אחד האירועים המכוננים בתולדות מדינות אמריקה הלטינית ובראשן צ'ילה, פרו ובוליביה היה המלחמה הפאסיפית, מלחמה שהתרחשה בין שלוש המדינות על רקע המאבק על שטחים עשירים באוצרות טבע. על אף שחלפו 120 שנים מאז, תוצאות המלחמה נותנות את אותותיהן גם כיום. </B>המלחמה הפאסיפית שהתרחשה בין השנים 1883-1879 פרצה על רקע ניצול מינרלים חיוניים (מדשנים וחומרים החיוניים לייצור חומרי נפץ), בין בוליביה לפרו וצ'ילה. בתום המלחמה מצאה עצמה בוליביה ללא המסדרון במדבר אטאקמה אשר הקנה לבוליביה את נתיב הגישה היחיד שלה לים (לאוקיאנוס השקט), אובדן שהשפיע רבות על כלכלתה של המדינה מאז.

גם פרו איבדה שטחי אדמה עשירים במינרלים והזיכרון הכואב של הכיבוש הצ'יליאני נותר במוחם של הפרואנים מאז.

מלחמה על משאבים

ראשיתה של המלחמה בסכסוך בין צ'ילה לבוליביה, ומאוחר יותר גם פרו, אודות ניצול המינרלים במדבר אטאקמה, ליתר דיוק- אזור טאראפקה שהיה בשליטת פרו ואזור אנטופגסטה שהיווה את רצועת החוף הבוליביאנית, שני אזורים שזכו לפרופיל בינלאומי גבוה בזכות העושר שבהם- המעצמות האירופיות כדוגמת ספרד ובריטניה וכן ארה"ב הביעו התעניינות רבה שהובילה למעורבות פעילה של כוחותיהן באזור.

במחצית המאה ה-19 התגלו מרבצים חשובים של חומרים כגון גואנו (Guanu), המהווה בסיס למדשנים וכן לאבק שריפה במדבר אטאקמה.

באזורים העשירים נתגלע ויכוח בין צ'ילה פרו ובוליביה שהתקשו לקבוע היכן עובר הגבול ביניהן. את המצב ניסתה לנצל ספרד, בעבר המעצמה הקולוניאלית החשובה באמריקה הלטינית, אשר שלחה לאזור המריבה העשיר במחצבים, כוחות צבא, בכדי להשיג לעצמה השפעה על משאבים אלה. הספרדים ניסו להשתלט על פרו מחדש, נתקלו בכוחות פרואנים וצ'יליאנים שהצליחו להדפם.

האמריקנים העבירו בקונגרס חוקים קולוניאליסטים שאפשרו לאזרחיהם להשתלט על איים פאסיפיים באזור המדובר, אם הם נחשבו כעשירים במינרלים החיוניים- והבריטים השקיעו משאבים רבים בפיתוח האזור שהולאם לבסוף בחלקו בידי פרו.

התפאורה הייתה מוכנה למלחמה בין הקולוניות הספרדיות לשעבר- פרו, צ'ילה ובוליביה. מאחר והגבולות בין המדינות לא היו מוסכמים לחלוטין, בוודאי באזורים העשירים במשאבים, הכריזה בוליביה מלחמה על צ'ילה, ופרו, בת ברית של צ'ילה במלחמה בספרדים, חברה הפעם לבוליביאנים. הבוליביאנים העלו מיסים לאוניות צ'יליאניות שחלפו במימיהם והצ'יליאנים סירבו לשלם; הבוליביאנים החרימו רכוש צ'יליאני ובתגובה הצ'יליאנים השתלטו על עיר נמל בוליביאנית.

צ'ילה הייתה מדינה עשירה יותר ובעלת אוכלוסייה גדולה יותר ולאחר המלחמה בספרד כוחותיה נחשבו למיומנים ומנוסים לעומת הצבאות הפרואנים והבוליביאנים. לנוכח עליונותו, נמחצו צבאות פרו ובוליביה תחת המגף הצ'יליאני ולימה בירת פרו נפלה בידי הצ'יליאנים בשנת 1881.

מספר ההרוגים במלחמה זו נתון במחלוקת אך מוערך באלפי הרוגים לשני הצדדים, אולם צ'ילה, שבשטחה חיו מספר רב יותר של תושבים מאשר בפרו ובבוליביה יחדיו, הייתה מסוגלת לספוג את האבידות ולהמשיך אל עבר הניצחון.

פרו נותרה תחת כיבוש עד שנת 1884, ובהסכם השלום שנחתם, ויתרה לצ'ילה על שטח מסוים בתמורה לסיום הכיבוש הצ'יליאני. המפסידה הגדולה בסופו של דבר הייתה בוליביה שהפסידה את כל החוף הפאסיפי שלה ונותרה מאז ללא גישה אל הים.

ב-120 השנה שחלפו מאז המשיכה בוליביה להציג דרישה כלפי צ'ילה שתאפשר לה גישה אל הים, דבר החיוני לכלכלתה. הסירוב הצ'יליאני הנמרץ לאורך השנים הותיר אוירה חשדנית בין שתי המדינות עד ימינו.

השפעת הציר הלטיני

השנים חלפו והמציאות הפוליטית באמריקה הלטינית עברה שינוי דרמטי בשנים האחרונות:

לאחר שבמשך שנים רבות הייתה קובה של קסטרו המדינה היחידה הנאבקת בהגמוניה האמריקנית באמריקה הלטינית, החלו להתווסף אליו בעלי ברית נוספים ביוצרם את מה שמכונה "הציר הלטיני". היו אלה הוגו צ'אבז מוונצואלה ואיבו מוראלס מבוליביה שהצהירו והחלו ליישם מדיניות עצמאית המבוססת על סוציאליזם כלכלי ולאומנות מדינית.

בעודם נהנים מתמיכה מסוימת מכיוון הענקיות של היבשת- ארגנטינה של קירשנר וברזיל של דה סילבה- עומד הציר לזכות בתגבורת נוספת- פרו.

בסיבוב השני בבחירות לנשיאות בפרו יתמודדו אויינטה הומלה כמועמד המוביל ומולו אלן גרסיה, לשעבר נשיא פרו שכהונתו זכורה כאחת ההרסניות ביותר בתולדות המדינה. הומלה, כקצין צבא בעל עבר של ניסיונות הפיכה ובעל מטען היסטורי עשיר (בדמו זורם דם האינקה, לשעבר אחת המעצמות הגדולות בחלק זה של העולם בתקופה הפרה-קולומביאנית) ואשר הוא ומשפחתו משתייכים לקבוצה אידיאולוגית בעלת נטיות לאומניות פרואניות ואתניות.

הומלה מעריץ את מי שהיה נשיא פרו בזמן המלחמה הפאסיפית, אנדרס אבלינו קאסרס (Andres Avelino Caceres), בעיקר בזכות עובדה כי הוביל את ההתנגדות לכיבוש הצ'יליאני בפרו בשנות ה-80 של המאה ה-19.

עד היום נותרה פרו הרשמית נאמנה להחלטות שנבעו מהסכמי השלום עם צ'ילה לאחר תום המלחמה הפאסיפית, אולם פרו, שסבלה מהכיבוש הצ'יליאני והפסידה נתח קרקע עשיר במינרלים לצ'ילה, שמרה בליבה את העוינות כלפי צ'ילה.

צ'ילה בלחץ

עלייתו הצפויה של הומלה לשלטון, אשר ימהר לחבור לחברו איבו מוראלס באשר לנושאים פוליטיים ובינלאומיים, עשויה להוות סכנה אמיתית לצ'ילה אשר נתפסת כמדינה קפיטליסטית ופרו-אמריקנית, בעיני מדינות הציר.

בבחירות האחרונות בצ'ילה נבחרה מישל בצ'לט, רופאה בעלת נטיות סוציאליסטיות אך רחוקות מאוד מהתפיסות הרדיקליות המאפיינות את חברות הציר הלטיני. חלק גדול מנסיונה הפוליטי רכשה בצ'לט בשנים ששהתה בארה"ב, וזיקתה היא אל המערב ואל ארה"ב בראשו.

הומלה, בוגר המלחמות באקוואדור ובמחתרת המאואיסטית, "הנתיב הזוהר", בשנות ה-80 וה-90 ואשר זכה למוניטין של מפקד צבאי אכזרי אשר אינו מתפשר ואינו מהסס לעשות שימוש גם בעינויים, משתעשע ברעיונות לסגור את המעגל ההיסטורי שהחל במלחמה הפאסיפית, אירוע הנתפס בקרב ילידי אמריקה כפעולה קולוניאליסטית מצד צ'ילה. דעותיו הלאומניות ומוצאו הילידי, בדומה לאיבו מוראלס (שמוצאו מבני האיימארה) מהווים בסיס אמיתי לתוקפנות כלפי צ'ילה הלבנה והעשירה.

ב-7.5.06 ייערך הסיבוב השני בבחירות בפרו. עיני משקיפים רבים במערב, המודאגים מרצונו של הומלה להלאים חלקים גדולים מהכלכלה הפרואנית, יהיו נשואות אל פרו.

באותו זמן, האורות במשרדי קהיליית המודיעין הצ'יליאנית יוותרו דלוקים גם לאחר שעות העבודה הרשמיות. החשש הצ'יליאני מפני מלחמה עם שכנותיה היה קיים תמיד, מעתה, תיוחס חשיבות רבה לאמירותיו של האיש שבחוג חבריו ניתן למנות לצד קסטרו, מוראלס וצ'אבז גם חבר חדש- דייגו ארמנדו מראדונה, כדורגלן העבר שתומך בצורה נלהבת בקיומו של הציר הלטיני ועושה לו נפשות ככל שביכולתו, גם במולדתו ארגנטינה, שם כבר ישנם כאלו המהרהרים בקול רם, ספק בצחוק ספק ברצינות, להריץ את מראדונה לנשיאות.

להמשך - http://www.sikurmemukad.com/sikurim...dwar/peru3.html