בכתבה מוזכר נירצי לנדסמן, הוא היה איתי בטירונות והמוות שלו הוא אחד הדברים שיותר זיעזעו אותי (הוא אמנם לא היה הייחידי שהכרתי ונהרג, אבל הוא היה הבן אדם הכי קרוב אליי שנהרג) ואני מודה שהדעה הנחרצת שלי נובעת ככל הנראה מההכרות שלי איתו.

אני לא מבין למה אתה מוכן לקבל את העובדה שאתה רכוש הצבא גם שאתה בבית, אתה צריך להיות זמין לצבא כל הזמן, אתה מייצג את צה"ל גם שאתה לא עם מדים, רוב הזכויות שלך נשללות ממך גם שאתה על אזרחי אבל ברגע שאתה מת אתה פתאום הופך לחייל סוג ב'.

בקשר לדוגמא שהבאת - אני הייתי בהלוויה של מישהי שנהרגה שבוע אחרי שהיא השתחררה, אני ממש מקווה שהלוויה של חייל לא תגיע לדבר כזה, היא נקברה במקום עלוב (עדיין לא הייתה גדר כי עוד לא בנו אותה) עם רב שזה התפקיד שלו ולכן ככה זה גם נראה (אולי בשבילו זה שגרה יומית, בשבילנו זה לא) מעבר לכאב בהלוויה הייתה גם הרגשה חמוצה שזה לא מה שהגיע לה (אני לא אומר שהיא הייתה צריכה להיקבר בקבורה צבאית, אני רק אומר שמי שכן חייל כן ראוי לדבר כזה)