ניגשתי אליו. בהתחלה הוא לא רצה לדבר, אבל אחר כך ישבנו, כי זה בער בו, ואז הוא התחיל לספר לי את הסיפור".
בעקבות הסיפור של החייל, שהפך לדמות הראשית בספר הביכורים של רון לשם, נפגש לשם עם כל המעורבים בסיפור וצפה בשעות של הקלטות וידאו מהמוצב. לבסוף, לשם יכל לספר על הבופור כאילו היה שם בעצמו, אבל זה לא הספיק לו.
"רציתי להבין באמת מה זה אומר לשכב במארב. תמיר ידעי, שהיה אז מפקד 'אגוז', הסכים לתת לי להיות איתם במארב של 72 שעות ליד ג'נין, שהידרדר לתקרית אש קשה. הרגשתי שאני חייב להרגיש מה זה פחד. לא היו לי חברויות עמוקות כל כך כמו חבר לקרב ורציתי שיהיו לי, רציתי להרגיש ולחוות את זה", מסביר לשם.
ללשם הייתה סיבה נוספת להעמיק כל כך בתחקיר לקראת כתיבת "אם יש גן עדן". "אח של אמא שלי נהרג בלבנון, ומאז שהייתי בן שבע זה תמיד ריחף בבית", משתף לשם. "זה ששירתתי במודיעין גרם לי להרגיש שאולי אני מאכזב את המשפחה", מסביר לשם. "כשאמא שלי שמעה שאני כותב ספר על הנושא, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהיא מאוד גאה בי".
כשנשאל מה בעיניו הוביל להצלחת הספר, לשם מציין את האנושיות שבדמויות. "הכתיבה שלי הייתה הבריחה מהמציאות של האינתיפאדה, ומהתמונות שראיתי יום-יום כעורך. הייתי חייב כלפי עצמי להיות מאוהב בדמויות שאני כותב, הן היו אמורות להחזיר לי את האמון בבני-אדם", משתף לשם. "התרגלתי במשך שלוש שנים לחיות עם הדמויות, באיזשהו שלב הדמות שבנית כבר מדברת בפני עצמה, והמילים כותבות את עצמן על המקלדת. ואז מגיע השלב שהספר גמור ואתה כבר לא יכול לדבר עם הדמויות ולשחק איתן. זה היה בשבילי כמו משבר".
מאז פרסום הספר בשנת 2005, לשם לא קרא אותו, לא בעברית ולא באנגלית. "אני לא קורא אף פעם את מה שאני כותב. אני מפחד שאתאכזב. שמעתי רק קטעים מתוך הספר שהקריאו באירועים. אני תוהה איך הייתי כותב את הספר היום, אם הייתי מצליח בכלל. אני מאוד רוצה הזדמנות נוספת לכתוב על הדמויות בספר המשך, אבל בשביל זה אני צריך שיהיה לי משהו להגיד, ובינתיים אין לי".
הכתבה המלאה של ברית שורץ-פוזנר בגיליון האחרון של עיתון "במחנה", ועכשיו בפק"ל של אפליקציית פז"מ.