טורונטו: הרהורים על הגירה [ב']

הסיבות לירידה מהארץ רבות ומגוונות ובהן: ביטחוניות, כלכליות וחברתיות. יחד עם זאת, הישראלים היורדים אולי עקרו מישראל, אך לא הצליחו לעקור את ה"ישראליות" מתוכם. לכן ישראל ממשיכה להיות אופציה לחזרה, בין אם מעשית ובין אם תאורטית.

מאת: דינה רוגינסקי </B>| </FONT>
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nfc.co.il/img/envelop.gif]
| www.nfc.co.il

"הרהורים על הגירה - לא ירדנו, רק היגרנו"

בפרק הקודם עסקנו בקשיי הקליטה של הישראלים בטורונטו. בעיות של שפה, פרנסה, מציאת חוג חברים והסתגלות למזג האוויר מטרידות את כולנו. אך האם השאלה המרכזית שמטרידה היא כיצד להיקלט בחברה המארחת ? כל מצב של הגירה (ובעצם כל מצב של דילמה בחיים) מורכב מסך של כוחות, הכולל כוחות משיכה לצד כוחות דחייה.

עבור אלו שהיגרו, כוחות המשיכה ליציאה לחו"ל היו חזקים יותר מכוחות המשיכה לישראל ובעצם הצטרפו לכוחות דחייה מישראל. מה דחה אותנו בארץ ? מדוע עזבנו ? קיים מכלול של סיבות. אפשר אולי לומר בשמץ של אירוניה כי רבים מאלו שהגיעו לכאן בחמש השנים האחרונות, הם בעצם "פליטי האינתיפאדה השניה", שהחלה בשנת 2000. הישראלים, לצערנו, מורגלים לחיות בתחושה מתמדת של "מצב חירום" (וזו לא רק תחושה, בישראל מופעלות "תקנות לשעת חירום" באופן רציף, מאז קום המדינה ועד ימינו אלו). אך האינתיפאדה השניה טלטלה אותנו לגמרי.

כולנו זוכרים את הקריסה הטוטלית של מערכות החיים והקיום. פיגועי ההתאבדות ליוו אותנו יום-יום, לעתים מספר פעמים ביום. יצאנו בבוקר ונשקנו לבני משפחתנו, בלא לדעת אם נזכה להתאחד עימם בערב. תחושה מרה של אובדן ותוהו ובוהו ליוו אותנו בכל יום. למצב הריגשי הקשה נוספה הקריסה במשק. בעקבות המצב הביטחוני, תושבי ישראל הסתגרו בבתיהם וצרכו פחות, כמו כן הופנו משאבים לאומיים רבים למבצעי ולפעולות צה"ל השונות. מצב מצטבר זה של דלדול המשאבים במשק הוביל במהירות למיתון עמוק.

אנשים רבים פוטרו ממקומות עבודתם, עסקים קטנים (ולא רק קטנים) נכנסו לחובות ופשטו רגל. תעשיית ההיי-טק שעד זמן לא רב קודם לכן פירנסה רבים והובילה לגידולו של מעמד הביניים בעל האמצעים - התנפצה בפניהם של הישראלים. עובדים רבים, גם בעלי השכלה וניסיון תעסוקתי, לא הצליחו למצוא עבודה. המשכנתאות הלוחצות של הבנקים המשיכו לגרוף נתחים משמעותיים מההכנסות המשפחתיות שהלכו והידלדלו, ואנשים רבים אף מצאו עצמם ללא קורת גג. המעמד הבינוני החל לגלוש מטה, כשהוא מתחיל להשיק לשכבת העוני. המצוקה היתה כה גדולה עד שהמדינה "נאלצה" להוריד את מדד קו העוני כדי שתוכל להציג נתונים סטטיסטיים לפיהם רבים חיים עדיין מעל הקו. אך המציאות היתה חזקה ממניפולציות סטטיסטיות.

אל המצב הכלכלי הקשה נוספו המצוקות החברתיות. בעיות חברתיות ואובדן השליטה על החינוך והאכיפה הובילו לעלייה משמעותית ברמת האלימות של החברה הישראלית. בני נוער הדוקרים זה את זה במועדונים בסופי-שבוע הפכו דבר שבשגרה; חלה עלייה באלימות בתוך המשפחה; תלמידים החלו להכות את מוריהם; האלימות בכבישים הגיעה לשיאים חדשים כאשר נרשמו הרוגים לא רק עקב תאונות דרכים, אלא גם בעקבות מחלוקות פעוטות אודות עקיפה או חניה; מלחמות העבריינים טיפסו מדרגה והחלו להיערך בפומבי, בקרבת אנשים חפים מפשע, ששילמו על כך בחייהם.

אנשי מקצוע מייחסים מידה רבה של האלימות הגואה בחברה הישראלית למצב הביטחוני הקשה. ישראל היא מדינה שמורגלת כבר שישים שנה לחיות על חרבה. מלחמות הפכו כמעט ל"טבע שני" של הישראלים. פתרון בעיות באמצעים כוחניים, לוחמניים ואלימים הפך כמעט לפתרון היחיד האפשרי.

לפיכך, לא מפליא הוא שבכל תחומי החיים עולה רמת האלימות. רבים פשוט לא יודעים איך אפשר לפתור בעיות בדרך אחרת. הלחץ, המאבק והצורך לשרוד מאפיינים לא רק את דמות הלוחם הישראלי מול האויב, אלא את דמות הישראלי באשר הוא. בכביש, בין חברים, בתוך המשפחה, בתור לרופא או במגע עם נציגי השירות הציבורי - הישראלי פשוט מנהל מלחמה. הוא עושה זאת כי נדמה לו שזאת הדרך היחידה לשרוד.

ממציאות איומה זו נמלטנו. ישראלים רבים, שיכלו להרשות זאת לעצמם, פשוט עזבו את "הספינה הטובעת". אם כן, האם אנו מסוגלים להודות בכך שברחנו משם ? נדמה לי שחלק גדול מאתנו יכול. עד לפני כעשר או עשרים שנה מי שעזב את ישראל קיבל את אות הקלון של "יורד". "היורד" היה שם גנאי שהפך כינוי נרדף לחוסר פטריוטיות, אנוכיות והעדפת האינטרס האישי על פני טובת הכלל.

במדינה שהוקמה על בסיס סוציאליסטי מובהק, אפיונים אלו היו בגדר טאבו. העדפת הקולקטיב, התגייסות לטובת הכלל, ואהבת המולדת היו אפיונים מקודשים ממש. זכורה לכול אמירתו של יצחק רבין המנוח, המהדהדת עד היום באוזנינו, בה כינה את העוזבים את ישראל בשם המשפיל "נפולת של נמושות". מאז השתנו דברים רבים. אחדים מבני משפחתו של רבין עצמו, בשר מבשרו, חיים בחו"ל.

כיום, עצם הכינוי "יורד" נשמע באוזנינו אנכרוניסטי, כינוי שאבד עליו הכלח, כינוי שאינו מתאים לתיאורנו העצמי כלל וכלל. "אנחנו איננו יורדים, אנחנו רק מהגרים" - כך אומרים אנו לעצמנו. ובאמת, בעולם שהפך ל"כפר גלובלי", בו אנשים מכל רחבי תבל נעים ונדים, מקיימים יחסים חברתיים ועסקיים עם בני תרבויות אחרות, ואף מתגוררים במשך תקופות ארוכות מחוץ לארץ הולדתם, המילה "יורד" נשמעת לא רלוונטית.

אולי בשל כך, בגלל שאיננו מתביישים בבחירתנו, בגלל שרבים מהישראלים עדיין ממשיכים לראות עצמם כ"פטריוטים", ולהתייחס לישראל בתור "המולדת" - (ואי אפשר שלא להיזכר כאן במערכון של הגששים: אנחנו על המזוודות, הילד רק גומר קולג'...) - זו הסיבה לכך שלמרות כל הדברים הקשים שנכתבו כאן על החברה הישראלית, הישראלים אולי עקרו מישראל, אך לא הצליחו לעקור את ה"ישראליות" מתוכם. לכן ישראל ממשיכה להיות אופציה לחזרה, בין אם מעשית ובין אם תאורטית.


__________________


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nfc.co.il/img/squreColored.gif]
הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "שלום טורונטו" (כתובת זמנית של העיתון: www.shalomtorontonews.com , אימייל: shalomtoronto@bellnet.ca)


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nfc.co.il/img/squreColored.gif]
ד"ר דינה רוגינסקי היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה ותואר שלישי בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. מחקר הדוקטורט שלה שכותרתו "מחוללים ישראליות" עוסק בלאומיות, פולקלור ופוליטיקת תרבות בישראל. השתלמה בלימודי פוסט-דוקטורט באוניברסיטת ניו-יורק וכיום חוקרת אורחת באוניברסיטת טורונטו.