בין חיצוניות לעבודה פנימית.(רק לעוסקי קונג פו לשיטותיו)

מה היא עבודה פנימית?

מה שאני רוצה לכתוב עליו היום היא דעתי על עבודה פנימית (Nei Gong). אני חושב הרבה על הנושא ואני יכול לסמן כל מיני מאפיינים שיכולים להיות לעבודה פנימית. מכיוון שלא מצאתי אף מאפיין כנכון לכל סוג של עבודה פנימית אני עדיין לא יכול להגדיר אותה במלואה.
דוגמא למאפיינים אפשריים: בעמידה סטטית- סוג של מתיחה של כל הגוף. הרבה פעמים בין קודקוד לעצם זנב, הרבה פעמים בין כל הגוף ממש, (עקב וקודקוד למשל או עקב וכף יד או שתיים כמו-)- עמידת ידיים למשל או כל תנועה בה גם הידיים נמצאות במצב שנראה כמו מתיחה עוד דוגמא היא Step back to beat the tiger מטאי.צ.צ.= מן שמירה על 'מבנה' שנראית כמתוחה כלפי חוץ אך היא לא ממש כזו.
מאפיין אפשרי נוסף שמתקשר למאפיין זה הוא שהתנועה שעושים נראית למתבונן כאילו נעשית כנגד לחץ. למשל דחיפה של כף היד קדימה שנראית למתבונן כאילו היד לוחצת כנגד משהו.
אני כותב 'נראית למתבונן' מסיבה שחשובה לי מאוד: כל התיאורים הללו שאני כותב הם דימויים שעוזרים להבנה (כמו כל סמל) ולא התנועה עצמה.
מה שאני מנסה להוביל אליו והוא הנושא שאני כותב עליו, והוא שדימוי בעבודה פנימית, הוא אף פעם לא העבודה עצמה. ואני חושב שפה כבר יש מספיק מתאמנים שיחלקו עליי...
כלומר: הרבה פעמים, ובמיוחד באומנויות הרכות, פוגשים תלמידים ומורים שמדבריהם עולה שהעבודה הפנימית שלהם היא באמת פנימית, כלומר בראשם.
חלק מהעבודה, כך הם טוענים, חייבת להתבצע בראש ובלי המחשבה הנכונה אי אפשר לעשות את התרגיל באופן מלא.
אני יכול להעלות מספר אין סופי של דימויים שכאלה: החל מלהעלות/ להוריד או להעביר צ'י וכלה בכניסת כדור אור דרך הטאן טיין לכל הגוף או לדמיין שכל הגוף נמצא תחת לחץ חיצוני מסוים שלו אנו מתנגדים ועוד דימויים שונים מסוגים אלה.
לדימויים עצמם אני לא מתנגד. אלא לכך שאנשים רבים מתבלבלים בין הדימוי לתנועה עצמה.
דבר זה מנוגד, לדעתי, לכל מה שאנו (המתאמנים בקונג פו, חיצוני או פנימי) לומדים.

לדעתי אין עבודה פנימית שאי אפשר לראות מבחוץ(עם קצת או הרבה ניסיון בקונג פו).
כמובן שהם קשורים אחד לשני בקשר בלתי נפרד, ועל זה אפשר לכתוב עוד הרבה. אך כדי לעשות עבודה פנימית כל מה שאתה צריך לעשות הוא את התנועה/ עמידה באופן נכון ותו לא. אפשר להשתמש בדימויים כדי לגרום למישהו לעשות אותה באופן נכון אך הדימוי חייב לבוא רק כאמצעי לתפיסה של התנועה לא לעשייה האמיתית של התנועה. דבר זה מאפשר התפתחות ווריאציות על התנועה. אם ניקח דוגמא שנ"ל: היד יכולה לדחוף חלק מהדרך כאילו היא לוחצת משהו ולקראת סוף התנועה המשהו הזה נעלם כלומר יש מכה קלה בסוף התנועה, מאוד משוחררת. זהו דימוי אחר לגמרי, אולי ווריאציה נוספת.
תלמיד יכול להבין כל תנועה שהיא, פנימית או חיצונית, לעומק וללא שום דימוי. אלא פשוט מתפיסה טובה של מה שהמורה עושה.

אני כמובן מחכה לתגובות טובות או רעות או כלשהן לאימייל שלי: laurencelie@yahoo.com