1. הבנה לקויה של מצב מדיני: מטרת המלחמה העיקרית היתה לשלול מהחיזבאללה את חופש הפעולה בגבול הצפון. לשם כך היה צריך או ללחוץ על ממשלת לבנון להתחיל לשלוט בדרום (לחץ בסגנון "ענבי זעם"- וכיום ברור שהממשלה בלבנון מעורערת מכדי להתעמת עם החיזבאללה), או להיכנס פנימה, לנקות את הדרום, לפגוע בחיזבאללה ואז להכניס כוח לבנוני/ בינ"ל. נראה שהממשלה מחד פחדה לשלוח את צה"ל לטהר את הדרום, ומאידך ציפתה באופן לא מציאותי שכוח בינ"ל/ לבנוני יעשה זאת עבורנו.

לסעיף זה נכנסות גם ההפצצה בכפר קנא והשימוש בחימוש מצרר בקרבת כפרים- פעולות שנזקן המדיני רב מתועלתן.


2. אי- התחשבות ברקטות קצרות הטווח: היות והממשלה ופיקוד צה"ל לא רצו לתקוף חזיתית (מחשש לאבידות), הצבא ניסה טקטיקת שחיקה ע"י פשיטות ותקיפת החיזבאללה בכל מקום בו הוא מאותר. זו עשויה להיות טקטיקה יעילה לאורך זמן (למשל, באיו"ש), אך ירי הרקטות על הצפון יצר לחץ חזק להגיע להכרעה. ייתכן וניתן היה להשיג תוצאות טובות יותר ע"י משיכת המבצע מספר שבועות נוספים, למשל ע"י כיבוש אזורי שיגור "עמוסים" במיוחד, תמיכה מוקדמת וטובה יותר בעורף, ודוברות יעילה יותר.

ועל כך נאמר "דע את עצמך, דע את יריבך- ולא תפסיד במאה קרבות".