29-12-2004, 19:51
|
|
|
חבר מתאריך: 10.11.01
הודעות: 9,600
|
|
בכל הערוצים תקפו את מרכז החירום של משרד החוץ
על זה שלא עונים שם לטלפונים (נציגים ספורים על עשרות אלפי מתקשרים - שחלקם מתקשרים כמה פעמים בשעה), על זה שכבר יום שלם הם מבקשים להוציא את הילד מאיזה חור בסרי-לנקה ואף אחד עדיין לא הגיע, דורית זילברמן תקפה (ברהיטות יחסית) את מנכ"ל משרד החוץ על שירותיו, ודרשה ממנו שהמדינה תביא לה את הבת (שאחרי יומיים הגיעה עצמאית לטלפון ונזכרה להתקשר), והמדהים מכל, ישראלים שהגיעו במהרה לשגרירות בבנגקוק התלוננו שלקח 3 שעות להנפיק להם תעודת מעבר ושאף אחד לא ניגש לדלפקים (כאשר הנציגים היו עסוקים בשיטוט בחופים ובלענות לטלפונים של המשפחות ההיסטריות).
וכולם מספרים שהם שירתו בצבא ומשלמים מיסים - אז איך זה שלא נמצא נציג ישראלי שישא את מטלטליו למחלקה הראשונה בטיסה הראשונה או שמסוק ספישל טרם הגיע לשאנטי של הבן יקיר שלהם (גם הוא - רק סיים צבא - אז איפה 669?!).
עם כל האמפטיה למשפחות ולאובדן הראציונל המוחלט האופייני לבני אדם היסטריים (הרוב) במצב כזה, משהו מהותי השתנה בנפש הישראלי. למרות שאני מניח כי ראיינו וראינו בעיקר את ההיסטריים ביותר, זה מקרה קצה של תרבות ה"מגיע לי".
|