תפקידו של חייל הוא לא למות, תפקידו לבצע את המשימה תוך כדי סיכון מינימלי לו ולחבריו.

אנו חיים במדינה דמוקרטית שמקדשת את ערך החיים ואת האינדיוידואל.
גם הדת שלנו מקדשת את החיים (האדם נברא בצלם אלוהים, רק לאלוהים מותר לקחת חיים).

אני לא מאמין שזה פוגם באיכות החיילים או ברוח הלחימה שלהם.
ההבדל הוא שבמדינות אחרות לא יכולים או לא רוצים להטיל דופי בעד כמה מפקדי הצבא עשו שגיאות וסיכנו לשווא חיילים ואילו בחברה שלנו שמאוד מעורבת פוליטית ומאוד קשורה להוויה הצבאית הביקורת על צה"ל היא גדולה מאוד.

עד מלחמת יום כיפור כמעט לא הייתה ביקורת ציבורית על הצבא ולא מפני שהוא היה טוב יותר אלא משום שהתקשורת הייתה מגוייסת.
זה לא אומר שהחיילים אז היו קשוחים יותר או שראשי הצבא הקלו ראש במותם של עוד כמה חיילים פה ושם.

שים לב שהאמריקאים שהוגדרו ע"י היפנים כרכים, מפונקים ונהנתנים נלחמו בחירוף נפש במלחמת העולם השנייה לא פחות מאוייביהם היפנים והגרמנים שאצלהם הפילוסופיה הייתה אלטרואיסטית: האידיאל הוא למות בעד הקולקטיב, מותו של האדם הבודד למען המדינה או החברה הינו המוות המכובד היותר.
זה הפריע לנחתים האמריקאיים להסתער על הביצורים היפנים באיו ג'ימה או בטראווה ולאבד אלפים של חיילים מול כוח של 1500-2000 יפנים?

בסופו של דבר חייל שיודע כי לא ישלחו אותו למשימות התאבדות וציבור שיודע שבניו אינם כלי משחק בידי הגנרלים יובילו לצבא חזק יותר שאין בו סירובי פקודה, אין בו חיילים שלא מסתערים תחת אש וכל חייל מקבל תמיכה מהבית על החלטתו לשרת כלוחם.

לראייה: הצבא העיראקי בשתי מלחמות המפרץ, הצבא המצרי בששת הימים והצבא הרוסי באפגניסטן ובצ'צ'ניה ויש שיאמרו (ואני בטוח הולך לחטוף על זה ריקושטים) צה"ל והחברה הישראלית בשל"ג וברצועת הבטחון הן דוגמאות למצבים שבהם קלות הדעת של הדרג המדיני ו/או של ראשי הצבא גרמו להתמרמרות של החיילים או של החברה ששלחה אותם ולהפסד במערכה.