אם לומר לכם את האמת, בהתחלה היה לי נורא קשה להתחבר לספרים של דן בראון, והם גם לא ממש עשו עליי רושם כביר. אני לא יודע מה איתכם, אבל תמיד יש את ימי הגשם האלה, שפשוט בא לכם לקרוא משהו קליל ולהעביר כמה שעות לא שגרתיות, ולקרוא משהו של דנטה, הוגו,המינגווי, קפקא או כל אדם אחר שהגה אי פעם יצירת אומנות מנבכי מחשבתו, יהיה פשוט יותר מדי.

בשביל זה האל יצר את דן בראון.

אני למשל, כשקראתי את צופן דה וינצ'י, קראתי אותו כיותר פארודיה על רבי מכר, כי מצד אחד - ללא ספק, דן בראון כותב את הספרים שלו כשמטרתו היא אחת-למכור. הוא לא כותב את ספריו מתהומות נפשו, אלא פשוט מתוך חמדנות וכישרון כתיבה מינימליסטי. אך עם זאת, יש אלמנטים של מתח בספרים שלו, ואמנם אני פירשתי את המתח הזה כפארודיה בדרכי המיוחדת והמוזרה, אך בהחלט ניתן לפרש זאת בדרכים אחרות לגמרי.

בסופו של דבר הכל מסתכם במילים, אז מה כבר ההבדל?