לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1180004

מובילי מחאת אנשי המילואים: נכשלנו במאבק נגד הפוליטיקאים\ מאת גילי כהן

חמש שנים חלפו מאז מחאת המילואימניקים בקיץ 2006, וכיום, כשהם רואים את עמיר פרץ מתמודד על ראשות העבודה ואת דן חלוץ פוצח בקריירה פוליטית, הם חשים שהזעקה הציבורית נגד המנהיגים לא צלחה

חמש שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, מנהיגי מחאת המילואימניקים צופים במנהיגי קיץ 2006 חוזרים אט אט למגרש הפוליטי, וחשים כי הם מאבדים את ההישג המרכזי שלהם. בעוד עמיר פרץ מתמודד על ראשות מפלגת העבודה, ודן חלוץ התפקד למפלגת קדימה ופצח בקריירה פוליטית, מנהיגי המאבק חזרו לשגרת יומם. אסף דוידוף, לוחם בחטיבת אלכסנדרוני - אז כמו היום, טוען כי "זה גדול האבסורדים במדינה. אנשים שנכשלו חוזרים בדרך המלך".
דוידוף, יחד עם חבר נוסף לחטיבה, רוני צויגנבוים, יזמו את צעדת המילואימניקים מהקסטל כשחזרו מהלחימה בלבנון בקיץ 2006. מאוחר יותר הם התמקמו בגן הוורדים בירושלים, ובאוהל המחאה החתימו עוברים ושבים על עצומה בכותרת: "אולמרט, פרץ וחלוץ - הביתה!". אחר כך הצטרפו אליהם עוד רבים: מ"פים במילואים, חיילים פשוטים, וגם כמה פוליטיקאים שניסו לרכוב על הגל שיצרו.
אחד ממובילי המחאה, יקיר שגב, מ"פ באגוז והיום רס"ן במילואים, חושב שלמרות זאת מאבקם צלח. "אני מבחינתי עשיתי את המחאה כי חשבתי שלא יכול להיות שיש כזה אירוע, כזו מלחמה, ואין אמירה ציבורית", הוא אומר, "היתה פאשלה נוראית של המנהיגים. התנהגות בלתי אחראית, לא רצינית, כושלת, שגויה. ולציבור יש אמירה משל עצמו, אפילו אם זו אמירה מהבטן, היא אותנטית".
ד"ר ברוך עיטם, לוחם בצנחנים שהיה גם הוא אחד ממובילי המחאה, דווקא חושב אחרת. "הסיבה שאני הגעתי היתה בעיקר עניין ערכי, לעורר דיון על הפער בין מערכת הערכים שההנהגה הישראלית פועלת על פיה לבין האזרחים, ואני יכול להגיד שבכך נכשלנו לחלוטין", מסביר ד"ר עיטם. "המטרה שלי לא היתה להדיח את האנשים האלה, אלא להציב איזו נורמה. היום בחירת המנהיגים היא עדיין כמו בתור לאוטובוס ובסופר: אם אפשר לדפוק את האחר אז יופי, אחלה".
אחרי חצי עשור, את יום השנה החמישי למלחמה יעביר הגדוד של דוידוף, איך לא, במילואים. "המאבק שלנו? זה כבר עבר. זה לא נושא שיחה. היום אנחנו בעיקר מעלים זיכרונות מהמלחמה, זיכרונות של חבר'ה", הוא אומר.
אולי הם לא יאמרו זאת בפה מלא, אבל על אף המרחק בין גזרת חלמיש שבבנימין, מקום המילואים הנוכחי, לזו הצפונית על גבול לבנון, המחאה שלהם נותנת את אותותיה. המנהיגות הצבאית והמדינית חוששת מפני דו"ח וינוגרד ודומיו, ויש שיגידו שהאפקט הציבורי הרחב הוביל לעודף מוטיבציה, לעתים פרנואידית, בהתמודדות עם איומים צבאיים, ופרשת המטס האחרון היא רק דוגמה לכך. לדברי דוידווף, "כרגע אי אפשר לבחון את ההססנות והפחדנות שפשו במלחמה. אני מניח שהיום מח"ט חושב על כל פעולה עשר פעמים. הוא לא ירצה 'גיבנת' כזו, שתמנע מהם להתקדם בצבא, או לקבל תפקיד כשהם ישתחררו".
למרות זאת, הם מודים, צה"ל השתנה בחמש השנים שעברו. העדויות שנאספו בזמן המלחמה בלבנון, על חיילי מילואים שמדווחים על בלבול בפקודות, ציוד חסר וטעויות מפקדים, התחלפו כעת בשביעות רצון, כזו או אחרת, מאופן התפקוד הצה"לי. מחאת המילואימניקים הביאה לחוק המילואים, שמבטיח שהם ישרתו פחות ימים בשנה ויקבלו על כך יותר כסף. החוק גם הוביל לכך ששגב, המשמש סמג"ד מילואים, טרם פגש את החיילים שיהיו פקודיו במלחמה הבאה, אם וכאשר.
גם בימ"חים (יחידות מחסני חירום) ובמתקני האימון הצבאיים רואים את ההבדל, וכבר לא נשמעים דיווחים על מחסור בציוד צבאי. על השאלה אם גם במלחמה הבאה תקום מחאה עממית שכזו, טוענים המובילים כי אין לדעת. "זו שאלה טובה", אומר רס"ן (מיל') שגב. "הצבא הצליח להחזיר את האמון של החיילים במערכת הצבאית. זה לא היה ככה אחרי לבנון 2006. המילואימניקים האמינו במ"פים ובמג"דים, אבל הסתכלו על המח"ט בחצי עין ותהו אם הוא באמת יודע מה הוא עושה. היום, כשעושים תרגיל של 48 שעות עם ציוד על הגב, שלא עשינו כזה מאז הסדיר, אנשים אומרים: 'אני מאמין בצבא הזה'". ("הארץ", 11.07.2011)


http://www.mako.co.il/news-israel/l...c71cae11006.htm

הדמויות הבולטות של מלחמת לבנון השנייה מנתחות את המבצע בעזה\ מאת גלעד שלמור

ניתן למצוא קווי דמיון רבים בין המלחמה שפרצה ב-2006 למבצע עופרת יצוקה בעזה. שלמה גולדווסר, יחזקאל דרור, יקיר שגב, ומשה מוסקל, מסמליה של מלחמת לבנון, נזכרים ומשווים

"צה"ל עושה עבודה מצוינת"

יקיר שגב שימש במלחמת לבנון השנייה כמפקד פלוגת מילואים בחטיבת חי"ר, ולטענתו חווה על בשרו, ועל בשר פקודיו רבים ממחדלי מלחמת לבנון השנייה. שגב הוא לוחם יחידת אגוז, קטוע יד, שלמרות המגבלה הפיזית סיים את מסלול ההכשרה ביחידה המובחרת ואף יצא לקורס קצינים. היום הוא משמש כחבר מועצת ירושלים.

"התחושה היא שהדברים מתנהלים באופן טוב ושצה"ל עושה עבודה יוצאת מהכלל", אומר שגב. "מהזווית הפרטית שלי כמפקד פלוגה ההרגשה היא שהצבא במקום אחר לגמרי: התאמנו מאז, הצטיידנו, והאימונים רציניים יותר. התחושה שלי, כאזרח שבא למילואים פעם בשלושה חודשים, היא טובה מאוד ואני חושב שגם רואים את התוצאות בשטח". (מתוך הכתבה "‏הדמויות הבולטות של מלחמת לבנון השנייה מנתחות את המבצע בעזה" מאת גלעד שלמור, באתר ‏"mako‏"‏, ‏6 בינואר 2009‏)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)