תנועת ההתנגדות האסלאמית מאמינה שאדמת פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי [וקף] לדורות של מוסלמים עד תחיית המתים. אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה. אין היא קניינה של אף מדינה ערבית, או כל מדינות ערב, ולא של אף מלך או נשיא, או כל המלכים והנשיאים, ואין היא קניינו של שום ארגון או כל הארגונים כולם, בין אם הם פלסטינים או ערביים, זאת משום שפלסטין היא אדמת הקדש [וקף] אסלאמי לדורות של המוסלמים עד יום תחיית המתים. זה דינה לפי ההלכה האסלאמית [אלשריעה אלאסלאמיה], וחל עליה אותו הדין החל על כל טריטוריה אשר כבשו המוסלמים בכוח הזרוע, מאחר שבזמן הכיבוש הקדישו [הכובשים המוסלמים] אותן [את האדמות האלה] כאדמות הקדש [וקף] למוסלמים לדורותיהם עד יום תחיית המתים.

מנקודת מבטה של תנועת ההתנגדות האסלאמית הלאומיות הפרטיקולארית [אלוטניה [25]] היא חלק מהאמונה הדתית. אין בלאומיות זו דבר חמור יותר או עמוק יותר מזה שהאויב רומס את אדמת המוסלמים. [אז] הופכים מלחמת הקודש [ג'האד] בו [באויב] והיציאה נגדו לחובה אישית [פרצ' עין] על כל מוסלמי ומוסלמית: האישה יוצאת [כלומר רשאית לצאת] להילחם בו [באויב] ללא רשות בעלה, והעבד [רשאי לצאת להילחם באויב] ללא רשות אדוניו. דבר כזה לא קיים בשום משטר אחר [זולת המשטר האסלאמי], וזו עובדה שאין עליה עוררין. אם [התנועות] הלאומיות השונות היו מקיימות ביניהן זיקה משיקולים חומריים, אנושיים או אזוריים, הרי שבלאומיות הפרטיקולארית של תנועת ההתנגדות האסלאמית כל השיקולים הללו כבר קיימים. [לתנועת ההתנגדות האסלאמית] יש אף יותר מכך, וזהו הדבר החשוב ביותר: שיקולים ריבוניים [במשמעות הדתית ולא הלאומית] המעניקים לה נשמה וחיים, שהרי היא מחוברת למקור הרוח ולזה המעניק את החיים. היא מניפה בשמי המולדת את הדגל האלוהי המחבר את הארץ ואת השמיים בקשר אמיץ, [ונאמר בקוראן:] "כאשר בא משה והשליך את מטהו, התבטל הכישוף והמכשף". [בנוסף כתוב בקוראן:] "כבר התברר ההבדל בין הבינה לבין המדוחים [כלומר התעיה בדרך]. כל הכופר בשיקוצים ומאמין באללה, יזכה להיאחז ביתד איתנה אשר לא תיעקר. אללה קשוב ויודע". ([סורת] אלבקרה, [פסוק] 256).

בעיית שחרור פלסטין קשורה בשלושה מעגלים: המעגל הפלסטיני, המעגל הערבי והמעגל האסלאמי. לכל אחד מן המעגלים האלה יש תפקיד במאבק [צראע] נגד הציונות ו[מוטלים עליו] חובות. הזנחת אחד המעגלים האלה הינה טעות חמורה ובורות מבישה, שהרי פלסטין היא אדמה אסלאמית, אשר הינה כיוון התפילה הראשון מבין השניים [ירושלים ומכה ][ 27], והמקום השלישי [בקדושתו] לאחר שני המקומות הקדושים [מכה ומדינה], ומקום מסעו הלילי של שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו לשלום. [ונאמר בקוראן:] "ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון [אלמסג'ד אלאקצא] אשר ברכתנו על סביבותיו, למען נראה לו את אותותינו. הוא שומע ומבחין". ([סורת] אלאסראא', [פסוק] 1).

הואיל וכך הדבר, הרי ששחרורה [של פלסטין] הוא חובה אישית על כל מוסלמי בכל מקום שבו הוא נמצא. [אך ורק] על יסוד זה יש להתייחס ל[אופן פיתרון] הבעיה [הפלסטינית], ועל כל מוסלמי להבין זאת היטב.

ביום שהבעיה [הפלסטינית] תטופל על יסוד זה, [כלומר ביום] שבו יגוייסו היכולות של שלושת המעגלים, המצב הנוכחי ישתנה ויום השחרור יהיה קרוב יותר, [כפי שנאמר בקוראן:] "היראה [פחד] בליבם [של היהודים] מפניכם גדולה מיראתם את אללה, כי הם עם אשר לא יבין". ([סורת] אלחשר, [פסוק] 13).

מלחמת הקודש [ג'האד] למען שחרור פלסטין הוא חובה אישית