שלום וברכה. לא התעסקתי הרבה בנושא הנל אבל ממבט ומחשבה מהצד זה נעשה ככה בגלל שהמתיחה משתנה בתאם למהירות או לזווית או למצב הזחל .
לצורך העניין . הטנק הנל הוא מאוד כבד ובאותה תקופה טכנולוגיית הבולמי זעזועים היית עוד בחיתולים.
ולכן לא היה מה שישנה את ה"שיכוח" במתיחה בזמן נסיעה . לצורך העניין כשהטנק עומד ב 0 קמש. ומקבל פקודה להתחיל תנועה. כל המזקום עובר "זעזוע" שלם על מנת ליצור תנועה. --- בזמן 0-1 לקמש מה שקורה הוא שהמתיחה היא מקסימאלית ונוצר עומס כל כל החוליות בנוסף לעומס של המשקל . כדי שהשרשרת לא תתפרק "מה שנקרא" מורידים לה מהמתיחה כדי שבזמן תנועה בנוסף לעומס עם המנוע תיווצר מתיחה מספיקה כדי להעביר את את הכוח מהממסר לשרשרת .

- תדמיין שהצד העליון של השרשרת מושפע רק מכח הכבידה . ובזמן התחלת תנועה מן המנוע לאורך כל הנסיעה.
ומהשקורה בזמן התחלת נסיעה הצד התחתון היה מושפע מן המשקל הכבד ולכן שאתה מתחיל לזוז הצד העליון של הזחל זז ולאט לאט מעביר את העומס דרך החוליות לצד התחתון שיושב על האדמה ולא יכול לזוז . כדי שבהתליך הזה לא "תרסק" את החוליות יצרו סוג של תהליך גרירה של השרשרת .
לכן אפשר אפילו להגדיר את זה כסוג מזקום "נגרר" ולא "מונע" כמו שיש כיום .
* על פניו זה איפשר תנועה . אבל זה פוגם בביצועי הטנק מכייון שבזמן עמידה על מכשול מסויים או בזווין מסויימת שצריך לשנות עמדה בצורה מהירה . אין לך יכולת תמרון . ואם אתה "מאמץ" את המזקום יתר על המידה .הזחל נפרס . לכן זה מעין פשרה הנדסית מיטבית של אותה תקופה . כיום יש בולמי זעזועים הידראוליים או מגנטיים ( עדיין בפיתוח )
אבל כיום אם תצטרך ליצור טנק כזה מחדש לא תצרך להוריד מתיחה

סליחה אם טעיתי . זה אינו תחום העיסוק העיקרי שלי .