''וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות" (כא,יד)
לאמיתו של דבר יש מקום לפטור כל רוצח מעונש,שמא היה הנרצח אדם טריפה,שלא היה יכול לחיות בין כה וכה.ברם,אין אנו משגיחים בכך,משום שאנו הולכים אחר הרוב,ורוב בני אדם בריאים ואינם טריפות.
דבר זה,שבדין תורה הולכים אנו אחר הרוב ולא אחר המיעוט,למדו חכמינו מן הקורבנות שהיו מקריבים אותם מבלי להשגיח על כך,שמא הבהמה טריפה מבפנים ופסולה היא לקרבן,לפי שהולכים אנו אחרי רוב בהמות שאינן טריפות.
לפיכך אמרה התורה: ''וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה'' - שירצה לפטור עצמו מעונש בטענה, שההרוג היה טריפה,אזי ''מעם מזבחי'' - מהקורבנות שמקריבים על המזבח-''תקחנו'' -תלמד לקח ותדע את הדין,כי ''למות'' - שחייב הוא עונש, שכן מהקורבנות אנו למדים שהולכים אחר הרוב.(החיד''א)

"עין תחת עין" (כא, כד)
הגאון רבי אליהו מווילנא אומר שפירוש זה של חז"ל מרומז בלשון הכתוב שלפנינו.שהיה לו לכתוב "עין בעד עין" או "עין בעין" ,ולמה כתב "עין תחת עין"? . בכך בא הכתוב לרמז,שהעונש על פגיעה בעין הוא: "תחת עין" –מה שבא אחרי אותיות המילה "עין".
אחרי האות "עין" באה "פא", אחרי ה"יוד" באה "כף", ואחרי ה"נון" באה "סמך". . שלוש אותיות אלו מצטרפות למלה "כסף"-רמז לכך שהפוגע בעין חברו, משלם את ערך האיבר שנפגע על ידו.

''כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים.אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלוקים'' (כב, ו)
''כי יתן איש'' – כאשר ה' יתברך, שנקרא ''איש'', נותן ''אל רעהו'' – אל היהודי, שהוא בבחינת רעהו– ''כסף או כלים'' – את כל הצטרכויותיו החומריות והגופניות, ''לשמור'' – כדי שישמרם ויחזיקם בקדושה, ולבסוף ''וגנב מבית האיש'' – הוא פוגם, הוא מקלקל את אבריו ואת כספו וע''י כך הוא מוציא את כל זאת מתוך הקדושה, הרי ''אם ימצא הגנב'' – אם בעת נתנו דין-וחשבון על מעשיו ימצא, שהוא עדיין אשם ולא עשה תשובה,אזי ''ישלם שנים'' – הריהו נענש עונש כפול לפי חטאו (''כי לקחה מיד ה' כפלים מכל חטאתיה''- ישעיה מ).
אבל ''אם לא ימצא הגנב'' – מתברר שעשה תשובה מיד, אזי ''ונקרב בעל הבית אל האלוקים'' – ע''י תשובתו הריהו מתקרב אל האלוקים עוד יותר מאשר לפני החטא,שכן ''במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד''.(חתם-סופר)

''כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר'' (כב, ו)
פעם פרצה דליקה ברחוב שה"חפץ חיים" דר בו.נבהלים ונסערים התחילו בני ביתו לצרור את חפציהם בעלי הערך.
ואילו החפץ חיים נשאר שקט ומהרהר,כאילו מתאמץ להיזכר בדבר מה,איש לא ידע מהי סיבתה של תופעה מוזרה זו.עברו חמש דקות.עשר,והחפץ חיים עודנו עומד ומהרהר,מאמץ את זכרונו.ותוגה עוטה את פניו המאירות

לפתע הוא מתעורר, הבעה של סיפוק נגלית על פניו, הוא מקרב כסא לאיצטבא, מטפס בזריזות פושט את ידו, מוריד שעון קטן מכניסו לכיס, ורק לאחר מכן מתחיל לאסוף את חפצי הערך שלו ולצררם. לאחר מכן הסביר החפץ חיים את פשר הדבר: בחור מהישיבה הפקיד אצלו את שעונו, ברוך ה' מצאתיו, בתור נפקד מחוייב אני בשמירתו!!!
............. בשעה שכל אחד השתדל להציל כפי יכולתו את רכושו, דאג החפץ חיים להציל בתחילה את רכוש הזולת.

''ונקרב בעל הבית אל האלהים,אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (כב, ז)
הצדיק רבי מאיר מפרימישלן היה אומר על פסוק זה:אימתי מקוים באדם "ונקרב בעל הבית אל האלהים"- איך ובמה נעשה האדם מקורב להקב"ה? . כאשר מקויים בו המשך הכתוב : " אם לא שלח ידו במלאכת רעהו"- אם אינו עושה עוול לזולת ומונע עצמו מכל פגיעה ברעהו או "במלאכת רעהו".

''ועבדתם את ה' אלוקיכם וברך את לחמך ואת מימך'' (כג, כה)
מדוע אצל עבודה נאמר בלשון רבים(ועבדתם)ואילו אצל אכילה נאמר בלשון יחיד(לחמך ולא לחמכם)?
אמר על כך הרבי מקוצק ז''ל: משום שבתפילה – עבודת ה' – אפילו אם כל אחד ואחד מתפלל בפני עצמו ביחידות, מתמזגות אחר כך כל התפילות ומזה נעשית תפילת רבים. לעומת זה באכילה, אפילו אם רבים יושבים ליד שולחן אחד ואוכלים בציבור – הרי כל אחד ואחד אוכל בפני עצמו ביחידות... .

''ומראה כבוד ה' כאש אוכלת'' (כד , יז)
כאשר אדם מישראל רוצה לדעת, אם אמנם הוא עושה נחת רוח לה' יתברך בעבודתו ואם באמת הנהו מרבה כבוד שמים, הרי הסימן המובהק לכך הוא, כשהוא מרגיש בקרבו התלהבות ולהט אש לעבודת השם. שכן אם נותנים לו מן השמים התלהבות, התעוררות ותשוקה לעבודת השם, הרי זו הוכחה שעבודתו מקובלת.
''ומראה כבוד ה' '' – המבחן לאדם, אם אמנם הוא רואה את כבוד ה' בעבודתו, הוא ''כאש אוכלת'' – אם הוא מרגיש בקרבו תשוקה לוהטת כאש לעבודת השם... אבל אם הוא צונן ושווה נפש, הרי זה סימן שעבודתו רחוקה מלהיות לרצון... (קדושת הלוי)

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק