"כל הערכים שלהם התנפצו מול העיניים"

לפחות שבעה נערים ונערות מגוש קטיף התמוטטו ואושפזו כתוצאה מהפינוי ורבים נקלעו למשבר נפשי עמוק. אנשי המקצוע מזהירים: זוהי רק ההתחלה

יועד קדרי
18/11/2005 10:01

הדבר הראשון שרואה שירה (שם בדוי) בכל בוקר הוא את אור הניאון הבוהק מעל מיטתה. היא מסיטה את מבטה הצדה ומבחינה בחלוקי האחיות שנעלמים במסדרונות המחלקה הפסיכיאטרית, בבית החולים הירושלמי שבו היא מאושפזת. עד לפני חודש, מעידים חבריה, היתה שירה נערה חברותית ונמרצת. אבל היום היא מתאוששת ממשבר נפשי קשה. ולא, את הקיץ האחרון היא לא העבירה במסיבות של סמי הזיה בגואה. שירה היא אחת מתושבי גוש קטיף שפונו מביתם, היום לפני שלושה חודשים. המציאות של השנה הזו היא שהותירה שריטה עמוקה בנפשה, ובנפשם של שבעה צעירים נוספים שאושפזו באחרונה במחלקות פסיכיאטריות, בעקבות ההתנתקות.

שלוש שנים הדריכה שירה בתנועת הנוער ובמקביל התנדבה במסגרת מגן דוד אדום באחד היישובים הגדולים בגוש קטיף. גם בשירות הלאומי שימשה כמדריכה. ילדה מקסימה ופעילה, כך מתארת אותה אמה. "בזמן הגירוש היא נשארה ממש עד הסוף", מספרת האם. "היא התנדבה במסגרת כוחות ההצלה ותמכה במגורשים מהיישובים השונים. היא היתה בפינוי בית הכנסת בנווה-דקלים, השתתפה בתפילות וחוותה את הרס הבתים. גם אחרי הגירוש היא השתתפה כמעט בכל הלוויות החוזרות של הנפטרים שנעקרו מבית העלמין. היא הכירה את כל המשפחות".

זה קרה לפני כחודש, באחת השבתות שבהן בילתה שירה עם החברים מהגוש. "פתאום היא התחילה להתנהג בצורה חריגה", משחזרת האם. "מצבי רוח קיצוניים, בכי בלתי נשלט. דיברה בשטף בלתי פוסק, דברים ללא קשר, והמצב רק הלך והידרדר". המשפחה פנתה לבית חולים ולפסיכיאטר פרטי לקבלת טיפול ראשוני, אך ללא הועיל. לבסוף אושפזה שירה במחלקה הפסיכיאטרית באחד מבתי החולים בירושלים.

כיום, שלושה שבועות אחרי, מצבה הרבה יותר טוב, אך היא עדיין לא החלימה. אמה של שירה עזבה את העבודה כדי להתמסר לנסיעות הממושכות לטיפול בבתה. "אני לא מתביישת לבקש עזרה, אבל אנחנו לא יודעים למי לגשת ואל מי לפנות. אנחנו פונים למנהלת, אבל הם בדיונים ובבדיקות. דברים לא זזים. אנשים מהגוש מספרים לי שהם מפחדים שזה יקרה גם לילדים שלהם. יש עובדת סוציאלית אחת נהדרת, אבל אף פסיכולוג לא מגיע לדבר איתנו".

טיפול נפשי בהתנדבות

מי שכן מסייע למפונים בתחום הזה הוא "הפורום החברתי", ארגון מתנדבים של עשרות אנשי מקצוע מהתחום הטיפולי-נפשי, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, שהתאגדו כדי להעניק סיוע לאנשי גוש קטיף.

יעל אברהם, עובדת סוציאלית וממקימי הפורום, מספרת על שבעה צעירים בני 15 עד 20 שהתמוטטו לדבריה בגלל הלחץ והזעזוע שלאחר הפינוי, ואושפזו במחלקות פסיכיאטריות. "אם ניקח את כל גורמי הלחץ של הפינוי ומעבר הדירה, בעיות הפרנסה, המשבר המשפחתי בסמכות ההורית, בעיות החברה והקהילה והגיל הצעיר של גיבוש הזהות, רק שבעה שקרסו זה מעט יחסית", אומרת אברהם.

"כשנסענו מהמלון לבקר בגן חיות המדריכה דיברה על בעלי קונכיות ואני רק חשבתי בשקט, בלב, שכשהורסים להם ת'בית זה בטח כואב" (שירים של ילדי הגוש, מתוך קטיף.נט)

במיטה של שירה במחלקה הפסיכיאטרית שכבה עד לפני מספר שבועות צעירה אחרת מגוש קטיף. המקרה של אמונה (שם בדוי) התפרץ שבוע לפני הפינוי. משפחתה חוותה טראומה קשה לפני מספר שנים והפינוי המתקרב פתח את הפצעים הישנים. "אחרי שחוותה התעללות של שוטרים במחסום כיסופים בדרך הביתה, המוגלה התפוצצה והיינו צריכים לאשפז אותה במצב קשה מאוד", מספרת אמה.

כמו שירה, גם אמונה היא צעירה נורמטיבית לחלוטין. רגישה, יפה ועדינה. "הטראומה הפכה אותה מאוד מופנמת. היא ניתקה קשר עם חברות. את כל ההתנתקות היא עברה בבית החולים. רק עכשיו, לאט לאט, היא נחשפת לתמונות של הבתים ההרוסים ובתי הכנסת השרופים. מעכלת את המציאות בהתמודדות מאוד קשה".

אמונה מטופלת כיום בטיפולים הומאופתיים ופסיכיאטריים מאסיביים והיא זקוקה לתרופה שאינה בסל הבריאות. עלות התרופה מגיעה לאלף שקל בחודש. בהתייחס לתקציבים שהושקעו בהתנתקות, מדובר בסכום מצחיק, אבל אף גורם אינו מממן את התרופה. "רק חשבון הטלפון של שיחות קיבוץ הנדבות המשפילות כדי להשיג מימון עולה יותר מהתרופה", אומרת האם בציניות.

"כל הערכים התנפצו מול העיניים"

עינת יפת, אחראית הנוער הבוגר בוועד יישובי גוש קטיף, עומדת בקשר עם כל המאושפזים. עם חלק מהמאושפזות למדה ממש באותה כיתה. חוויית הביקור אצל אחת מחברותיה במחלקה הסגורה הותירה בה רושם קשה מאוד.

"בחיים לא הייתי במקום כזה. זיהיתי אותה מבחינה חיצונית, אבל העיניים שלה אמרו משהו אחר לגמרי. ראיתי מישהי אחרת, שרויה בעולם משלה, מישהי שהשתגעה. לקח לה זמן לזהות אותי. היא היתה מטושטשת מתרופות מרדימות וכשהיא כבר זיהתה אותי בעיקר בכינו", אומרת יפת.

היא מתקשה לעכל את החוויה, אך בהחלט מגלה הבנה למסלול המוביל אל השיגעון. "אלו בנות שכל הערכים שלהן התנפצו להן מול העיניים. היא אמרה לי: אפילו בשיעור אזרחות למדנו שדבר כזה לא יכול לקרות. פתאום הן רואות את כל מראות ההרס ומאבדות את החברים. ההורים במצוקה כלכלית ואתה פשוט לא מוצא את עצמך ומשתגע".

"אחותי באוניברסיטה מילאה כל מיני טפסים אבל בעיקר השאירה מקומות ריקים כי אבא לא עובד ואין לנו בית, כתובת או מספר רק הטלפון עדיין מחובר" (שירים של ילדי הגוש, מתוך קטיף.נט)

המשברים הפסיכיאטריים שהביאו לאשפוזם של שבעת הצעירים והצעירות הם הביטוי הקיצוני למשבר שפוקד את המפונים. זוגות מגיעים אל סף גירושים, בני נוער מתחילים להתמכר לאלכוהול ולסמים וילדים חוזרים להרטיב ונעדרים מבתי הספר.


אף אחד לא תכנן שתקופת המעבר תהיה כל כך ארוכה

מרים שפירא, פסיכולוגית קלינית ומנהלת "מהות", מרכז הערכה והתמודדות נפשית בחירום, מטפלת בשנה האחרונה באנשי גוש קטיף. המשבר, היא מסבירה, נובע הן מהטראומה של הפינוי ושל אובדן הבית, הקהילה והנוף והן מהתנאים הקיומיים הקשים, בעיקר הקושי לנהל משפחה לאורך זמן בבית מלון או באוהל.

"אף אחד מהמומחים לא תיאר לעצמו שתקופת המעבר תהיה כל כך ארוכה", אומרת שפירא. "מתחיל להיגרם נזק בלתי הפיך כתוצאה מהמגורים הארעיים, במיוחד אצל הילדים. הארוחות לא מסודרות בצורה משפחתית, אין שולחן שבת, הסמכות ההורית נפגעת בגלל פגיעה בתפקידים המסורתיים. החיים בעיר, בניגוד ליישוב קהילתי, לא מאפשרים פיקוח על הילדים. בעבר היו לומדים יום מלא, עם חינוך משלים, היום לומדים עד אחת בצהריים. כל התנאים האלה מכתיבים את האקלים הפסיכולוגי הקשה".

אבי כהן, מנכ"ל "למען אחינו", ארגון המתנדבים המסייעים לאנשי גוש קטיף, מסביר: "לאבא מובטל שמסתובב כל היום בין הלובי לחדר אין את הכוח לבוא לילד בדרישות. הילד אומר לאבא: 'מה אתה רוצה ממני? תראה את עצמך'. המשפחה מפוצלת לכמה חדרים. התא המשפחתי מתפרק במלון".

"בכיתה החדשה יש תלמיד אחד שבא מבית הרוס, זה ממש מוזר כי אני לא זוכר שראיתי אותו פעם בגוש" (שירים של ילדי הגוש, מתוך קטיף.נט)

רבות מהבעיות מתרכזות אצל הילדים ובני הנוער, שעולמם הפנימי טרם גובש. "הנוער נמצא בשבר גדול", אומרת אברהם. "אנחנו מתחילים לראות התנהגויות קשות, התפרצויות של אי שקט. מתחילים אפילו לטפל בתופעות של אלכוהול ושל סמים. אנחנו זקוקים לתקציב כדי לאתר נוער בסיכון, אך אין לנו לאן לפנות. כל פנייה שלנו לרשויות נתקלת בסחבת ביורוקרטית איומה".

הצעירים עברו שינוי תרבותי שלא מובן להורים

אנשי מקצוע רבים מתארים בעיית הרטבה חריפה אצל ילדים עד גיל עשר ולפעמים אף אצל בוגרים יותר. "להורים אין מכונת כביסה במלון והם נבוכים ונכנסים לחוסר אונים", מספרת רותי גרינגליק, עובדת סוציאלית שהתגוררה בשנה שלפני הפינוי עם משפחתה בגוש קטיף ומטפלת כיום באנשי נווה-דקלים. "אמהות מספרות שיוצא להן להחליף שלוש פעמים בלילה. ילדים שרואים חיילים ושוטרים מאבדים את הצפון, נכנסים לחוסר שקט ולחרדה ללא שליטה".

אמציה יחיאלי, לשעבר מנהל יחידת הנוער בגוש קטיף הפעיל גם כיום בקרב הנוער, ממפה את הבעיות על פי הגילים. "בגילאי 15-14 אנחנו מזהים קושי של כניסה למסגרות לימוד קבועות. החיים במלון בחדרים נפרדים והחשיפה לטלוויזיה גורמים לבעיות בסמכות ההורית. הצעירים האלה עברו שינוי תרבותי שההורים לא יודעים להכיל".

לדבריו, "גילאי 18-15, ברובם , לומדים בישיבות עם פנימיות, מה שמקנה קצת יציבות לעומת המלון. עם זאת, ישנם כאלה שרק אחרי החגים התחילו ללמוד ואצל רבים המוטיבציה ללימודים קטנה. דווקא גילאי 20-19, החוליה החזקה שהשתתפה במאבק, הם שקיבלו את כל הבומבה. ישנם חבר'ה שקרסו ושנמצאים בבלבול, עם תופעות פסיכולוגיות קשות. עם זאת, יש אחרים שרוצים להמשיך הלאה, רוצים להקדים גיוס, להתנדב, מבקשים להגיע ליחידות חי"ר מובחרות. אם הבעיות לא יטופלו, נראה נוער בסיכון בממדים גדולים הרבה יותר".

"רק בלילה בלילה לפעמים אני בוכה אפילו שיש כמעט כל מה שאני צריכה כי אף אחד מסביב לא יבין כמה קשה להירדם בלי לשמוע גלים" (שירים של ילדי הגוש, מתוך קטיף.נט)

הטיפול נעשה בעיקר על ידי המתנדבים ואנשי המקצוע ברשויות המקומיות שאליהן הגיעו המפונים. פירוקן של הקהילות והמעברים התכופים מיישוב ליישוב רק מקשים על המעקב ועל רציפות הטיפול. אמנם המדינה הוסיפה תקנים של אנשי רווחה במספר רשויות שאליהן הגיעו אנשי גוש קטיף, אך היא לא הקימה גוף מרכזי שיכשיר את אנשי המקצוע לטיפול במפונים.

חשים ניכור לרשויות

"עובדי מחלקות הרווחה מגיעים לבתי המלון ולא מתקבלים על ידי התושבים, שמרגישים ניכור. התושבים מחפשים מישהו שעבר איתם את כל התהליך ולכן הם משתפים פעולה בעיקר עם המתנדבים", מסבירה אברהם.

גם מרים שפירא סבורה כי פיזור התקנים בין הרשויות היה טעות. "היה צריך לבנות מערך ארצי לטפל במורכבות הזו. כיום מנסים למסד את מערך המתנדבים ולקשר אותו לרשויות המקומיות. אבל עם כל הביקורת, צריך להגיד שיש גם רשויות שעובדות היטב".

רבים מהמפונים חשים כי הפינוי היה למופת מבחינת הארגון, אבל הממשלה לא מצליחה להתמודד עם השיקום. "הפער בין מאמצי הגירוש לשיקום מאוד כואב ומותיר תחושה קשה", אומרת שפירא. "לא משנה מה עמדתך ביחס להתנתקות, כל מי שרגיש לסבל אנושי מתקומם מול המצב הזה".

מתאם התחום החברתי במינהלת סל"ע, דניאל שטרול, מסר בתגובה כי בכל בתי המלון שבהם שוכנו המפונים קיים מוקד של המנהלת. "כל פנייה מקבלת מענה תוך 24 שעות", אומר שטרול. "לא קיימים חוסרים בתקנים או בכוח אדם. משרד החינוך קיבל תוספת של 12.2 מיליון שקל ומשרד הרווחה קיבל תוספת של 10 מיליון שקל".

לדבריו, עד היום פנו כ-50 משפחות לקבלת סיוע נפשי. "במונחים של הקהילה מדובר בכמות גדולה, כיוון שהיא אינה רגילה לצרוך שירותים נפשיים". שטרול דוחה את הטענות כי היה צריך להקים מערך ארצי. "מי שטוען כך לא מבין מהי עבודה קהילתית", הוא אומר. מינהלת סל"ע הקימה מרכז שאליו ניתן לפנות כדי לקבל טיפול וייעוץ, בטלפון שמספרו 1-800-250-050.



http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/009/284.html