"מהריסות הבתים שפונו יורים לבתים החדשים שלנו"

בצל הקסאמים, חוזר אבי פרחן בפעם הראשונה להשקיף על הריסות ביתו לשעבר בצפון הרצועה: "ליד הבית ההרוס שלי שממנו משוגרים קסאמים לאשקלון ושדרות אני אומר שצריך לאחד את הכתום עם הכחול, את הדתי עם מי שאינו דתי, את הספרדי ואת האשכנזי, את המתיישב בקיבוץ, עם המתיישב ביש"ע ולעצור את הטרור ביד חזקה"

"הזהרתי שההתנתקות תתפוצץ לנו בפנים", אומר הבוקר (ו') אבי פרחן, עיניו עצובות כשהוא משקיף אל הריסות ביתו באלי סיני, אחד האתרים מהם משוגרים בימים האלה קסאמים אל עבר אשקלון. מבית להייה ובית חנון נורים קסאמים לשדרות - עיר מגוריו הנוכחית.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/20122005/690978/map_wh.jpg]


"הפלסטינים יורים קסאמים מהבתים שלנו ההרוסים על הבתים שהעבירו אותנו אליהם בעוטף עזה. רעייתי לורה ואני גרים בשדרות. בתי מיכל עם ארבעת ילדיה גרים בקיבוץ גברעם המופגז. בתי השנייה, גנית, גרה בקיבוץ מפלסים שגם הוא חוטף קסאמים. אני אומר לשרון עם כל הכאב, אתה צריך להפסיק לירות על שטחים פתוחים ודרכי גישה. אתה צריך לירות לעבר השכונות שמהן משוגר הקסאם. צריך ליפול עליהם עם חיל האוויר ועם התותחים שלנו. לא לאפשר להם חיים - אם הם לא מאפשרים לנו לחיות. הערבים יידעו להקיא מקרבם את משגרי הקסאמים", אומר פרחן ומתקשה להתיק את עיניו מהבית שהיה ביתו, כדי לחזור ולעשות עוד שבת בבית החדש ומטווח הקסאמים בשדרות.





[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/20122005/690952/DSCF5450_wa.jpg]


מצביע לעבר ההריסות. צילום: רוני סופר



פרחן ממרר בבכי כשהוא מגיע בפעם הראשונה אל הגדר שמעבר לה הריסות ביתו. הוא לא מצליח לעצור את הכאב. 123 ימים אחרי ההתנתקות ועד עכשיו הוא לא העז לבוא לכאן, אל הבית שהיה ביתו ועתה הוא תל חורבות. רק המועדון של היישוב אותו הקים עדיין עומד על תלו ומעליו דגל פלסטין. אם יש משהו שיכול לפגוע בליבו, זה הדגל הזה, אותו לדבריו הציב אבו-מאזן כאן, כדי להראות שגם את המעוז הישראלי הזה כבשו הפלסטינים. "אני לא עומד בזה", מלמל אבי פרחן, שלא יודע את נפשו מצער.



פרחן בן ה-59 ייזכר בהיסטוריה הלאומית כמי שצעד פעמיים עם דגל המדינה על כתפו במעלה הדרך לירושלים: פעם הוא עשה זאת כשפונה מימית בשנת 1982, ופעם שנייה כאשר פונה מביתו באלי סיני באוגוסט 2005, מהבית אותו הקים בשליחותו של שרון שהיה אז שר הביטחון בממשלת מנחם בגין.



עכשיו, עם מתקפת הקסאם והמשך הטרור הפלסטיני, הוא חושש גם לבית השלישי שהקים: "שרון נתן להם את כל רצועת עזה, אנחנו שילמנו את המחיר, אך אותם - שום דבר אינו מספק. עם כל מה שעברנו איתם - אנחנו לא מבינים איך הם חושבים. אם אנחנו מתקפלים מעזה בגלל הקסאם, הקסאם מגיע אלינו. עובדה, הנה הקסאמים באים אל אשקלון ועוד לא נאמרה המילה האחרונה. אני יודע שהשלב הבא יהיה פגיעות קסאמים בכפר-סבא ובלוד", אומר פרחן, שהזקין מאוד מאז פונה בכפייה מהיישוב שאותו הקים כבסיס לשלושת היישובים, אלי סיני, ניסנית ודוגית - שבתפיסת שרון עצמו היו אמורים להיות רצועת מגן לאשקלון.



"אנחנו במלחמת קיום, הפוליטיקאים נלחמים על כיסאות"





ערב הבחירות בישראל, פרחן מיואש ממה שהוא רואה בעיניו במדינת היהודים. קשה לו עם הפנייה החדה שעשה שרון שמאלה. קשה לו עם המלחמות על הכיסאות שהוא רואה בכנסת. קשה לו חוסר האחדות, העיסוק בתפל לטעמו. "הם נלחמים על כיסאות, כשאנחנו מצויים בתוך מלחמת קיום. אין לנו זמן למותרות האלה. יש כאן מלחמה על הבית שלנו וכל המנהיגים, או כל מי שמתכנה מנהיג, צריך להבין את זה. זה זמן חירום לעם ישראל, זמן מלחמה, ואליה כולנו צריכים ללכת יד ביד. כמו שאמרו אצלנו בצנחנים: אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה ליד זה", אומר פרחן.





את פניו של פרחן מעטר זקן, "זכר לחורבן הבית באלי סיני", הוא אמר. בידיו הוא אוחז מפה של התוחמת הצפונית אותה הפיץ באלפי עותקים לפני ההתנתקות. הכותרת שלה זועקת באדום: "לעצור את הטעות!!!" מצורפת גם מפה קטנה יותר המצביעה על טווח הקסאם, המקיף את אשקלון, נתיבות ושדרות.



פרחן מביט בעצב בהריסות שזרועות בין הדיונות הגולשות אל הים האפור והסוער, הרוח מכה בתלתליו שהכסיפו, ובעיניו דמעות: "אני נחנק כשאני רואה את ליבני נאבקת באולמרט על המקום השני בקדימה. את מי זה מעניין כשהמלחמה משחרת כך לפתחנו?", הוא אומר ובעיניו אותו להט שאפיין אותו כאשר הקים כאן את היישובים.





"בזכות הנהגת יש"ע – הורחקנו בזמנו מלב הציבור. האשמתי אותם בזמנו שהם יורים לנו, למתיישבים, ברגליים. המאבק לא היה פרטי שלי, על הבית שלי בימית או הבית שלי באלי סיני. ומתי אם לא היום, כאשר הקסאמים ממשיכים להיירות אל עבר ריכוזי אוכלוסיה מעזה, יש לקרוא לאחדות? היום אנו חייבים לחזור אל לב העם ולדבר אליו ברורות: מה שהיה אסור שיהיה. המלחמה בטרור הפלסטיני היא של כולנו. המדינה הזאת היא של כולנו. אני קורא לחברי, מנהיגי, אריאל שרון, לאחד את העם לחזור להיות שרון שאותו הכרתי לפני 40 שנה. העם מוכן להלחם כדי למנוע חורבן בית שלישי בישראל", אומר פרחן וידיו נקפצות בזעם.



"אנחנו הולכים על שפת התהום"





"אנחנו הולכים על שפת התהום וההנהגה בראשות שרון, וגם בנימין נתניהו ועמיר פרץ, צריכה להתעורר לפני שכולנו נופלים לתהום שתיווצר. כאן הוא ביתי, אמרתי כאשר עקרו אותי מאלי-סיני. היום אני אומר את זה להנהגה הנוכחית, תקימו ממשלת חירום לאומית. היום, מכאן, ליד הבית ההרוס שלי שממנו משוגרים קסאמים לאשקלון ושדרות אני אומר שצריך לאחד את הכתום עם הכחול, את הדתי עם מי שאינו דתי, את הספרדי ואת האשכנזי, את המתיישב בקיבוץ, עם המתיישב ביש"ע ולעצור את הטרור ביד חזקה ובזרוע נטויה", אומר פרחן.



הוא מדבר בשקט אל מול ההריסות, הנראות ככתם אפור בין הדיונות הזהובות. אחר כך הוא מביט מערבה, אל הים, אל הגבעה שכונתה "גבעת פרחן",

ובוכה אל מול המסעדה, מסעדת הדגים שהייתה שלו, שבשנות ה-80 וה-90, לפני האינתיפאדות, הייתה מוקד עלייה לרגל.





"מי לא בא אלי, כולם. כל השרים, משרון ועד גדעון עזרא. הייתי מראה להם את הארובות של אשקלון והם היו מבינים שאסור לנו לעזוב כאן, כי אשקלון תהיה היעד הבא. ככה לפחות הם אמרו, לפני שהתהפכה עליהם דעתם. ותראה מה קורה היום", הוא מצביע אל עבר הארובות של רוטנברג. "היום אנחנו מטווחים ממש מהבית שלי, אל הבית החדש שלי בשדרות, עד שאקים את היישוב החדש ליד גבעת אולגה. אי אפשר להבין את חוסר התבונה של מי שהחזיר את האזור הזה לידיים פלסטיניות", אומר פרחן ובוכה.

Ynet
רוני סופר