הבריחה לליטני (מלחמת לבנון השנייה).

חלק ראשון........



אני זוכר את אותו היום כאילו זה היה היום. אני ידעתי שאני יצטרך ללכת למלחמה במוקדם או מאוחר.

הרבה פעמים אחרי שהמלחמה התחילה אני הסתובבתי בעבודה וראיתי שם הרבה מאוד מילואימניקים

מסתובבים עם פנים עצובות אבל הרבה אחריות, אני קצת התביישתי, אמרתי לעצמי: המלחמה התחילה

לפני כמה שבועות אבל עדיין לא קראו לצוות שלי או ליחידה בכלל.

זאת הייתה תקופה לא קלה, הורים היו באותו הזמן באירופה בחופשת מחלה כדי לקבל כל מיני טיפולים

ואני נשארתי בארץ תוך כדי משבר רציני בהרבה מובנים. היה לי משבר רציני בזוגיות אחרי 3 שנים.

אחרי כמה שבועות של המלחמה אני מדבר עם דוד , לוחם בפלגה והוא אמר לי שיכול להיות שכבר יש פקודה

ליחידה ובקרוב מאוד אנחנו נוקפץ. אינני הייתי כלל מופתע כי רק בשנתיים האחרונות היחידה שלי רק התאמנה על התרחיש הזה של מלחמה בלבנון. היינו עושים איגוף אנכי לתוך "שטח האויב" , מאתרים

מטרות, משמדים וחוזרים ל"ארץ". לא חשבתי שיום אחד אני יצטרך לבצע משימות כאלה באמת.

יום שבת , 1.00 בלילה ואני מקבל טלפון מהיחידה ששם אומרים לי להתייצב בבסיס יחידה בצומת

ביל"ו בשעה 8.00 בבוקר. אני לכנתי את כל הציוד ולא הצלחתי להירדם.

יום ראשון בבוקר ואני מגיע לצומת ביל"ו, תמונה מאוד מוזרה התגלתה לעיני: כל הצומת הייתה פשוט מפוצצת ברכבים על הכבישים ועל המדרכות , בכל מקום יש רכבים , כל אוגדת צנחנים הייתה באותו המקום.

בהתחלה כמובן הייה בלגן אבל אחרי כמה שעות התאפסתי מהר מאוד על כל הציוד וחברתי לצוות שלי.

בשעות הצהריים אנחנו נסענו לבסיס אימונים של פיקוד הצפון ושם התחלנו להתאמן בידיעה שנלך ללבנון.

האימונים לא היו לי קלים בכלל , פיזית וגם נפשית הייה לי מאוד קשה. כל יום אימונים של ירי , עליה למסוק וירידה ממסוק עם המון משקל על הגב, מסעות אלונקות, אימוני לחימת גרילה ו כמובן אימוני יעוד.

האימון הכי קשה לדעתי זה היו אימוני לש"ב. הייה לי קשה כי ההורים בחו"ל והייתי צריך לשקר להם כל הזמן וגם חברה שהיה לי משבר עמוק איתה באותה תקופה. הייה לי קשה. כל האימונים נערכו כמעט שבועיים. תוך השבועיים האלה אנחנו עברנו הרבה מאוד פקודות וביטולים, אולי עשרות או מאות.

אחרי ביטול מבצע של הקבינט המדיני כשה כבר הצוות שלי הייה על הגדר אנחנו חזרנו לבסיס.

אני לא יודע עם שמחתי באותו הרגע או לא אבל ידעתי שזה לא ישנה כלום ואני בכל זאת יצטרך להיכנס ללבנון. אחרי שחזרנו לבסיס , הודיעו לנו שנצא הביתה ל24 שעות, אני זוכר שכולנו צחקנו שמשחררים אותנו כדי להספיק להיפרד. הייתי בבית 24 שעות וחזרתי לבסיס . כל מה שהרגשתי בבית זה יהיה בסיפור אחר אבל כבר אחרי שהגענו הודיעו לנו שהמבצע התחדש ויש אישור אבר בוטלו המסוקים, פה אני קיבלתי הלם כי הייתי צריך לסחוב המון ציוד יעודי. אחרי 24 שעות הצוות שלי כבר הייה ליד הגדר. אני עדיין לא מסוגל לשכוח את הריח המגעיל שבאה מן הצד הלבנוני, אולי זה פסיכולוגי אבל אני זוכר טוב מאוד את השילוב הריחות של פיח וגוויה של חיה ,מגיעה מהצד הצפוני של הגדר. לפני פקודת כניסה אני הסתכלתי אחורה כדי לראות את הארץ , אולי בפעם האחרונה. אני ראיתי שהכול כל כך יפה, מלא צמחיה ואורות אבל כשה סובבתי את הראש אל המקום האני אמור להיכנס אליו ראיתי את ההפך המוחלט: חושך, קור, רוח חודרת עצמות וכמובן הריח המפחיד שמגיע משם. בתור אנחנו התחלנו את התנועה קדימה, הולכים מהר ומתרחקים מן הארץ. כבר אחרי המטרים הספורים אני התחלתי קצת לפחד כי ידעתי שבמקום הבו אני הולכים ,אני כוחות צה"ל. אחרי כמה שעות כשה עברנו בוואדי כולנו זהינו "סאגר" שאף מאלינו ופתאום עוד אחד.

אנחנו ירדנו במקום, הלב שלי התחיל לעבוד בקצב מטורף, אמרתי לעצמי: הינה זה מגיעה . אנחנו אחרי כמה דקות קמנו והמשכנו בתנועה אל היעד. היינו צריכים ללכת מהר כדי להגיע בחושך ליעד ולא באור כדי שלא יגלו אונו האזרחים או לוחמי חיזבאללה. אחרי לפחות 4או 5 שעות של תנועה ,התחלנו לעלות לכיפה . הגענו לכפר והתחלנו לפוצץ דלתות של הבתים ולזרוק רימונים בפנים. אני זוכר טוב איך שבקושי הצלחתי במהירות

תוך כדי ריצה להגיע לבית "שלנו" ובדרך ראיתי את המח"ט דני. היינו באותו בית יומיים וכל הזמן שמענו את ירי ארטילרי של כוחותינו וירי טילים של המסוקים שלנו. וכל פעם כשה שמענו רעש שלא הצלחנו לזהות , צעקנו: סאגר!!!! כל הצוותי תפסו מחסה ונפלו על הרצפה. אחרי יומיים אנחנו התארגנו לתנועה לילית ארוכה כדי סוף סוף להגיע ליעד, לכפר ר’ . אחרי מסלול ארוך בלילה בדרך פגשנו את הכוח של המח"ט ומאבטחיו אמרו לנו שכמה לוחמי יחידת הנדסה של החטיבה נהרגו משני טילים על הבית שלהם שהיה

בתווך של 200 מטר מהבית שלנו. אני קיבלתי הלם: מה? איך? 200 מטר לידינו? יישר למרות כל הקושי של ההליכה התחלתי להיזכר בכל הפיצוצים שאני שמעתי , כי יכול להיות שחלק מהם זה היו טילים שפגעו באותו בית של הכוח שלנו. השעה היא 5 בבוקר ויש כבר אור, אנחנו עולים למעלה לכפר שלנו. אני חברתי לצוות של המח"ט כדי לקבל אינפוזיה מהרופא של המח"ט והתנתקתי מהצוות שלי. התחלתי תנועה יחד עם החוליה של המח"ט דני. אחרי 5 דקות של עליה התחלנו לשמוע את היריות הראשונות של הכרב הקשה האמור להתחיל בקרוב. הייה קרב קשה שאליו אני יספר בחלק השני של הסיפור. אני וחוליה של המח"ט נתקלנו בצד הדרומי של הכפר . אחרי חיסול המחבל התחילו ליפול אלינו פצמרי"ם . אני בטוח שגם כוחותינו ירו אלינו קצת. לוחם אחד מהצוות של המח"ט נפצע קשה כשה הוא היה אולי 10 מטר לידי. אחרי הייתי ליד המח"ט אני שמעתי גם דיווחים של הצוות שלי. שמעתי גם שכבר יש הרוג בקרב, הוא קיבל כדור ללב ומת במקום.

כמה ימים הינו במקום המקולל הזה . אחר כך קיבלנו פקודה לרדת לשטח פתוח ולתפוס עמדות. שם כבר קיבלנו פקודה לחזור עוד הפעם לאותו המקום כי זיהו שם עוד חוליות מחבלים. אחרי עוד יום קיבלנו פקודה לחזור לארץ. לקח לנו כל הלילה בתנועה מבצעית לעבור הרבה קילומטרים עם משקלים על הגב כדי להגיע מהר הביתה. הכי טוב אני זוכר את הקילומטר האחרון, כולנו הלכנו כבר על הציר לוגיסטי וראינו את האורות של המדינה הנפלאה שלנו. אחרי שעברנו את הגדר , פגשו אותנו נציגי היחידה שלנו עם מתנות והרבה אוכל

אבל אני רציתי לעשות רק שלושה דברים....סליחה ארבה ....: סיגריה, להוריד את המשקל, להתקשר לאמא ולחברה.



מוקדש ללוחמי חטיבת צנחנים מובחרת.