" ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא" (כח,יא)
* על הכתוב ''ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו'' מעיר רש''י: עשאן כמין מרזב סביב לראשו...התחילו מריבות זו עם זו; זאת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו! וזאת אומרת: עלי יניח צדיק ראשו! מיד עשאן הקדוש-ברוך-הוא אבן אחת; וזהו שנאמר: ''ויקח את האבן אשר שם מראשותיו'' (כ''ח, י''ח). .
שואל ר' אברהם מרדכי מגור:לאחר שכל האבנים נעשו אבן אחת,מדוע לא רבו ביניהן לאמר:''בצד זה יניח הצדיק ראשו? ומשיב האדמו''ר: לאחר שנוצרה אחדות בין האבנים המריבות, שוב לא היתה ביניהן קנאה ושנאה ותחרות...
* פירש רש"י: "וישם מראשותיו" - עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות. .
וצריכין להבין, אם פחד מפני חיות רעות למה דוקא פחד על ראשו, על כל הגוף היה לו לפחד? .
האדמו"ר מלובוויץ [שליט"א] זצ"ל אמר בזה רעיון נפלא: כי ידוע כל מעשה אבות הוא סימן לבנים, וכל החלום הזה וכל גלות יעקב, סימן לבנים, והכוונה כאן כי כשילכו ישראל בגלות, יפחדו מחיות רעות, אלו דעות רעות והשקפות רעות, פן יכנסו בראשם דעות מינים ואפיקורסים, שמא חס וחלילה תתבלבל דעתם, וזאת הסכנה תהא על כל הגוף. . לכן יעקב אבינו ביודעו את מצב לקח ’מאבני המקום’ אבנים קדושים של בית המקדש, להגן על הראש, כי שם עיקר הפחד. ואז, אם השכל שמור, אין חשש מחיות רעות, ועם ישראל חי וקיים בקדושתו ובטהרתו.
* "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", גם האבנים צריכים להיות טהורים בבית, האבנים הצלחות והשולחן, זה האבן אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים, - האבנים הרהיטים הכל צריכים לשמש בית אלקים. . על דרך מה שאמר הכתוב "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה’" (יחזקאל מא, כב), בשעה שאדם יושב ואוכל, עליו לדעת כי השולחן קולט כל דיבורו אשר מדבר, "ואשריו" אם השולחן קולט דברי תורה הנאמרים בשולחן בשעת הסעודה כי לעתיד, יביאו את השולחן לפני ה’, ויביע כל מה שקלט כמו שכתוב וידבר אלי זה השולחן, אשרי מי שהשולחן שלו יביע דברי תורה לפני ה’ וחס וחלילה שלא יהיה להיפך ואשרי הזוכה.
ואין הדבר צריך להיות תמוה שהשולחן ידבר, כי הכל מתקיים מחוות להקב"ה, שנאמר מלא כל הארץ כבודו, ובעשרת המכות כבר קרה שהמטה של האהרן שהוא דומם, בלע את מטותיהם של החרטומים. . לכן לא רק השולחן, גם קירות ביתו של האדם יעידו עליו ביום דינו, שנאמר: "אבן מקיר תזעק".

'' והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (כח, יב)
סולם בגימטריא- ממון.
* כך הוא טבע הממון, אשר כדוגמת הסולם עולים ויורדים בו. יש שהממון גורר את האדם לעבר פחת, ויש שהוא מעלה אותו לגבהי מרומים. הכל תלוי כיצד משתמשים בו. לכן מומלץ להשתמש בממון למטרות צדקה וקדושה ורק אז נאמר: "שכל טוב לכל עושהם צידקתו עומדת לעד". כלומר שכרו בזכות הצדקה היא לעולמי עולמים ולחיי העולם הבא ואם אותו ממון הוא למטרות אחרות, אזי ההנאה ממנו זה רק לחיי העולם הזה.
* הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א שסיפר בימי נעוריו היה מהלך בדרך אל הכותל המערבי ובקשה ממנו אשה זקנה בגיל שמונים שיתלווה עמה. סיפרה לו כמה גדולה מצות גמילות חסדים ובזה אפשר להציל נפשות, שהרי היה לה בן אחד כשהגיע לגיל שמונה שנים וכבר ידע מאה ועשרים דפי גמרא ונחלה בחולי של אגריפא שהיה שכיח אז,
ומאחר ולא היה להם כסף בכדי לשלם לרופא לכן החליט בעלה למכור את ביתו ובכך יוכל לשלם לרופא, לאחר שמכרו את הדירה ובידם בסך שתי לירות, רץ בעלה לרופא לשלם לו שירפא את בנו, כעס הרופא ונתן לו שתי סטירות לחי, ואמר לו: "עכשיו אתה נזכר לבוא אצלי? כבר אין תקנה!" ובאמת הילד לא התגבר על מחלתו ונפטר. אמרה לו תתאר לעצמך אילו היה אז גמ"ח היו ממהרים מקודם ללכת לרופא, ואז הילד היה חי, ואם היה ממשיך לגדול מי יודע איזה גאון היה יוצא הילד הזה .
ואכן העושה גמ"ח בממונו ואפילו בסכום קטן סגולה היא לעושר, מידה כנגד מידה, כשם שהוא עוזר לזולת בממונו כך יהיה לו סיעתא דשמיא וממונו יתברך (לבוש יוסף).

"ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש...והיה ה' לי לאלהים" (כח, כ-כא)
מעיר על כך רבי שלמה אפריים מלונצ'יץ,בפירושו "כלי יקר": כאשר היהודי משיג את הצרכים הבסיסיים הנחוצים לאדם בחיים,כשיש לו "לחם לאכול ובגד ללבוש" – מקויים בו המשך הפסוק "והיה ה' לי לאלהים", הוא כרוך אחרי הקב"ה ומתנהג באורח חייו כיהודי שלם. לא כן הדבר, כשהוא מתברך בעושר ונכסים רבים ומתחיל לחיות חיי שפע ומותרות . אותה שעה זונח הוא יותר ויותר אורחות חייו היהודיים, ומבחינה זו נעשה לו העושר לרועץ ולמכשול

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק