יחד עם זאת, אינני יודע מה היקף הפעילות האכיפתית בנושא.

קבל פס"ד שמצאתי בחיפוש חטוף:

-----------------------------------------------------------------------------------------
בבית המשפט העליון

רע"פ 7847/03

בפני: כבוד השופטת מ' נאור

המבקש: שמואל נחמן

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בע"פ
512/02 מיום 1.7.03 שניתן ע"י כב' השופטים כהן, אברהם ולוי

בשם המבקש: עו"ד כ' גינת-פאר


אזכורי חקיקה:
חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו




אזכורי פסיקה:
ע"פ 4378/03









פסק דין

1. ביום 1.3.99 הוגש כנגד המבקש, שמואל נחמן, כתב אישום לבית משפט השלום בנצרת, המייחס לו עבירות
של שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וביצוע עבודות חשמל ללא היתר. לפי
המתואר בכתב האישום, המבקש קיבל רישיון לעסוק כ"חשמלאי עוזר" בתאריך 5.7.1966. במועד לא ידוע, בין
שנת 1966 לשנת 1994, זויף הרישיון על-ידי כך שנמחקה המילה "עוזר", ובמקומה נרשמה המילה "מוסמך".
בין השנים 1992 ל- 1994 עבד המבקש במפעל אוסם נקיד צפון (1972) בע"מ (להלן – מפעל אוסם), כאשר
הוא משתמש ברישיון המזויף ביודעו שהוא מזויף, ובכך קיבל במרמה עבודות חשמל.

2. ביום 2.2.00 החליט בית משפט השלום (השופטת לאופר-חסון) לבטל את כתב האישום, מן הטעם שכתב
האישום לוקה בפגמים מהותיים: אינו מציין את המועד המדויק של ביצוע עבירת הזיוף או מיהו האחראי לזיוף,
ומקפח את יכולתו של המבקש להתגונן.

3. המדינה ערערה על החלטה זו. בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את ערעורה, בקובעו שניתן להוכיח את דבר
הזיוף אם המדינה תראה שהמבקש קיבל רישיון של חשמלאי עוזר בשנת 1966, ושמאז ועד היום לא קיבל
רישיון של חשמלאי מוסמך. אז יועבר הנטל למבקש, להראות כיצד יש בידו רישיון כשר של חשמלאי מוסמך.
אין לומר, כך נקבע, שכתב האישום פוגם ביכולתו של המבקש להתגונן מפניו.

4. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, וביום 2.1.01 בית משפט זה (המשנה לנשיא ש' לוין) דחה
את בקשתו, באומרו:

"חרף טענותיו של המבקש, איני סבור שטענותיו של המבקש - בנסיבות נשוא
הבקשה - מצדיקות מתן רשות לערער בגלגול שלישי. עם זאת - כל טענותיו
שמורות לו במידת הצורך בתום הראיות - לטעון לפני בית משפט השלום כל טענה
שימצא לנכון לגבי דיות הראיות שתוגשנה במשפט".

5. בתאריך 3.10.03 הורשע המבקש בבית משפט השלום בעבירה של שימוש ברישיון ביודעו כי הוא מזויף. נגזרו
עליו 9 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 6,000 ₪ והתחייבות כספית בסך 4,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה.

6. ביום 1.7.03 נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי דחה את
טענת ההתיישנות שהעלה ואת הטענה של פגימה ביכולתו להתגונן. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
מתבקשת רשות ערעור.

7. המבקש טוען כי העמדתו לדין בגין אירועים שהחלו בשנת 1966 אינה תואמת את הוראת המידתיות שבפסקת
ההגבלה שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי הבאת ראיות בנוגע לאירועים שאירעו לפני 33 שנה פוגעת
ביכולתו להתגונן כראוי. הוא מבקש שבית משפט זה יקבע מגבלות לתביעה בבואה להגיש כתבי אישום, ולכן,
כך הטענה, מדובר בסוגיה בעלת חשיבות משפטית עקרונית.

8. טענתו השנייה הנה שטענות ההתיישנות שהעלה נדחו על-ידי הערכאות הקודמות מבלי לדון בהן לגופן, בנימוק
שערכאה אחרת כבר הכריעה בהן. לטענתו, הוא התקבל לעבודה במפעל אוסם לפני 28 שנים, ואם הציג את
רישיון החשמלאי שהיה ברשותו על מנת להתקבל לעבודה במפעל – הרי שהציגו לפני 28 שנים, ולכן חלה
התיישנות על העבירה. בנוסף הוא טוען, כי התובעת לא הוכיחה שהעבודות שניתנו לו מידי אוסם הנן עבודות
המיועדות לחשמלאי מוסמך דווקא, וכי ייתכן שכל העבודות שביצע היו של חשמלאי עוזר.

9. המדינה טוענת שכתב האישום מתיישב עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. המבקש עשה שימוש ברישיון מזויף
משך עשרות שנים, והואשם רק לגבי תקופה קצרה שלא התיישנה, לגביה יכול היה להתגונן. לדעת המדינה,
אין בפיו של המבקש כל סוגיה כללית עקרונית או משפטית החורגת מן הסכסוך הספציפי והמצדיקה דיון בפני
ערכאה שלישית. נטען כי למבקש לא נגרם כל עיוות דין, ולהיפך – עשרות שנים השתמש ברישיון מזויף מבלי
שבא על עונשו.

10. המבקש טוען כי מר רקובר, החתום על הרישיון שניתן לו, נפטר ולכן נפגעה הגנתו. המדינה מציינת כי מר
רקובר נפטר בשנת 1969, כשלוש שנים לאחר הנפקת הרישיון, ולכן אין לומר כי חלוף הזמן הוא שמנע את
מתן עדותו. מלבד לאותו מר רקובר - כך טוענת המדינה - המבקש לא טען ולא הביא כל ראיה שחלוף הזמן
מנע ממנו להביאה. לכן, אין לומר שהגנתו נפגעה. המבקש, לעומת זאת, טוען כי מלבד מר רקובר יכול היה
להעיד, לולא חלף זמן כה רב, גם חברים ממקום עבודתו בשנת 1966, שאולי יכולים היו לזכור את נסיבות
קבלת הרישיון או כיצד נראה הרישיון כשהמבקש קיבל אותו. כמו כן, נמנע ממנו להעיד פקידות ממשרד
העבודה אשר טיפלו ברישיון. אלה, לטענת המבקש, ראיות חיוניות שנמנע ממנו מלהגיש, בשל מעבר הזמן.

11. דין הבקשה להידחות. אשמתו של המבקש הוכחה מעבר לכל ספק סביר. בית המשפט הסתמך על עדותו של
מי שסיווג את רישיונו של המבקש כ"חשמלאי עוזר", על חוות דעתה של מומחית מז"פ ועל מעשיו של המבקש,
המלמדים על ידיעתו שרישיונו מזויף (נמנע מלחדשו כל השנים; דאג להציג צילום שלו ולא את המקור; ניגש,
לאחר גילוי הזיוף, להשלים לימודיו לחשמלאי מוסמך ועוד).

12. באשר לטענת המבקש בנוגע לחוסר המידתיות שבהעמדתו לדין, נראה כי הדין עם התביעה, הטוענת
שהאשמת נאשם בפלילים היא מידתית כל עוד יש בידי התביעה להוכיח את אשמו מעבר לכל ספק סביר, וזאת
אפילו אם מדובר במסכת ראיות שתחילתה לפני שנים רבות. המבחן הנו האם יש בידי התביעה להוכיח את
העבירה מעבר לכל ספק סביר אם לאו. אכן, מבחן שיאמר כי בחלוף מספר שנים מסוים אין להגיש כתב אישום,
יהא בלתי גמיש. ראוי להחליט מהו הזמן הסביר להגשת כתב אישום לפי כל מקרה ונסיבותיו, כאשר על
החלטה זו של התביעה תהא ביקורת שיפוטית שתבחן אותה מבעד לפריזמת הסבירות.

13. לעניין ההתיישנות: הרשעתו של המבקש הנה בגין התנהגותו בשנים 1994 ואילך, ולא בגין מעשה הזיוף עצמו,
שנעשה בשנה שאינה ידועה. לפיכך, אין ממש בטענת ההתיישנות. הוכחת המעשים שהתיישנו הייתה הכרחית
רק לצורך הוכחת האישום הנוכחי, ולכן ראויה (ראו, למשל, ע"פ 4378/03 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם
פורסם), שם נקבע כי חובה על התביעה לכלול בכתב האישום ולהוכיח מעשים מיניים שהתיישנו לפני עשרות
שנים, כל עוד הם רלוונטיים להוכחת המעשים שטרם התיישנו).

14. המבקש הורשע אך ורק בגין עבירות שטרם התיישנו, ורק עליהן הוא נתן את הדין. על אף הלבוש החוקתי
שניסה ב"כ המבקש לשוות לטענתו, אין הצדקה לדיון בגלגול שלישי בענין זה.

15. הבקשה נדחית.


ניתנה היום, י"א תשרי, תשס"ד (7/10/2003)