במקרה נתקלתי בשיר של אמיר אור ומאוד מצא חן בעיני. הוא כותב על שני המינים בצורה מאוד שנונה
ולכן החלטתי להביא אותו כאן. אני מקווה שתהנו מהשיר כמו שאני נהנתי. ומי שרוצה להגיב מוזמן.

אחת, שתיים

לכאורה,
גבר הוא יצור
גלוי עד תמימות,
אונו אל על, אין בו שאול.
יצוריו דרוכים לעצמם, הטבע איננה
עושה בו מעשים.
הוא חוקק את חיקו בחיקה,
חורט דיברות על דרקוני הגנים,
נכנע לחצאין.
מביט בה, שאינה נכנעת בכלל,
צו אנימלי
מוצפן בקווי חופים,
ממנה אליה כולה -
מריונטה של וודו מושכת
חוטים ומחטים,

אבל הוא
מאמין בלהבין,
בסופו של דבר,
גבר הוא יצור מגלה
עד תמימות,
יש לו ילדים כבושים,
אנימה ואנימולה,
יש לו ביצים
רכות להכעיס, יש לו הרבה
רגליים לשים.

פשיסט
על צעצועים,
לא מבין סטרא אחרא,
מקסימום - אלים,

לכאורו
אישה יצור פשוט
נקובה ברמ"ח נקביה, נפערת
תשליל מול תצלום
אפילו מול הכלום
שבלא כלום
שבין רגליה,
הטבע בחיקה
למה לה לזוז?
אין לה מלחמה

אלא בו -
הגובר,
האבר להשחית -
לא, לא מלחמה, טבע פשוטה
ערומת שרידה,
טיטאנית ותיקה בשירות המלכה -
קיבלה, איסיס, כריבדיס של הגנים,
או כל שרירות אחרת (אפילו "בעלה") -
שנפערת
לבלוע גם אותה,
על שארה סותה ועונתה
ולועה וכרעיה וחצי תאוותה -
ופה
כל השלום והשלווה
ומנוחת הנצח
ושור הבר המבעבע
בקלחת
השואבת
בנקבים נקבים
חלולים חלולים

נומה נומה, נים.