זה איכשהו מתחלק לשניים - יש את האלימות הפיסית הבוטה, שיכולה מבחינתי להיות מזעזעת כמעט בלי גבול, כל עוד היא בלי קונטקסט עלילתי מסויים. ואז בא הסוג השני, שאותו קשה יותר להגדיר, שהוא איזו... הממ... "אלימות נפשית", אולי? יכול לא לקרות שם הרבה מבחינה פיסית, ובכל זאת, זה יכול להיות הרבה יותר גרוע מכל אלימות-של-ממש שתוצג על המסך. עם הסוג הזה הרבה יותר קשה לי.

עם ובלי קשר, סרטים ואלימות, זכרון ילדות: אני בת 3 או 4, הבייביסיטר רואה סרט אימה. אין לי שום מושג איזה הוא, אבל באופן כללי אני זוכרת את העלילה ככה - מחסן ענק (אולי מפעל?), בתוכו הגיבור והגיבורה, נלחמים בכל הרעים, שהם אנשים שמתו וחזרו לחיים, כשתמיד הם מתו בכל מיני מיתות גרוטסקיות ונשארו עליהם סימנים, כמו אישה שמורידה את שרשרת הפנינים ומגלה את ה"צלקת" של כריתת הראש שלה. הם כולם מסומנים - יש להם מין ספירלה צרובה על כף היד. איכשהו - כל אלו לא מפחידים אותי. הגיבורים מחסלים את כולם, ויוצאים עטורי ניצחון מהמפעל, עולים לאוטו ונוסעים לתוך השקיעה (או לתוך הלילה? לא זוכרת. לילה, אני חושבת), והשומר של המפעל מנופף להם לשלום מאחוריהם. וכמובן שיש לו ספירלה על כף היד. וזה, התמונה הזו, השומר מנופף להם לשלום, התמונה הזו הייתה הסיוט-לפני-שנרדמת שלי במשך שנים. כל לילה הייתי צריכה להמציא סוף טוב לסיפור לפני שיכולתי להרדם.

יש קשר? אולי, לא יודעת. אולי זה שמה שהפחיד אותי בסרט ההוא זה לא המתים והמצולקים וכל האלו, אלא חוסר הסיום? האימה שעוד מחכה? הבלתי ידוע? לא יודעת. אולי.