בערך כלום! יש איזכורים תלמודיים שממש קשה ללמוד משהו מהם על היסטוריה ויש קטעי קטעים מכתבי הסטוריון שכתב 200 שנה מאוחר יותר. מקובל מאוד להניח שרבים מהאירועים המלווים את ההיסטוריה היהודית מלפני ימי הורדוס (כנראה מאז ימי ינאי) ועד מרד בר כוכבא הם חלק ממה שמכונה "Theological Madness" - שרשרת אירועים שבהם צד אחד אינו חולק את אותו בסיס התנהגות רציונלי כמו רוב הסביבה. זהו בשום אופן לא יותר מאשר כיוון מחשבה: הסבר כללי על מהות האיוולת שהובילה לאירועים מן הסוג אותו אנו מכירים. השקפה ביקורתית על מעט המקורות שיש לנו, וקצת מהמידע שהופק ע"י חפירות והמכתבים, מעלה אפשרות כי באופן כלשהו התפתחה כאן "אינטיפדה" שלשלטונות הרומיים לא היתה יכולת מיידית לדכא, וזאת בחבל ארץ הררי שבתחילה השלטון המקומי לא הצליח להשקיט. דיון קסיוס מזכיר מצב שבו "רק כאשר כל הארץ געשה" (והיה סיכון רציני של גלישת האירועים למדינות השכינות) הרומיים הזרימו כוחות גדולים לדיכוי המרד. העובדה כי השליטה הרומית על יהודה הוחזרה ע"י שורת חורבנות ואף מצורים, מעידה כי הרוח הקנאית שמוכרת מהמאה הראשונה לפני ואחרי, לא דעכה. חשוב לזכור כי אותה רוח קנאית הבעירה מרד שקדם בכמה שנים למרד בר כוכבא (מרד התפוצות). כל שלושת המרידות בין השנים 66-135, הסתיימו בחורבן מתוכנן ומאורגן של מרכנים יהודיים, ולמעשה ביססו את קיום היישות היהודית, כישות המנותקת מכור מחצבתה המקורי.

עובדה שניה היא כי הרוח הקנאית הזו לא שבה כנראה לפעום מאוחר יותר. השומרונים היו אלה שהובילו מרידות בתקופה הרומית המאוחרת. ניתן לכן להניח כי לרוח הקנאית שלא דעכה במרד הראשון, היה חלק חשוב בהתלקחות כאשר הרומים במהלך פוליטי מחושב מאוד, עקרו אותה כאמצעי לטווח ארוך. מסיבה זו חשוב לזכור שייתכן ותוצאות המרד לא היו פועל יוצא ישיר רק של במרד עצמו, אלא של החלטה אסטרטגית רומית לבער ריכוזים שהם ראו כלא אינגרטיביים. למרות התיאור של יוספוס על נסיבות חורבן הבית, מקובל להניח שגם אז חורבן המקדש היה פועל יוצא של החלטה אסטרטגית ולא מקרה.

לא נעים להגיד, אבל זה עבד...

.