הידיע ה המרה תפסה אותי בחו"ל. יוסי בנאי היה אחד ויחיד מסוגו. שחקן קלאסי של תיאטרון רפרטוארי, בדרן מעולה של הבמה הקלה, כותב מחונן, מושרש עמוק בהווי היהודי הס"ט של ירושלים, ומיוצמריו של ההומור הצברי (רבים ממערכוני הגשש), במאי, זמר שנסונים - אין תחום של אמנות הבמה שבה לא הצטיין ולא השאיר את רישומו.

אך שני דברים אשא אתי תמיד. את שפתו העברית הנפלאה, הדיקציה המדהימה, וידיו שהשלימו את דבריו בתנועות שאיש כמוהו לא ידע לעשות. אם הייתי צריך לקחת אתי קע אחד שלו לאי בודד, היה זה סיפורה של זוהרה היצאנית הירושלמית, שמפאת כבודה של עיר הקודש עזבה אותה ליפו, ובזכות הכבוד הזה שנתניה לבירה, זכתה להקבר בה אחרי מותה בלוויה רבת משתתפים.