קודם כל אני רוצה מאוד להודות לכולכם על התגובות ועל הביקורות - בין אם אלה ביקורות טובות ובין אם רעות....

אני מודה, אני חדש בתחום הכתיבה, הכל נמצא בראש אך קשה לי לבטא הכל, לכן כל ביקורת או תגובה לתיקון אשמח לקבל!

בעניין תוכן המכתב:

אותו נער שעמד לפני השער לסוף החיים, היה עצמו סגור בדיוק כמו אימו.

אי אפשר לומר שהתמונה שעלתה לו בראש היוותה זיכרון טוב ולכן ציינתי שרוח מציקה הביאה את התמונה הזאת.... ולכן האהבה שהעניקה לו אימו חייבה אותו להכיר לה אות תודה לפני שהוא יוצא לדרך.

הנער זכה עם השנים לפחות ופחות הערכה בעיני האדם, הרגיש שהוא היחיד שהוא יכול לחלוק רעיונות עימו, את מחשבותיו היה שומר לעצמו לאורך כל הילדות- בדידות...
וכל זה לא בגלל שאינו יכל, אלא מפני שהבין שהיצור האנושי שהיה יכול לסמוך עליו זה הוא עצמו.

עם השנים, היה חושב יותר יותר לעומק, חוקר את העולם לפרטי פרטים, מנתח דברים עד קצה המחשבה ומבין שהדרך היחידה לצאת מהמעמד הנמוך הוא לעבור צעד אחד קדימה, או לפחות כך הוא חושב.


אפילו לאחר ההסבר הזה, אני לא בטוח שהצלחתי להסביר כמו שצריך, כי כמו שאמרתי- הכל נמצא בראש אבל קשה לבטא....

אם המכתב מתייחס אליי או לא, את זה תשאירו כבר לי.

נכון, אלוהים הוא זה שבוחר לנו את מסלול החיים, אך לא כולנו יודעים לקבל זאת כמו שצריך....

תודה רבה על התגובות.. תגובות נוספות יתקבלו בברכה, אם אספיק לענות עליהם או לא... רק אלוהים ידע....