אמנם אני מבקר די אקראי כאן בפורום, אבל ב"עניינו" אני די מצוי.

אני לא יודע עד כמה יש לי לתת הסבר. אין לי כמעט התעניינות באישיותו או ילדותו. ההתעניינות האובססיבית שלי היא בחייו מיולי 1944 ועד הסוף, ובמיוחד עד לשבועות האחרונים. בנושא המהלכים האחרונים של חייו, ההתעניינות אף חרגה מגדר הרגיל ובכל הצניעות, אני מחשיב את עצמי למומחה גדול בעניין מקרב דוברי העיברית (והיו לי שיחות עם אנשים שהיסטוריה הוא תחום עיסוקם ובעניין הזה עושה רושם שידעתי יותר. בכל מקרה זה נושא שולי מבחינה היסטורית). בניגוד ללא מעט שההתעניינות שלהם היא באופן כללי בפן הקטסטרופלי, אצלי ההתעניינות לא חרגה לדוגמא לכוון ההיבט הצבאי של הקרב על ברלין, למרות שהיסטוריה צבאית בהחלט מצוייה בתחום העניין שלי, כל שכן הסטוריה של מלחמת העולם בחזית המיזרחית.

לאחרונה, לאחר שעברו מן העולם אחרוני האנשים שהיו עדים ישירים למאורעות, וכן עושה רושם שלא נותרו עוד עדויות משמעותיות "מסתתרות" אי שם, ההתעניינות שלי דעכה... מאובססיה וציפיה לכל מידע חדש, או ראיון חדש (כאילו שקשיש בן 85 לפתע ישלוף מזכרונו פטים שהוא לא זימר במקירה כשהיה בן 25...) הרגשתי שהעניין נחתם. במשך שנים נשאלתי לפעמים מאיפה ההתענינות הביזארית הזו באירוע שהוא היסטורי רק מבחינת הדרמה ולא כל כך מבחינת החשיבות, ולא טרחתי לתת תשובה. אין לי תשובה גם כרגע, אני מניח שהנטיה שלי לבחינת אירועים קיצוניים מבחינה פסיכולוגית, היא שהובילה אותי לכך. מעולם ולו לרגע, לא חשתי הזדהות או חמלה כלפי המשתתפים, גם לא כשהיה ברור שבזמן מסויים חלקם היו אנושיים. למרות זאת, הצלחתי "להכנס" לסיפור באופן ענייני כמי שרוצה להבין את המהלכים והפסיכולוגיה שמאחוריהם. לכאורה, כמי שהשקיעה שעות ואף גלש לקצת עבודה אקטיבית, בכדי להבין מי עמד איפה, מתי ומה הוא שמע, אני חושב שהצלחתי בהחלט שלא ליפול לשום חולשה של "הבנת" האנשים (היטלר לא היה לבד בשבועות האלה: היו סביבו לא מעטים שמילאו את פקודות החורבן שלו), מה שלרוב מפחיד מאוד (ובצדק) בסרטים כמו הנפילה.

אני לא בטוח כמה ממה שאני אומר הוא "הסבר", אבל מה שבטוח הוא שאם חשיפה אובססיבית ל"לימודי היטלר" היא סוג של סיכון, אז אני עמדתי בו בהחלט.

כל הנ"ל נכון בלי שנכנסתי להסברים בעניני מהות "גדולים", בעיקר משום שכל ההתעניינות בנושא התחילה "סתם ככה" ואני לא מתכוון להמציא איזה אליבי מנופח. במשך השנים נתקלתי בלא מעט אנשים שחלקו את אותה התעניינות, גם הם בלי לעבור את הקווים. בכל מקרה אני מניח שאכן עבור הרוב, ירידה לפרטי פרטים בנושא, היא מסוכנת יותר מאשר מועילה, בעיקר משום הבילבול בין מה שהגדיר חוקר בשם מקדונל (קצין אמריקאי שכצב ספר עבה על אירועי הבונקר בשבוע האחרון של הקרב על ברלין) "האמת הפסיכולוגית" לאמת המוחלטת.

.