סכמת ההחייאה הצה"לית מתייחסת כמובן לטראומה. תורת העבודה לרופאים מבוססת כמובן על הATLS והמבחנים המקדימים בקורסי הרענון של החובשים הינם מבחני הפרה טסט של הATLS הנעשים ברשות בעלי הזכויות.
תורת העבודה לחובשים נשענת לכאורה על הATLS אך למעשה עוברת שינויים שמקורם לא תמיד ברור.
בעקרון שמירת עמש"צ וחסימת שטפי דם 'פורצים', הערכת AW מהירה ופתיחת AW עפ"י הצורך, הערכת B ונשימות פתיחה, חיפוש שט"דים ועצירתם. בעבר הייתה מבוצעת בשלב זה הערכת דופק כמותי [ובהמשך איכותי] ואז היה ניתן ערוי ראשון של ליטר [וקודם לכן מתן שני ערויים] אך כיום לאחר הערכת הדופק מלמדים את החובשים לעבור לD עפ"י AVPU [למרות שהATLS במהדורה האחרונה ממליץ על הגלאזגו] ובהמשך לE חשיפה, היפוך, הערכת מדדים ורק אז שיקול ערוי. את החובשים מלמדים לפעול עפ"י 'בולוסים' של 250 CC אך מאמר הקונצנזוס של רופאי הטראומה בחר"פ אינו מתייחס לבולוסים אלא ליעד ל.ד ומבחין כמובן בין שט"ד נשלט לבלתי נשלט. אין עסויי לב סגורים בהחייאת טראומה ובודאי שלא בהנחיות חר"פ.

לענין העמס וסע מול המתן ויצב - מובן כי ההעדפה היא להעמס וסע ובעיקר בדמם בלתי נשלט. גישה זו היא המועדפת בבט"ש בשטחים. שיטת המתן ויצב היא כורח ותעשה במתארי המתנה כאילוץ. במקרים אלו בלבד ישקל מתן ערוי. מובן שגם אז לא יעשה עסוי לב.