מהפנימייה בחיפה לתא המעצר בבוליביה # ממפקדת צבא היבשה האמריקאי לתרגיל הענק המשותף לישראל, לירדן ולטורקיה # ראש אגף התקשוב, האלוף אודי (שינוטר) שני, פורש מצה"ל ובוחר את 10 התחנות המרכזיות בחייו

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]


מאת ניר נוימן, כתב 'במחנה'
הפנימייה הצבאית בחיפה

התחנכתי בפנימייה הצבאית שבבית-הספר הריאלי בין השנים 1971-1975. גדלתי על ההירואיקה של מלחמת ששת הימים, מחד, ועל אירועי מלחמת יום הכיפורים, שהתרחשה בתחילת השביעית. זה לא היה טריוויאלי עבורי, שכחיפאי אני אלמד בפנימייה צבאית בחיפה, כמו שזה לא היה טריוויאלי ללמוד דווקא בבית-הספר הריאלי. התקופה ההיא הייתה חוויה: תרבות, שאיבת ערכים, התוודעות לחבורה נפלאה של אנשים שעד היום הם מבחינתי "החבר'ה מהפנימייה" - בהם האלוף אבי מזרחי ומפקד בסיס חיפה של חיל הים, תא"ל יוחאי בן-יוסף. חבר'ה שנפגשים עד היום, בכל יום עצמאות, לאירוע חברתי משותף, למרות שהשנים עברו וכל אחד חי בעולם אחר, עיסוקים אחרים ומשפחה. הפנימייה הייתה בעצם תחילתה של דרך חיים צבאית - אז עוד התבקשנו לחתום לשש שנים - והצבא "כבר נכנס לראש". למדנו לא מעט מורשת קרב וגדלנו על הסיפורים הגדולים, אבל אני חושב שהפנימייה הנחילה לנו בעיקר את הרצון להצליח, בדגש על החיים הצבאיים. אלה ארבע שנים מחיי שמהוות בהחלט נקודת יסוד בעיצוב האישיות.


מלחמת שלום הגליל

לפני המלחמה החלטתי להשתחרר ונסעתי לטיול ארוך בחו"ל, כהרגלי. המלחמה תופסת אותי בפריז, ואני מחליט לשוב ולהצטרף לגדוד 429, תחת חטיבה 211 בפיקודו של אלי גבע. לגדוד כבר היה סמג"ד שמינו במקומי, ואני חובר אליו בצור, מאלתר טנק ומצטרף למלחמה. ביום הרביעי למלחמה נפצע המג"ד, עמוס מלכא, בדרך לדאמור ואני מקבל את הפיקוד על הגדוד ומוביל אותו דרך קרבות דאמור, עין ענוב, קבר שמון ועד החבירה לביירות.
מן המלחמה הזאת אני לוקח את המנהיגות בקרב, שהבנתי שתיווצר רק אם אנשים מאמינים בך - אמנם הייתי מג"ד בפועל בן 25, אבל לא הרגשתי לרגע שיש לי בעיה בהובלת הגדוד. למדתי גם מהו פחד - לא פחד משתק, אלא פחד בתחושות. הבנתי את ערכה של דריכות, שכן אם אתה לא דרוך בסיטואציות שאתה נמצא בהן, אזי מהר מאוד אתה נמצא במקום אחר. המושג "דריכות" מסייע לך אחר-כך לחנך דורות של מפקדים, ומסייע גם לך באופן אישי. מהמלחמה אני לוקח איתי גם את ריח הבשר החרוך. זה ריח שנחרט עמוק מאוד בזכרוני, ולימים, כשטיילתי עם אשתי בעמק הפאשו-פטינאט בנפאל, בו שורפים את גופות המתים, אני נזכר בריח וזה מחזיר אותי לאווירת המלחמה.
המלחמה הייתה בעבורי גם היחשפות ראשונה להומאניות הישראלית. בביירות, בניגוד לחיילים הסורים שהיו שם קודם, אכלנו במסעדות ושילמנו טבין ותקילין, ביקשנו רשות להתמקם עם הגדוד במבנים של אזרחים - לא בדיוק קוד של צבא רגיל. המלחמה הייתה אירוע מעצב בחיי, בסיומה קיבלתי דרגת רס"ן, ויצאתי לשנתיים של לימודים.

מסעותיי בעולם

על אף שאני חייל הרבה שנים, הספקתי להסתובב המון בעולם. בצעירותי הייתי חותם קבע בכל פעם בעבור תפקיד אחד, ובין לבין הייתי מטייל - פעם מספר שבועות ופעם מספר חודשים. אני מאוד סקרן בהקשרים האלה, אוהב מאוד אנתרופולוגיה ואת עצם החשיפה לתרבויות אחרות.
כשאתה חי במדינת ישראל ובייחוד בעולם הצבאי, יש לך מעין "חיים של קשית" - עולם מדהים, מאוד רחב ומגוון, אבל כשאתה מגיע למקום אחר בעולם אז מיד אתה מבין פרופורציות מהן. יש בזה היחשפות, עניין, הרפתקנות ובעיקר עושר פנימי רב. בין ההרפתקאות שעברתי בחיי, ניתן למנות טיפוס על הר געש פעיל בפאקיה שבגוואטאמלה ובבואז שבפנמה, מפגש עם שבט האורו ביערות המזרחיים של אקוודור, טיפוס עם אשתי על הלאנג-טאנג בנפאל, קבלת שבת אצל שבט ה"ישראליטס" בעמק האורובמבה בפרו ואפילו לילה בתא מעצר בבוליביה, כשכבר הייתי סגן-אלוף.
לפני שמוניתי לראש אגף התקשוב טיילתי בווייטנאם ובקמבודיה, ומיד אחרי שאסיים כאן אני נוסע ללאוס ולבורמה. הייתי מאוד הרפתקן בהקשר זה בצעירותי, אבל יש היום משפחה וילדים, אז ההרפתקנות קצת יותר מסובכת.

עם המשפחה בארה"ב

אני נשוי לתמר, יועצת חינוכית במקצועה, ואב לשלושה ילדים - הרדוף בת 16 וחצי, אפיק בן 15 וצור בן 8. משפחתי מלווה אותי שנים ארוכות, אולם לעולם אני יודע שאינני מספק את הבית. למרות שהקפדתי תמיד לבקר בבתי-הספר של הילדים והגעתי לאירועים ולמפגשים, ודאגתי, גם כאלוף, להכניס ללו"ז ליווי של הילדים לבית-הספר ביום הראשון ללימודים - אני בהחלט אינני מספק. תמר אשתי היא הנושאת בנטל והיא שמכירה את עולמות התוכן שאינני מודע להם כלל.
בשנת 1991 נשלחתי כאל"ם לארצות הברית, לכהן שנתיים כקצין קישור במפקדת צבא היבשה האמריקאי בווירג'יניה. משימתי הייתה להסתובב ברחבי המדינה ולתחקר אנשים שהשתתפו בתפקידים שונים במלחמת המפרץ, על מנת להביא את לקחי המלחמה ארצה.
אני מחשיב בהחלט את התפקיד בארה"ב כאירוע משפחתי מעצב לפני הכל, לא רק בגלל שהיה לנו זמן אינסופי ביחד, אלא בעיקר בגלל שחווינו ויצרנו המון חוויות משפחתיות והשיתוף המשפחתי היה עצום. בני האמצעי, אפיק, נולד שם, וזו הייתה עוד חוויה עצומה בפני עצמה. אני ממליץ בחום לכל קצין לקבל עליו תפקיד בחו"ל, ואין זה משנה מה משכו. זה זמן למשפחה, זמן לפרטיות, זמן לשפה וללימוד ובעיקר - זמן אינטנסיבי להיחשף לילדים.

התרגיל הטרילטרלי

בשנת 1999, כששימשתי מפקד מרא"ם (מרכז אימון מפקדות), הייתה לי הזכות לקחת חלק בעיצוב אמיתי של מערכות יחסים. קיימנו תרגיל מפקדות משותף לטורקיה, לירדן ולישראל, ועליי הוטלה המשימה לעצב ולייצר תרגיל. לתרגיל היו מאפיינים שכולם היו זרים לנו כישראלים - תרגול של כוח שמירת שלום, נוהלי עבודה של נאט"ו, תרחיש על מדינה וירטואלית, שפה אחרת, עבודה לפי מנדט של האו"ם - כל דבר כאן היה חדש עבורי.
בניתי את התרגיל במשך שנה, בעשרות מפגשים עם השותפים, עם צוות של 25 קצינים מצטיינים מכל יחידות צה"ל, והוא התקיים לבסוף במשך שבוע שלם באקדמיה צבאית באיסטנבול. מן התרגיל למדתי שלאנשי צבא יש מן המשותף: יש תרבות אחת, חשיבה משותפת וגם בעיות דומות. לא משנה איפה הם בעולם, הם מתחברים. עוד למדתי, שבסופו של דבר, אנשים עושים את כל הסיפור. חוויתי שם חוויות מדהימות שאי-אפשר להסביר, ועד היום יש לי חברים מהתקופה ההיא שמכהנים כגנרלים בכירים מאוד בצבאות טורקיה וירדן. אחת החוויות הזכורות לי מאז קשורה לקצין ירדני בשם משעל. במהלך ההכנות הוא היה אלוף-משנה, ותוך כדי התרגיל סוכם שהוא עולה לדרגת תא"ל בצבא ירדן. החלטנו, הצוות, שאנחנו עושים לו טקס הענקת דרגה מאולתר עם דרגות תא"ל ישראליות. וכך מצאתי את עצמי במועדון קצינים בטורקיה מעניק את דרגות השדה שלי לבחור ירדני. זו הייתה רמת הקשר, ועד היום אנחנו מתכתבים, אחרי שכבר פגשתי את בניו ומשפחתו. מהסיפור הזה למדתי שלבני-אדם, לא משנה מה מוצאם או ההיסטוריה שלהם, יש רגשות, מחשבות ודעות - אבל יש להם בעיקר לב, וכדי להגיע אליהם עליך לדבר לתבונת הלב שלהם.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_HE/pages/tans.gif]




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]

קצין שריון ראשי


כמעט את כל חיי הצבאיים עשיתי בשריון, חיל שיש בו משהו שקשה מאוד להסביר ונקרא "אהבת הטנק". יש במושג הזה שילוב של כוח, יופי, מקצועיות ומקצוענות, יש בזה ריח, יש בזה לכלוך והמון חברות ואחווה. ה"ריח" של הצוות בצריח מעיד על כך שאחד תלוי בשני: אם הנהג עושה טעות - כל הטנק הפוך, אם התותחן לא פוגע - כל הארבעה חוטפים. יש בזה פילוסופיה מאוד עמוקה של המושג "צוות".
בהיותי קצין שריון ראשי (2000-2001) מצאתי שאדם אחד, שיודע ללכד סביבו מקצועיות, רעות, מורשת ואנושיות - ישפר את תדמית החיל ומיצובו, וזה היה היעד שלי בשנה שבה מילאתי את התפקיד, שכמה שהייתה קצרה, הייתה מהנה מאוד. מצאתי שצריך להילחם על עקרונות, ולא להצדיק אותם; שצריך להרשים ולהוכיח שזה מרכיב מכריע - לא בתיאוריה אלא בפרקטיקה; מצאתי שצריך להעמיד דברים על דיוקם ולא רק לדבר מהגיגי לב. גם אז אמרו - "מי צריך טנקים?" - ההצדקה לכוח משוריין היא מוכחת וקיימת, והמפקדים המובילים את החיל, הם אלה שצריכים למצב אותו במערך היבשה.
במהלך התפקיד התאהבתי בוותיקי חיל השריון, שהכרתי לראשונה דרך המפגשים ועמותת השיריון. חלקם שמות היסטוריים, חלקם מיתוסים וסיפורי גבורה מהלכים וחלקם עתירי ניסיון שלא יסולא בפז. אלה האנשים שהביאו את המדינה למה שהיא היום ויש להם כל-כך הרבה מה ללמד, מה לתרום ומה לומר, ואני מציע, בפרט היום, להקשיב להם.

מפקד עוצבת הפלדה

שמחתי כשקיבלתי את הפיקוד על אוגדה 162, שכן הייתי מח"ט 401 וקצין באוגדה משך שנים. התקופה שאפיינה את שירותי באוגדה 162 הייתה התמודדות עם טרור מתחדש בבקעת הירדן. בלילה הראשון שלי כמפקד האוגדה, נהרגה נערה בגבול הגזרה הצפון-מערבי של האוגדה, ומאז אותו לילה ועד יומי האחרון שם, היכו בנו גלי טרור, ניסיונות הולכים ונשנים לפגיעה, אירוע חמרה, אירוע מכורה, רציחות ופיגועים על הכביש המרכזי בבקעה (כביש 90) וניסיונות חדירה מירדן. אני זוכר שראש המועצה דאז, דוד לוי, אמר לי שמאז תקופת המרדפים לא הייתה תקופה כל-כך סוערת בבקעה.
כך מצאתי את עצמי מחוייב לייצר מציאות ביטחונית חדשה במרחב הזה, נקרע כל הזמן במתח שבין נורמת החיים שדרשו התושבים, לבין מתן פתרון צבאי, כשמרבית המשאבים ותשומת הלב של הפיקוד מופנים לאיו"ש. מצאנו עצמנו רוב הזמן בלי יחידות, שהיו בתעסוקות בעזה או באיו"ש מחד, ומאידך התבקשנו למלא משימות אוגדתיות ברמת הגולן ובלבנון. המתח הזה - למצוא קווים שווים, לתת מענה לכל אחד מהמימדים, לייצר את התפקיד הדומיננטי אל מול המפקדים שלנו ולהיות מקצוענים - היה אתגר גדול. התקופה הזו התאפיינה בפיתוח ידע חדש. יזמנו, לדוגמה, את "רעיון ההתמרה", שבו לוקחים התרחשויות שנעשות בזירה אחת ומתמירים אותם לאירועים אחרים. אני מוריד את הכובע בפני המח"טים שלי ושותפיי באותה תקופה: יואב הר-אבן, נועם תיבון, אבי אשכנזי, סמי תורג'מן ועוד - צוות נהדר, מפקדים שמשמשים היום כולם בתפקידים מרכזיים בצה"ל, ואני מקווה שלמדו, הפנימו ולקחו "חומרים" שישמשו אותם במעלה הצלחתם ודרכם בצה"ל. אני תמיד אומר שהילדים שלי מוצלחים, ואני בטוח שהם יגיעו רחוק.

סגירת מעגלים

לא מעט מעגלים סגרתי בחיי הצבאיים, חלקם במודע וחלקם בתת-מודע. למשל, הייתי צמ"פניק בחטיבה 401 וסגרתי מעגל כמח"ט. אבל שני מעגלים אחרים שסגרתי מהווים פרק חשוב ומשמעותי ביותר בחיי: הראשון - כשמוניתי לראש אגף התקשוב סגרתי מעגל עם אבי ז"ל, שהיה איש חיל הקשר (חי"ק) והשתחרר בשנת 1974, שנה לפני גיוסי לצה"ל. עם כניסתי לתפקיד החלטתי לארגן ערב מורשת עם כמה מאנשי חיל הקשר הוותיקים שהכירו אותו. במפגש היו גם אמי ואחי אריאל, שמשרת היום במערך הטכני של צוללות חיל הים, ויחד שמענו על חי"ק של שנות ה-50, שעשה מאז כברת דרך משמעותית. אפילו ביקרתי ביחידת ייצור הצפון "טופז" במה שהיה פעם משרדו ה"אימתני" של אבא והיום משמש כמטבחון רעוע. מאז, בכל פעם שהחבר'ה האלה היו רואים אותי באירועים, הם היו קוראים לי "הבן של אפרים". אבי נפטר לפני כעשרים שנה בן 63 בלבד, ולמעשה לא הספיק לספר לי על חיל הקשר שהכיר.
את המעגל השני סגרתי השנה, בהגיעי כאלוף בצה"ל למחנה פלאשוב בפולין כחלק ממשלחת צה"ל. בפלאשוב שוחרר אבי כניצול שואה, וגם אני סיימתי בו את המסע שלי. את המסע עשיתי עם גביע הבר-מצווה של אבי - השריד היחיד שנותר מכל ביתו בגרמניה, אליו חזר לאחר שחרורו מפלאשוב. מאז המסע הזה אני מעריץ את אבא שלי ומבין את ההבדל שבין לשמוע את הסיפורים (שבני, צור, מחבב במיוחד) לבין לראות. לראות בעיניים את המרחקים, לנסות לדמיין איך מתנהגים שם, להבין את הרצון לשרוד - זה הדבר הגדול שהבאתי איתי מהמסע. אני מסופק אם הילדים של הדור הזה היו יכולים לשרוד שם את התופת, לברוח, להיתפס ושוב לברוח, לחיות בזהות בדויה. אין ספק שהצטערתי על שלא הספקתי לעשות את המסע הזה לפולין עם אבא.

הריסת בתים, תרתי-משמע

מהיותי מ"מ נחשפתי לשכול ולמוות. המט"ק שלי, ולדימיר סמיונוביץ' ז"ל, היה ההרוג הראשון בסיני וזו הייתה ההיחשפות הראשונה שלי אל המוות, שההקשר הרחב שלו הוא הרס המשפחה ושינוי המבנה החשיבתי והרגשי של כל משפחה. מוות כזה הורס בית, מייצר שכול, גורם לכאב בטן עמום שאינו מרפה, למועקה, יוצר תחושה עמוקה של חוסר, דמעה שזולגת באופן קבוע. סביב שירותי הצבאי חוויתי בתים שנהרסו כתוצאה משכול בהמוניהם, בין אם תחת פיקודי הישיר, בין אם על ידי, לצדי, או בדרך עקיפה.
בתחילת תפקידי כאלוף הוטל עליי לעמוד בראש ועדה שבוחנת אפקטיביות של הריסת בתים. ישנם שלושה גורמים להריסה כזו: הריסה ממניעים של הרתעה כנגד מתאבדים, הריסה תוך כדי פעילות מבצעית והריסה מתוך בנייה בלתי-חוקית, ואי-אפשר לנתק בין הגורמים האלה. בגישה הצבאית הקונבנציונלית לא הייתי מגיע לחידוש בעניין הזה, וחידוש מבחינתי זו זווית הסתכלות "קבועה אבל אחרת". לכן החלטתי לצרף אנשי רוח לוועדה הזו, ביניהם הסופר אלי עמיר, והם שסייעו לנו להבין משמעויות אחרות ועמוקות. זה בפירוש היה פירוק קובייה מאוד מורכבת, שיש לה נפיצות גבוהה מאוד והשפעה רחבה מאוד בחברה בישראל, על כל גוניה הפוליטיים והאידאולוגיים, גם אתגר מדהים וגם חוויה אינטלקטואלית.

ראש אגף התקשוב

הפיקוד על אגף התקשוב היה בעבורי חוויית חיים, לא רק כי זו דרגת אלוף והצטרפות לעולם המטה הכללי, אלא בעיקר כי יש כאן לפני הכל אתגר עם עולם תוכן שונה ועם עיצוב ארגון חדש. אגף התקשוב זה לא חיל הקשר. תפקידי היה למצב ארגון שהיו לו המון התנגדויות, אבל היה מחויב ב"סיפוק סחורה" ובהגשמת תוצרים בזמן קצר. למדתי שהמדהים והמרתק בעולם התוכן הזה של תקשוב, הוא שכל הזמן יש חידוש והתחדשות, וכל פתרון שאתה מייצר בתוך שנתיים כבר לא רלוונטי בגין ההתפתחות הטכנולוגית. היה פה אתגר לשנות מצב חשיבה לארגון של צה"ל כולו. אנחנו פיתחנו את רעיון ה"בין" - בין-זרועי, אבל לא רק בנושא קישוריות, אלא גם פיתוח ידע חדש של הצבא בעניין הזה. ידע שאינו רק טכנולוגי, אלא גם תפיסתי, גם ארכיטקטוני וכמובן גם טכנולוגי. ההיחשפות האישית שלי לעולם ה-TI (Technology Information) גרמה לי הנאה, סיפוק ועדנה.
שינויים ארגוניים תכופים היו מנת חלקנו, דבר שלא סייע לנו כל-כך. העברת חיל התקשוב, למשל, לזרוע היבשה היא סוגיה שהתחבטנו בה. זהו חיל שיש לו המון היבטים הנוגעים לכלל צה"ל, אבל הוא מזוהה עם המילה "יבשה" לא מעט. אם שואלים אותי, חיל התקשוב צריך להיות חלק מהאגף. זה לא אומר שאין צורך בתקשוב ביבשה, אבל החיל במובן המקצועי-תפעולי צריך להוות מרכיב באגף.
תשתיות התקשוב היוו מרכיב מאוד חשוב בלחימה בחיזבאללה - בלי צבע או זהות זרועית, הגיע כלל המידע לכל מקום - המודיעין קיבל חוזי, האוויר הגיע לירוקים ולהפך. העולם המתקדם הוא שם, אלא שבצבא יש המון דיסציפלינות שמונעות ממשאבים, מכוח או מארגון. בסופו של דבר, כולם מבינים שצריכה להיות תשתית אחת ותקשוב אחד.
אני מסיים את תפקידי באגף ויוצא שוב לטייל. כבר בפברואר אני מתכוון לטייל בלאוס ובבורמה, ומיד אחר-כך אקח את כל המשפחה לטייל בתאילנד. אחר-כך אתחיל לחשוב מה הלאה. לאן אני ממהר?

http://www1.idf.il/dover/site/mainp...&docid=58812.HE