בשנת 74 צה"ל נכנס לאחד מהמשברים הגדולים - שכבת פיקוד ושכבת הביניים של הפיקוד הזוטר יותר פשוט נמחק. חלקם נהרג במלחמת יום הכיפורים וחלק גדול יותר פרש מהצבא.
לפרישת הקצינים מהצבא היו 2 סיבות עיקריות:
- מעמדם בחברה נשחק (לא סיפקו את הסחורה)
- משכורתם הצבאית נשחקה.
צה"ל יצא במבצע להחזרתם של משוחררים לצה"ל, גיוס מסיבי לקבע דרך שיפור תנאי שכר .
האם מישהו זוכר את מענק הווספה שניתן לחוזרים או לכאילו שחתמו על הארכת שרות ארוך טווח ?

צה"ל עומד בפתח תקופה דומה

אין בדעתי להכנס לסוגיה מי צריך ללכת ולמה צריך ללכת והאם מוצדק שצריך ללכת. אני רוצה להתריע כי אנו הולכים לזמנים קשים ויותר מכך - לזמנים מסוכנים.
כשכדור שלג מתחיל לדהור מטה במדרון קשה מאוד לדעת מתי יעצר ולאיזה גודל יגיע.

לפני יומים שמענו שאלוף יאיר נווה החליט לפרוש
היום שמענו שאלוף אדם החליט לפרוש
היום שמענו שמפקד סיירת אגוז החליט לסיים שרותו בצה"ל
היום שמענו שמג"ד 51 החליט לצאת לחופשה על מנת להחליט על המשך דרכו.
מי יפרוש מחר ? מי יפרוש מחרתיים ?

ושוב, אינני מנסה להכנס לוויכוח האם צריכים קצינים אלו לפרוש בגלל אחריות אישית למחדלי הלחימה. חשוב יותר שגל פרישות מצה"ל לא יתרחש במתכונת 74 . חשוב שקצינים טובים ישארו בצה"ל ולא ירגישו שהם הפריירים היחידים שנשארים. חשוב שהטובים ימשיכו לשרת בצה"ל ולא רק אילו שאין להם ברירה.

אנו יכולים להמשיך להקיז דם אחד לשני אבל אנו צריכים לזכור כי בצפון ובמזרח מחכים כאילו שרוצים להקיז את דמם של כל הישראלים.