מבט מציאותי של בחורה מזמנים אחרים, על בעיות דומות כל כך:

"בחדר המיון של בית החולים, שרועים הקורבנות - הובאו לשם בינתיים

כל הפנים והקולות העמומים - לא אתאר: ילדה ללא עיניים

התמלאו בזכוכיות ורסיסים

בוכה על כך שהיא עדיין בחיים


ישנם רגשות בנפש האדם, שלה ראוי בהם להתהדר ולהתגאות

אך לא כעת - כעת אינם אלא מטען עודף בחציית הנהרות


כעת נותר רק רגש הנקם - אך המסורת מתקשים לזכור

מן המקרא סטינו שם - מיתה אל מול מיתה, קשה אותן לספור

מפני האדמה יהיו מאות אוייבים

שימחו על כל אחד מן המתים


אנו ננקום על הנערים והזקנים - על הקשישים שנכפפו בקשת, על ארונו של ילד קט, חורשת הנקמה וכינורות רכים


אנחנו הומניסטים! בהחלט

ומוקירים הנאורות כעת...

אך הומניזם לא מצאנו במבט, כואב, בוכה, עצוב וקט

על האוייב שאת מולדתינו מחלל, על יד פוחזת שנכנסת למקלט

עורפת את ראשו של המתגונן

הורסת את הקן.


לגאול את העולם ממגיפה

זה הומניזם - זו שאיפה."

(תרגום של שיר שנכתב ע"י אזרחית לנינגרד שנהרגה ב 1943. תורגם ע"י נעמי אלומים).

.