מי מראשי המטה הכללי של צה"ל הגישו את התפטרותם? מדוע עשו זאת? ואיך הגיבה התקשורת?

ינון רויכמן

מקור

"פירמידה שנושאים אליה עיניים בהערצה, בישראל ומחוצה לה, יהודים וגויים, ידידים ואויבים"

הרמטכ"ל משה דיין מגדיר את מעמד ראש המטה הכללי של צה"ל

במידה וקראתם חדשות ביומיים האחרונים לא נחדש לכם, באם נקבע כי התפטרותו של הרמטכ"ל דן חלוץ, היא האירוע העומד במרכז סדר היום הציבורי בישראל. סביר יהיה גם לומר כי מעט מן אזרחי המדינה חשים פליאה אל מול העיסוק הנרחב והמקיף בניתוח ופרשנותו של אירוע זה. שכן בישראל, כך נהוג לומר, חורג מעמדו הציבורי של ראש המטה הכללי ממעמדם של מקביליו בארצות אחרות. אולם מכיוון שמדור זה מטבעו עוסק בעבר לא נוסיף פרשנות או ניתוח מעמיק אל תלי התלים שכבר נכתבו, אלא נחזור שנים אחורה, אל הימים בהם הניחו ארבעה רמטכ"לים אחרים מכתב התפטרות על שולחן הממשלה. השבוע במנהרת הזמן: החייל מספר אחת הולך הביתה - רטרופרספקטיבה.


מי שצריך לדעת יודע

"זה אצלי עיקרון או שאתה בפנים או שאתה בחוץ. בפנים מותר וצריך להתווכח, גם ויכוח מר. אבל אם אינך בחוץ, צריך לכבד את צינורות הפיקוד"

יגאל ידין, 20 במרס 1981 "ידיעות אחרונות"


ב-4 בדצמבר 1952 קמו אזרחי ישראל אל שחר של יום חדש וגילו להפתעתם רמטכ"ל חדש. כותרות העיתונים בישרו למבקשים לדעת כי בישיבת הממשלה הודיע רה"מ ושר הביטחון דוד בן גוריון על התפטרותו של הרמטכ"ל השני של צה"ל, יגאל ידין ועל מינויו של סגנו, מרדכי מקלף , לתפקיד. תמונת הרמטכ"ל היוצא וזה הנכנס מחייכים ולוחצים ידיים התנוססה מעל דפי העיתון ולמתבונן מן הצד נראה כאילו דבר שבשגרה הוא במדינת ישראל. וכי בכל יום בוחר הרמטכ"ל להניח את המפתחות על השולחן ולהמשיך לעתיד טוב יותר. כדי לספק את סקרנותם של הספקנים נופק הסבר רשמי על פיו ביקש ידין לשוב אל האקדמיה ועל כן בחר לפרוש מתפקידו בטרם עת. את הקו הרשמי העז לשבור מעט עיתון מפלגת "חרות", אשר רמז לקוראיו כי מאחורי המהלך מסתתרים חילוקי דיעות סוערים בין הרמטכ"ל לרה"מ ושיקולים פוליטיים. בתגובה נקנס העיתון על ידי הצנזורה ב-200 לירות וזכה ל"אזהרה אחרונה לפני סגירה".

שנים לאחר מכן (1981) בראיון שהעניק חשף ידין את תרחיש האירועים שהוביל להתפטרותו: "בן גוריון היה ראש ממשלה ושר ביטחון בתקופה קשה ביותר של צנע, לאחר המלחמה ובתקופת העליה הגדולה ולא היה לו די זמן לטפל בצבא. היה לו אמון מוחלט בי ומבחינה זו הייתי יותר מראש מטה כללי... צה"ל נכנס למעברות לפי עצתי, צה"ל גידל כותנה, צה"ל גידל עגבניות.

ואז נוצר מצב שהכל אמרו כי הצבא והרמטכ"ל מוצלחים, אבל הממשלה ובן גוריון אינם טובים, והביקורת כוונה בעיקר נגדם. נמצאו כמה חברי מפלגה שהזהירו את בן גוריון כי את הקרדיט מקבל יגאל ידין ואת כל הביקורת מקבל בן גוריון...עד שבסוף זה כנראה השפיע גם עליו. בוודאי גם השפיע עליו גם הלחץ של האוצר שגרש לקצץ בתקציב הצבא... נלחמתי נגד קיצוץ בשיעור של 10 אחוזים שהם דרשו. אמרתי לבן גוריון שזה יכול לפגוע קשה בצבא, אבל זה לא עזר לי.. אז אמרתי לו 'בסדר, שיהיה קיצוץ, אבל מה לקצץ בצבא, אני אחליט. אתה מחליט על עצם הקיצוץ ועל הסכום, אבל אני כרמטכ"ל אחליט מה לקצץ, ואם לא תיתן לי את הסמכות הזו יהיה זה סימן עבורי שאין לך יותר אמון בי כראש המטה הכללי'. שלחתי לו את המכתב וקיבלתי תשובה שהשתמע ממנה שהקיצוץ יהיה בדרך שהוא קבע".


כעבור שנה באותו צבא

בדצמבר 1953 שוב גילו אזרחי המדינה בלא אזהרה מוקדמת כי רמטכ"ל חדש נכנס לתפקידו. וגם הפעם לחץ הרמטכ"ל היוצא מרדכי מקלף את ידו של הרמטכ"ל הנכנס משה דיין במעמד החגיגי. הסיבה הרשמית שניתנה למהלך הפעם היתה - כי מראש התנה מקלף את כניסתו לתפקיד בכך שכהונתו תארך שנה אחת בלבד. לכן, כך הוסבר, חילופי הגברי בראש המטה הכללי התבצעו לפי התכנון. באופן מפתיע במיוחד חפף מועד פרישתו של הרמטכ"ל את מועד פרישתו של אדם אחר - רה"מ ושר הביטחון דוד בן גוריון.



צירוף המקרים המוזר הצליח לעורר מעט ספקנות תקשורתית כפי שניתן למצוא במאמר בעניין מאת הרצל רוזנבלום (4 בדצמבר 1953, "ידיעות אחרונות"):


"אמרו לי לפני כשנה כי רב אלוף י. ידין פרש מפני שהוא היה צריך להשתלם במקצוע הארכיאולוגיה באנגליה - וקיבלתי את הביאור הזה לתשומת לב. ועכשיו הסבירו לי שרב אלוף מ. מקלף, אשר החליף בשעתו את ידין, פורש גם הוא מכיוון שנסתיימה שנת שרותו במטה, ודי לו בכך - ואני גם את הביאור הזה קיבלתי, שהרי יהודי תמים אנוכי. ובטוח אני, שגם אתה, הקורא שלי, תמים... וברור לי שכעבור כמה ימים נרגע כולנו, כל הארץ הנפלאה הזאת על טרדניה, וטרחניה ומקשי הקושיות שבתוכה, ושבעיתונים העבריים של השבוע הבא כבר לא נמצא אפילו מילה אחת על כל המקרה הזה".


עניין תכנון כהונתו בת השנה של מקלף לא הופרך עד תומו גם עשרות שנים לאחר מכן, אולם במהלך הזמן נשמע גם הסבר אחר לפרישת הרמטכ"ל. על פי הסבר זה, סירב מקלף כאיש אמונו של בן גוריון, לשרת כרמטכ"ל תחת מנהיגותו של רה"מ אחר ועם פרישתו של בן גוריון הודיע על התפטרותו.


"אומרים כי לסקוב התפטר מסיבות אישיות, אך מסרבים לספק הבהרות. מה זאת אומרת סיבה אישית? יש לו כאב בטן?"

23 בדצמבר 1960, "ידיעות אחרונות"


השנים עוברות ולכאורה שב הסדר אל המטה הכללי, עד אשר ב-28 בנובמבר 1960 כאילו שבו השנים לאחור וקוראי העיתונים זכו לעיין בכותרת הראשית הבאה: "בחרדה ובהתרגשות קיבלתי ההודעה על המינוי - אומר הרמטכ"ל החדש". גם הפעם נשמרת מסורת השתיקה והמעורבים בדבר - הרמטכ"ל היוצא חיים לסקוב וזה הנכנס צבי צור , נמנעו מלחשוף בפומבי את אשר אירע מאחורי הקלעים. שבועות לאחר מכן בתשובה לשאלות העיתונים הסכים לסקוב לומר רק זאת: "התפטרתי מתפקידי כראש המטה הכללי, משום שנסתיימה תקופת כהונתי. הדבר מוכיח, שאין איש שאי אפשר לוותר עליו".

עם חלוף השנים נתגלה ברבים כי התפטרותו של לסקוב נבעה מהתנגדותו לסמכויות ההולכות וגוברות שהעניק בן גוריון לסגן שר הביטחון דאז, שמעון פרס. מהלך אותו ראה כי התערבות מוגזמת בתפקודו הסדיר של הרמטכ"ל.



דדו משלם את המחיר

"בשעות אלה, שאין קשות מהן בשביל איש כמוך. אני רוצה כי תדע כי לב כל אחד ואחד מאיתנו איתך. היית ותישאר בתולדות ישראל מפקד גדול ומהולל"

מתוך דברי רה"מ גולדה מאיר לרמטכ"ל דוד אלעזר, 3 באפריל 1974


אומנם בעבר עסקינן, אך אם היינו נדרשים למצוא דמיון בין אותו עבר להווה, ספק אם נמצא מקרה מובהק יותר מהתפטרותו של הרמטכ"ל דוד אלעזר - דדו. הימים הם ימי חשבון הנפש לאחר מלחמת יום הכיפורים. בימים לאחר תום הקרבות הציע הרמטכ"ל את התפטרותו פעמיים לרה"מ גולדה מאיר ולשר הביטחון משה דיין, אולם הצעתו נדחתה.

ב-1 באפריל 1974 פירסמה ועדת אגרנט , דו"ח ביניים של מסקנותיה, בין דפיו הרבים של דו"ח זה נמצא גם המשפט הבא: "הרמטכ"ל, רב אלוף דוד אלעזר, נושא באחריות אישית למה שקרה ערב המלחמה, גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין כוננותו של צה"ל". בהתאם לקביעה הנחרצת המליצה הוועדה על הפסקת כהונתו של הרמטכ"ל.

מסקנות הוועדה לא הותירו בידי אלעזר ברירות רבות ולאחר פגישת הבהרה עם רה"מ גולדה מאיר, הודיע על התפטרותו מן התפקיד. רבות דובר ונכתב מאז אותם ימים על העוול שנעשה או לא נעשה לאלעזר בידי ועדת אגרנט ועל המחיר האישי הכבד ששילם. בהתאם לכך לא נרחיב עוד בעניין זה ונסתפק בהצגת קטעים נבחרים מדבריו של אלעזר בישיבת הממשלה בה הודיע על התפטרותו, המעידים עדות ישירה על הרהורי ליבו של הרמטכ"ל המתפטר:

"גבירתי ראש הממשלה, זה עתה קראתי קריאה ראשונה את דו"ח הוועדה. אני משוכנע שנעשה לי עוול... אין זה מתפקידו של הרמטכ"ל ואף אין ביכולתו להיכנס לפרטי פרטים טקטיים. אני מעיד כי בהיותי אלוף פיקוד צפון, בשנת 1967, הגשתי לרמטכ"ל תוכניות כלליות ולא קיבלתי הנחיות מפורטות... נשגב מבינתי מדוע סבורה הוועדה שהייתי צריך להגיע למסקנה שיש לגייס מילואים ביום ה-5 באוקטובר 1973. ואילו שר הביטחון לא היה יכול להגיע לאותה מסקנה, בעוד שעמד לרשות שנינו אותו המידע, וכאשר לא היה איש במטכ"ל אשר חשב או הציע לגייס מילואים. אין זאת אלא שהוועדה לא התייחסה אל שנינו באותה אמת מידה. אין בשגיאות המיוחסות לי אף לא אחת היכולה להוות סיבה למה שאירע ערב המלחמה... דו"ח הוועדה מתעלם מפעילותי והישגי כרמטכ"ל עד המלחמה, ומעמידתי במבחן העליון של רמטכ"ל - היא העמידה במלחמה.

אני מאמין שהשגיאות המיוחסות לי, והמשקל המיוחס להן, אינן מצדיקות את המסקנות החמורות שהסיקה הוועדה לחובתי - אך למרות זאת, בעקבות דו"ח זה, אינני רואה אפשרות להמשיך בתפקידי כרמטכ"ל של צה"ל ומבקש לשחררני מתפקידי

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.