לא רק ילדים מסתפקים בכותרת, אלא - כפי שציינת כאן - גם הרבה "בוגרים" (ו-לא, איני חושד שאתה אחד מאלו).

אני לא חושב שאפשר לכמת יחס כותרת:ידיעה:ביקורת מומחה:מאמר פובלציסטי, אני רק יודע שכל הכותרות מדברות על תקווה/פחד/שמחה וכיוב', הידיעות בד"כ מתארות את העובדות כהוויתן (לעיתים עם אקסטרא פאתוס), ביקורת המומחים מביאה את הטקסט היחיד שלדידי הוא בעל משמעות, והמאמרים ממלאים איזו מיכסה של איזון קדוש (דהיינו 9 כותבים המבטאים את דעתו של עורך המוסף מול איזה ימני/דתי/ערבי מחמד).

אישית אני צופה באדיקות בלונדון וקירשנבאום, לא ממש מאושיות הימין הישראלי, ואצלם יש ריאליסטיות מופלאה בכל מה שקשור לענייני דיומא מול הפלשתינאים ובוודאי לגבי פסטיבל עזאם-עזאם מובארק והשארם.
הנטייה תמיד לראות את הרע ולהרגיש כי אתה, דומיך או דיעותיך מקופחים חורגת לפעמים מאגף "העין הביקורתית".


* ואני בקושי עם ג'ינג'יות מסתדר - אז ג'ינג'ים?!