כשבארה"ב מסתבר בפעם המליון שממשל בוש לא ממלא את חובתו האלמנטרית כלפי התושבים, אנשים מקללים את בוש והאוליגרכים שלו, ולא את המדינה. לצערינו בממשל הדמוקרטי המודרני, פשטו מחלות כרוניות של ניוון ופוליטיזציה מוחלטת של כל דרגי השלטון, כולל הצבא. זה נכון בישראל, נכון בארה"ב ונכון בבריטניה. יום אחד איזה זיני בא לכאן לתווך, מחר הוא כבר מספר בראיון מיוחד שהמלחמה בעיראק היא למען ישראל.


אני חושב שהבעיה של הממשלה הזאת היא שהיא מורכבת מיותר מדי מהחומר הרופס הרגיל שאנו רגילים מימים ימימה. הבעיה עצמה היא שחסרים אותם 2-3 דמויות משיכמן ומעלה שהתרגלנו למציאותן בממשלה ואשר דואגות לראיה ברמה יותר מאשר "עד לפריימריז הבאים". האדם היחידי שעדיין פעיל ועונה לחלק מהדרישות הללו, הוא פרס ולטעמי או שהוא אכן סנילי, או שהוא מריח בחושיו החדים את המחדל העצום ומרחיק את עצמו מהסירחון.


כמו אמריקאי ממוצע, גם אני אומר משהו כמו "שרוף על המדינה, בז לממשלה". מה שכן בניגוד לארה"ב, לנו את העורף לסגת אליו ללקק את הפצעים אחרי עוד ויאטנם - לנו אין את הפריווילגיה לעלות על מסוקים ולנחות על איזו נושאת מטוסים בלב ים ואחר כך לעשות על זה סרטים הוליודיים. אנחנו חייבים לנצח בבוץ הזה. מה שמפתיע אותי הוא שיש עוד אנשים שמופתעים מכך שאנחנו מוקפים בבוץ טובעני.

.